חשוך מרפא

המוסד הסגור סנט ברוטוס ל"נערים בעלי קשיים התנהגותיים", היה מקום הרבה יותר גרוע בקיץ, חשב הארי פוטר. אבל עדיין טוב יותר ממשפחת דרסלי. הוא לא באמת הרשה לעצמו לחשוב על זה, אבל המחשבה ריחפה לה בחלק האחורי של מוחו.  הוא לא ראה אותם כבר קצת יותר משנה - מאז יום ההולדת הארבע-עשר שלו - והוא יכול רק לנחש שהם הדחיקו את קיומו וחשבו שהוא לא יחזור. אף אחד לא אמר לו שום דבר בחג המולד, או פסחא, או בקיץ, כאשר כל כך הרבה נערים אחרים עזבו - הם פשוט לא שלחו אותו למשרד המנהל, כפי שעשו בשנים קודמות. הדבר הטוב בסנט ברוטוס היה שכולם נראו גרוע אחרי החגים - כאילו כולם חשבו פעמיים על תירוץ להיכנס לקרבות - וככה כולם העמידו פנים שכולם נראים אותו הדבר, שלפרסר לא היו שני פנסים בעיניים, או שלרגסטרום לא היה שבר באף, או שלמקדרמוט לא הייתה יד שבורה. הארי פוטר אהב את זה. זה היה קל יותר, ואף אחד לא היה צריך לדבר על משהו, בדיוק כמו שהוא אהב.

אבל בעוד אנשים יכולים לדמיין שמקדרמוט היה בתאונת דרכים או נכנס למאבק בפאב או נפל מגג, היה קצת קשה לדמיין את מה שקרה לבנים ששהו בסנט ברוטוס במהלך החופשה. למעשה, רק הבנים הגדולים והאכזריים ביותר נשארו שם. והארי פוטר, שאמר לעצמו בעקשנות שהוא מעולם לא התחיל ריב בחייו, לא משנה מה מישהו אחר טען, שלא היה המלשין ( הדבר האחרון שאתה רוצה להיות) וכך לקח את האשמה בצורה לא הוגנת פעמים רבות מדי - כפי שהוא חשב לעצמו. אלוהים יודע שהוא לא היעז לומר את זה בקול רם.

המשגיחים בקיץ ידעו בדיוק עם מי יש להם עסק בתקופת החגים, וניסו לשמור על הסדר בדרך קשה, ומקלות כבדים אפילו יותר.

חופשת הקיץ היתה יותר ארוכה מחג המולד או הפסחא, ושיעורים היו תירוץ למלא את הזמן אפילו יותר מהרגיל. הבנים היו כל כך מתוחים, ועלולים לריב שרוכי נעליים או להתרגז כי מישהו קיבל יותר אוכל בארוחת הערב. כמובן, הארי היה אחד היחידים  שמצאו את עצמם בקרבות על זה שקיבל את מרבית קציץ הבשר בארוחת הערב. והבנים הגדולים שרבו עם הארי - טוב, הם ידעו בדיוק איך יש ללכת על פוטר כאשר הם השתוקקו למאבק, והם ידעו שפוטר לא היה המלשין - ומעולם לא היה.

הבעיה עם סנט ברוטוס הייתה שאם אתה נתפס בקטטה בכל זמן בשנה, השומרים היו נותנים לך עונש. אם הם באמת היו קשוחים איתך, הם היו שולחים אותך למנהל לנזיפה. אבל להארי לא ממש היה אכפת מכל זה. הוא בדרך כלל העדיף שלא להיכנס לקרבות, אבל לא יכל להימנע מהם לגמרי, אבל זה היה חלק מהשגרה, רגילה, מאורגנת ובעיקר נקייה, כמו התאים שלהם. כעס היה נשכח בקלות ובדרך כלל נשכח עד היום שלמחרת, והוא היה יושב ליד אותו הילד שהרביץ לו ביום שלפני כן, כי ככה הדברים התנהלו, אפילו שהם גרמו לפציעות אחד של השני, וישבו בעדינות כתוצאה מההצלפות של המשגיח. כעס ושנאה היו שם, אבל באופן כללי ושיטתי, הארי היה יכול ללכת שבועות מבלי שאף אחד ישים לב בכללל.

זה לא היה כמו במשפחת דרסלי.  הוא לא הוכה בזדון כל לילה או כל דבר מגוחך כמו זה. בסנט ברוטוס, שבועות יכולים לעבור בלי שאף אחד יפגע בו - אבל הם היו שבועות של רעב וצפיפות, כמו שהארי היה נעול בארון במשך רוב השעות היום. אבל הם היו מאכילים אותו טוב יותר ונתנו לו להשתמש בשירותים ולעשות את המטלות ועבודות החצר, אבל אז כשהוא עבר ליד הדוד ורנון, הוא היה מחליט שעכשיו היה הזמן להענשה (והזעם של ורנון עשה את זה הרבה יותר גרוע מהעונשים בסנט ברוטוס- ורנון נהנה מהעונשים). ואכן, הזעם של ורנון עשה אותו יצירתי, והוא מצא את ההנאה במציאת דרכים חדשות לפגוע בהארי, רק כדי לגרום לו לזעוק, והארי מצא את ההנאה החולנית באף פעם לא לצעוק. זה היה זדון קבוע שהופנה אליו. השומרים כאן יכלו לקרוא לו בכל השמות, אבל העקיצות של רנון היו ממוקדות, הוא ידע איך לפגוע בהארי. ההתגרויות של הנערים שהיו בסנט ברוטוס היו כלום לעומת הדוד ורנון, והארי למד איך להפסיק להגיב כאשר הם הצליחו למצוא נקודה רגישה הארי אף פעם לא ידע מתי משפחת דרסלי  עלולה להתפוצץ באלימות. זה היה חוסר הוודאות שהוא שנא ביותר - ללא אזהרה בכלל, הוא אף פעם לא ידע עד כמה רחוק ורנון היה הולך הפעם. וכאשר הם התייחסו אליו טוב, אלה היו הזמנים הגרועים ביותר, כי הוא ידע שמשהו נורא עומד לקרות, אבל לא מה או מתי, והיו לו פרפרים בבטן כל הזמן, הוא היה מחזיק את כתפיו מתוחות עד שמרפקיו רעדו והוא חשב שהם עלולים להישבר.

הארי לא רצה לחיות ככה שוב, במצב של לוחמה מתמדת. סנט ברוטוס היה שלום-  בהשוואה לשם. שיטתי.

לכן, כאשר הוא הרים את מבטו מגיליון העבודה שלו במתמטיקה וראה את המנהל מדבר לשומרים ומחווה בידו אליו, הוא שבר העיפרון שלו לשניים בטעות, מתוך כעס מהמחשבה שהם עלולים להיות כאן כדי לקחת אותו למשפחת דרסלי שוב לחגים.

זה היה קשה לחדור לעומק - בקיץ שעבר, הוא ראה אותם ביום ההולדת שלו וחשב שהוא הפחיד אותם. היה לו קפיצת גדילה ויכולה לספר שרנון הופתע מכמה גבוה הוא הפך להיות, רזה, אם כי לא שרירי. כמו משפחת דרסלי, השומרים בסנט ברוטוס האמינו כי הגבלת אוכל היה עונש מתאים והמנות היו כל כך דלות בכל מקרה שהארי לא ראה איך שרירים משמעותיים היו אפילו אפשרות. אבל ורנון נראה מופתע, וכשהארי ראה את דאדלי הוא הבין למה. דאדלי היה שמן יותר מאי פעם, אבל לא נראה לי גדל בצורה אנכית בכלל. הארי ידע מזמנו בסנט ברוטוס כאשר מישהו היה מבוהל, ודאדלי פחד ממנו, ורנון פחד לדאדלי. אז אחרי כמה ימים, לאחר שורנון שרף את זרועותיו של הארי וחזר לצריבת הבייקון - הארי שנא שרנון שרף אותו,זה עשה צלקות נוראיות הנכונות שלא להתפוגג - הארי איים להרוג את דאדלי. הוא נכנס לחדרו של ורנון בלילה ולחש לו את כל הדרכים שהוא למד לפגוע במישהו בסנט ברוטוס. כשהוא איים לחתוך את הזין של דאדלי - אם כי המחשבה על הזין של דאדלי הייתה מספיקה כדי לגרום לו להיות חולה - לורנון זה היה מספיק. למחרת הוא נשלח חזרה ולא שמע ממשפחת דרסלי מאז.

הוא לא היה מוכן לחזור לשם. לא הייתה כל דרך. הוא יברח שוב. הוא הסתיר את שני החצאים של העפרונות בכל אחד מהידיים שלו, במחשבה שהוא יכול לדחוף אותם על פניהם של השומרים - או הדוד ורנון בעצמו, אם הוא היה כאן - ולברוח. אם הוא לא יצליח לברוח משם, לפחות הוא היה נעול בבידוד להתנהגות פסולה. הבידוד היה גרוע כמעט כמו להיות נעול בארון שלו אצל משפחת דרסלי, אבל עד שהוא יצא, החגים יסתיימו.

כאשר שני שומרים באו לתפוס אותו בכתפיו, הוא לא מחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא