ילד הגורל

משפחת דרסלי. מרוב ציפייה והתרגשות הארי שכח שלעולם לא יוכל לזוז מהבית ללא אישור שלהם. אבל מה יגיד להם? הרי הם בחיים לא יסכימו לו ללכת. בטח לו מהסיבה הנוכחית. הם מתעבים קוסמים וכל דבר שיש בו טיפת קסם. הם טוענים שזה לא טבעי, ושאין לקוסמים או כל דבר אחר שלא טבעי ונורמלי מקום בעולם הזה. הם רק שוכחים שבזכות האנשים הלא טבעיים האלה הם יכולים להתקיים עכשיו בשקט. אבל מה זה אכפת להם? הם תמיד היו כפויי טובה, והארי ידע את זה. לא הייתה שום דרך לשכנע אותם שקסם זה דבר מדהים, והם בטח יתחרפנו כשהם ישמעו על כך שהארי קוסם. מצד שני הארי לא יכל לשבת מבלי לעשות כלום. הוא החליט שהוא לפחות חייב לנסות. כמה קשה שזה יהיה, אין לו הרבה ברירות. אם זה לא יעבוד, הוא כבר יחשוב על משהו.

כשהדודה פטוניה חזרה הביתה מהמרכז המסחרי, הארי מיהר במורד המדרגות לפתוח לה את הדלת שתוכל להיכנס פנימה. זו כמובן נכנסה מבלי לומר "תודה" או לפחות "היי", ומיד הניחה את השקיות על הרצפה והתבוננה סביב לוודא שהארי לא גרם שום נזק בזמן שהותו בבית. "דאדלי עוד לא חזר?" שאלה פטוניה. דאדלי היה בן דודו של הארי, ובנם של הזוג דרסלי. הוא למד בבית ספר לילדים בעלי בעיות התנהגות, אולם העובדה הזאת כלל לא הפריעה להוריו להשוויץ בילד המחונן והמדהים שלהם, ואילו את הארי להשאיר מחוץ לתמונה כאילו היה איזה זבוב שהסתובב ביניהם.
פטוניה הורתה לעזור לה לקחת את השקיות למטבח(גלומר לסחוב את הכל בזמן שהיא נוזפת בו שבקצב הזה הוא עוד ישבור את כל הביצים). הארי חשב שזאת תהיה ההזדמנות שלו לדבר איתה על המכתב ולהתוודות בפניה על היותו קוסם. הוא הניח את השקיות על השולחן במטבח, לקח נשימה עמוקה וביקש את תשומת הלב של דודתו למספר דקות. "פטוניה?" אמר הארי. "אני צריך לדבר איתך על משהו..."
"מה זה? מה כבר הצלחת לשבור?" שאלה האישה בדאגה והחלה לאבד את עשתונותיה. כמו שתמיד הייתה עושה כשהארי פנה אליה.
"לא שברתי כלום. זה לא קשור לזה" מיהר הארי לומר לפני שהדאגה תעבור לכעס שיופנה כלפיו. פטוניה נרגעה והארי החל לחפש בראשו את המילים. איך בדיוק הוא אמור לנסח את זה? זאת ללא ספק הייתה משימה לא פשוטה לספר משהו כזה לדודתו. לבסוף, לאחר שתיקה ארוכה ורקיעות רגל עצבניות של פטוניה, הצליח הארי לפלוט את שתי המילים הבאות: "'קיבלתי מכתב".
"מכתב?" שאלה בהפתעה. היא לא רגילה שהארי מקבל מכתבים, וגם כשהוא מקבל הוא לא אמור לדעת עליהם. "אתה חיטטת לנו בדואר?" הזדרזה לשאול כשהבינה את פשר הדבר.
"כן" פלט נארי. "זאת אומרת, לא. הוא היה מונח על השטיח בפתח הבית" מיהר לתקן את עצמו לפני שימצא את עצמו יושב בתוך ארון מעופש למשך שאר היום. "היה כתוב שם שאני קוסם".
"קוסם? אתה? לא יכול להיות!" מיהרה הדודה למחות את דבריו. היא קיוותה שהיא לא תצטרך להגיע לרגע הזה. היא קיוותה שהוא תוכל להשאיר את המידע הקטן הזה לעצמה ולבעלה עד יום מותו של הארי. אולם לגורל היו תוכניות אחרות כלפי הנער, ואחת מהן הייתה שהוא יגלה את היותו קוסם. "זה מה שהיה כתוב שם" משך הארי בכתפיו. "אני צריך להיות בתחנת קינג קרוס עוד יומיים" הוסיף לדבריו.
"עוד יומיים זה הרבה זמן. צריך לדבר על זה עם ורנון ולראות מה עושים איתך" ניסתה פטוניה להתחמק מתשובה, ובזה הסתיימה השיחה של השניים.

"בשום פנים ואופן לא!" צעק הדוד ורנון כששמע על החדשות. "אתה לא זז מהבית. זה מובן בחור צעיר?"
"כן" השפיל הארי את מבטו ופנה לעלות לחדר. כששהה בחדרו שמע את ורנון ופטוניה מתווכחים בסלון ביתם. "אתה לא חושב שצריך לספר לו את האמת?" שמע הארי את קולה הדק והצפצפני של דודתו. "לא. הדבר האחרון שהוא צריך לדעת זה האמת" נשמע קולו של ורנון.
"אלה ההורים שלו!"
"אני יודע שאמא שלו הייתה אחותך, ואולי את מרגישה צורך לדבר עליה, אבל הנער הזה הוא לא האדם הנכון לפנות אליו"
"אם לא הבן שלהם, אז מי כן? הוא קוסם, ורנון. בסופו של דבר הוא יגלה את זה. עדיף שזה יהיה מאיתנו".
"כבר אמרתי לך. אני זה שמחליט מה קורה בבית, ואני אומר לו" אמר ורנון בקול תוקפני וסיים את הוויכוח ביניהם.
"האמת על ההורים שלו" מלמל הארי אחרי שהשקט מילא את הבית. הוא לא היה בטוח, אבל הוא הניח שהם התכוונו אליו. הארי מעולם לא פגש את ההורים שלו. הוא מעולם לא שמע מהם ומעולם לא שמע עליהם. את כל חייו הוא בילה במחיצת דודיו ובנם מבלי זכר כלשהו להוריו. עד אותו הרגע הוא אפילו לא ידע למי משני דודיו יש קשר משפחתי להורים שלו. ואיך בכלל ההורים שלו קשורים לעובדה שהוא קיבל מכתב? הארי לא ידע לענות על השאלה הזאת, ולכן החליט שעליו לשכוח מההורים שלו, שגם ככה מעולם לא ידע על קיומם, ולהתרכז בלחשוב על תוכנית בריחה. וככה העביר הארי את היומיים הבאים. כותב וזורק תוכניות אפשריות לבריחה לתחנת הרכבת, ומקווה שברגע האמת הוא כבר ידע מה לעשות. אחרת החיים שלו לא יהיו שווים כלום. הוא ידע שאם הרכבת תצא בלעדיו כל סיבה שהייתה לו עד עכשיו לחיות תיעלם כלא הייתה בכלל. הוא ידע שאם הוא יפספס את ההזדמנות הזאת, לא תהיה לו הזדמנות נוספת. בגלל זה הוא היה חייב להצליח. הוא לא רצה להישאר פה יותר, בבית משפחת דרסלי. הוא רצה לנסוע הרחק למקום שבו חיים אנשים כמוהו. מקום שבו כל השאיפות שלו והחלומות שלו מתממשים והופכים למציאות. אולם הוא יגיע למקום הזה רק אם יצליח לעבוד על דודיו ולהגיע לתחנת הרכבת בעוד יומיים.

הפרק הקודם