הפשע המושלם

ארזנו את כל הדברים במזוודות, טסים למדינה הבאה- קליפורניה- בה יהיו כל ההופעות האחרונות שלנו. שבוע ויומיים של הופעות בארצות הברית- בחיים לא חשבנו שמשהו כזה יקרה.
אחרי שנחתנו, עברנו את המעריצות, שרדנו את הנסיעה במונית, והגענו למלון- היינו יכולים באמת לנוח.
נזרקנו על המיטות, "זה הדבר הכי נוח שפגשתי מימיי!" מלמלתי בהתרפקות על המיטה.
"עם זה אני יכול להסכים." נאנח אשטון, מתרווח במיטתו.

לאחר 8 שעות של שינה טובה, הייתי הראשון שהתעורר.
פתחתי את המצלמה, ועשיתי סרטון מצחיק על שאר הבנים. אני צריך להעלות את זה ליוטיוב.
החלטתי לסמס לאריאנה, מקווה שבאוסטרליה זו שעה נורמלית ושתענה לי.
'הי, מה קורה?D:' שלחתי לה.
'הי, מה נשמע? D:' אריאנה שלחה לי חזרה.
'בסדר, ישנו כמו מתים. מה השעה אצלך?'
'חחחחח
4 אחרי צהריים, אצלך?'
'שבע בערב XD
התנחשי היכן אני? 3:'
'אממ...' ארי שלחה.
'מה זה 'אמממ', אני שלחתי לך לאן אנחנו הולכים '
'טוב יש לי זיכרון קצר, בהתחשב בזה שאני מסתמסת איתך כבר 3 חודשים '
'אני בקליפורניה XD
וגם אני מתגעגע אלייך..33>'
'הזמן עובר לאט כשלא נהנים..'
'אני יודע. אבל יש לי תעסוקה באמצע XDD'
'וואו, אתה ממש חבר טוב, מייקי.'
'אני יודע, נכון?!
סתם. אני אוהב אותך, ארי. אין לי סבלנות לחזור הביתה ולחבק ולנשק אותך כמו לפני המסע. ♥'
'אתה רק גורם לי להתגעגע אליך יותר >< ♥'
'האמת, את לא היחידה, כולם פה מתגעגעים לכולם.. הלוואי שהיה אפשר לדלג על השבוע וחצי הזה ולהגיע הביתה, אבל תראי את הדבר החיובי- ארצות הברית- זה מקום שבחיים לא חשבנו שבכלל נגיע להופיע בו!'
'אני שמחה בשבילכם שאתם מופיעים במקום שבו נולדתי, בלעדיי!XD'
'כן, הא? ממש כיף. XD
טוב, אני צריך להעיר את השאר, אי אפשר לישון יותר מידי. ביי!'
'ביי3>'
התחלתי לדגדג אותם, אחד אחרי השני, ובקצב הזה הם התעוררו. לא הפסקנו לצחוק.

אחרי עוד הופעות, ועוד כמה ימים בודדים, כשהתחושה שהמסע הזה עומד להיגמר קרובה מתמיד, החלטנו לצאת לקניון, לקנות כמה מזכרות יפות הביתה. כן, זה גם חשוב. ידרשו את זה מאיתנו.
ניסינו כמה שיותר שלא יזהו אותנו, וטיילנו בין החנויות. אוקיי, זה לא כל כך הצליח. זיהו אותנו חבורת בנות מצומצמת, נראות ככל הנראה בנות 15-16. הן התקרבו אלינו, בעודנו באמצע הדיבורים שלנו.
"היי!" אחת צווחה.
קצת נבהלתי. "היי!" החזרתי תגובה.
"אומייגאד! פייבסוס!"
"בפעם האחרונה שבדקתי אלה אנחנו," התלוצץ אשטון.
"אבל אשטון, לא בדקנו את זה," הבטתי לעברו. הוא גיחך כתגובה.
היא צחקה, סמוקה. "אפשר תמונה?"
"ברור," גיחך לוק.
והן נעמדו לידינו, עשינו פרצופים מצחיקים ואחת אחרת מהחבורה שלהן צילמה.
"תודה!" היא חייכה. בחיי שזה מתוק.
"בכיף, תבואי כל יום," גיחכתי, דרכינו נפרדו כשהמשכנו ללכת. "ביי!"
"ביי!" הן צווחו בחיוך והמשיכו בעיסוקיהן.
אחרי שקנינו כמה מזכרות חמודות, כל אחד למשפחה שלו- בקשות מיוחדות, או סתם משהו יפה, חזרנו למלון.

עברו הימים, ואחרי הופעות מצויינות ומיליוני מעריצות, הגיע היום האחרון שלנו במסע. התרגשנו לחזור הביתה, סוף סוף יום אחד בלי הופעות. פשוט טיסה הביתה.
ארזנו את כל הדברים מהמלון, וידאנו שלא שכחנו כלום, ויצאנו לנסיעה לשדה התעופה.
הגענו לשדה, והחלטנו שאת השינה נשמור לטיסה. הרי מה כבר יש לעשות בטיסות חוץ מלישון? אוכל של מטוסים זה לא הכי טעים, במילה עדינה, ובגלל זה עדיף פשוט לישון. או לשמוע מוזיקה באוזניות.
העברנו את התיקים שלנו בדיקה ביטחונית, כמו שעשו לכל תיק של כל נוסע בשדה, ולקחנו אותם מהצד השני. יופי, זה עבר בשלום.
השדה הזה היה ענק. ארצות הברית לא יכלה להיכנס בתוכו מרוב הגודל שלו. אפשר לאבד פה אחד את השני ביותר מידי קלות.
התיישבנו על אחד הספסלים, התיקים על הרצפה לידינו, וחיכינו שיקראו לטיסה שלנו לצאת.
עברו הרבה שעות, ונרדמתי ללוק על הכתף.
הוא הביט בי.
"קום לי מהכתף.." הוא אמר, מרים גבה.
"עוד 5 דקות, אמא..." מלמלתי בישנוניות, כנראה מתוך החלום או משהו. אלוהים יודע על מה חלמתי.
הוא 'העביר' אותי לכתף של קאלום, צוחק. היה לי נוח יותר.
"הוא ישן," מלמל לוק בצחקוק לעבר קאלום.
"אני חושב שאפשר לשים לב," הוא לחש אליו בחזרה, "הכתף שלי ממש נוחה לו."
"ברצינות?" התלוצץ לוק.
"טיסה מספר 351, נא להתכונן, אנחנו ממריאים." הכריזה קראה.
351, זו הטיסה שלנו! לוק, אשטון וקאלום מיהרו להעיר אותי, התעוררתי באיטיות.
"מ-מה...?" מלמלתי, משפשף את עיניי.
"קום, טמבל, הטיסה שלנו יוצאת עוד 2 דקות!"
"מה?!" פערתי עיניים. "כבר?!"
ולקחנו את התיקים, רצים במהירות האור לעבר המטוס, נזהרים לא למעוך אנשים בדרך. הנחנו את התיקים בתא המטען של המטוס, לקחנו רק את הטלפונים והאוזניות שלנו, שאם נרצה לשמוע מוזיקה, ועלינו למטוס. שמנו את הטלפונים על מצב טיסה, והתיישבנו במקומות שלנו.
"שלום לכם, כאן מונלייט מולטי-טאלנט, הטייס שלכם."
גיחכתי, איזה שם הזוי.
"נא לסגור טלפונים, לשבת במקומות, לחגור- כי הנה אנחנו ממריאים."
אחרון הנוסעים נכנס למטוס והתיישב.
"מישהו הביא מסטיק?" הבטתי בבנים.
אשטון הוציא חפיסת מסטיקים מכיסו, מושיט לכל אחד מאיתנו מסטיק. "ברור,"
גיחכתי, מוציא אותו מהנייר שבו הוא היה עטוף והתחלתי ללעוס. זה תמיד טוב ללעוס מסטיק בהמראות, זה מונע כאבי אוזניים וראש, והוא גם ככה מתפוצץ לי מעייפות.
המטוס המריא, והבטתי קדימה. עוד כמה שעות בבית. זה היה מסע מתיש.
כעבור כמה שעות, נשמעה קריאה לרדת מהמטוס, וזה מה שהעיר את ארבעתנו לפחות. קמנו, יורדים לקחת את התיקים. הבית. כמה טוב להיות שוב בבית.
נכנסנו לשדה, והיו שם המון אנשים - חזרו מטיסות, יוצאים לטיסות, מחכים לבני משפחה, מלוים בני משפחה בדרך לטיסה.
עברנו בין כל האנשים, חלק זיהו אותנו אבל לא היה לנו זמן לגשת לאף אחד בגלל הרצון לנשום שם- ואחרי 10 דקות מצאנו את עצמינו מחוץ לשדה.
"כל אחד לבית שלו?" לוק הביט בנו.
החלפנו מבטים.
"ניפגש עוד כמה ימים." חייכתי לעבר שלושתם.
החלפנו מבטים, ואז אמרתי: "ביי,"
"ביי," אמרו כל השאר במקהלה והתפצלנו לדרכינו.
כל אחד בא עם המכונית שלו, אז נסענו כל אחד לבדו הביתה.

אחרי שעה, מצאתי את עצמי עומד בפתח דלת הבית שלי. כל כך התגעגעתי. דפקתי על הדלת בחיוך.
אמא שלי פתחה. "מייקל!" היא קראה בחיוך וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה חזרה, "היי אמא..." גיחכתי.
התנתקנו והיא נתנה לי להיכנס, "איפה כולם?"
"קייטי בבית הספר, גם ג'ייק, ואבא הלך לקניות." היא ענתה.
"אה, מעולה," אמרתי. "טוב, הלכתי לישון. אני סחוט."
היא גיחכה, ועליתי לחדר שלי. כמה שהתגעגעתי לחדר הזה.. למיטה האישית שלי, ואת כל מה שלקחתי איתי, היה צריך להחזיר למקום. נשכבתי על המיטה, תחושה טבעית ונעימה הקיפה אותי. נרדמתי יחסית מהר.

אחרי 6-7 שעות התעוררתי, והחדר היה בדיוק כמו שהוא היה כשהגעתי הנה לפני כמה שעות.
הרגשתי הרבה יותר חזק, וקמתי.
אחרי שהתארגנתי, הדלקתי את האור בחדר. "אה! האור!" מלמלתי. אהבתי את החושך של השינה.
התחלתי לפרק את המזוודות ולהחזיר את הגיטרות והמחשב למקומות שלהם, המטענים של המחשב והטלפון למקום, בקיצור לסדר. כן, גם גבר צריך לסדר אחרי עצמו. לא הרבה עושים את זה, ולא בכוחות עצמם, אבל אני עוד צעיר.
סיימתי, נשארו לי רק המתנות בתיק. את המתנה שקניתי לאריאנה הכנסתי לארון, ואת השאר השארתי על השולחן.
אחותי אוהבת את אד שירן, אז הבטחתי לה שאני אקנה לה את האלבום החדש שלו. בעיקר כי היא דיברה על זה בלי סוף. לאח שלי קניתי שתי גופיות - כי הוא נדבק ממני בקטע של הגופיות - אחת עם דגל ארצות הברית, ואחרת עם הכיתוב 'I'm Just Me, And You Wanna Be Me', ועוד פסלון קטן כזה של גיטרה. לא יודע איפה, או איך אלוהים שלח אותי לקנות את זה, אבל זה יפה לבית. או לפחות לי לחדר. או למי שירצה את זה מתושבי הבית.
ירדתי למטה, שעות הערב ירדו עוד כשסידרתי את המזוודות. היה חשוך למחצה.
"שלום!" קראתי בסלון, צוחק למשמע תגובתם של אחי ואחותי שנבהלו. חיבקתי אותם, ואחרי שהתנתקנו אמרתי: "מה קורה?"
"בסדר, התגעגענו.." ענתה אחותי.
"קחי," הושטתי לה את האלבום שקניתי לה. "סתם כי רציתי..."
היא צווחה, מחייכת.
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך..." היא טפחה על כתפי.
"ידעתי שאת בעלת יכולות החמאה עילאיים..." צחקתי וחיבקתי אותה.
"ומה אני?" גיחך אח שלי. "עז?"
"אמממ, תכלס, אתה קליפורד קטן, אז כן. אתה עז. ולא סתם עז, עז גזעית," צחקתי, מתנתק מאחותי והושטתי לו את שתי החולצות שלו.
"וואו," הוא אמר. "זה מהמם. אני לא אשאל איפה קנית את זה."
"ארצות הברית." גיחכתי.
"די! מתי הספקת להיות שם?" הוא שאל.
"זו הייתה המדינה האחרונה שלנו, אז מצאנו סוף סוף זמן לקנות מזכרות." הסברתי, מחייך.
אני ואח שלי התחבקנו חיבוק קצר יחסית, ואז החלטתי להיכנס למטבח- שם היו אמא ואבא. "שלום," צחקתי. הנחתי את הפסלון הקטן באמצע שולחן האוכל. "נכון חמוד?"
"זה ממש מתוק," חייכה אמא שלי.
"אופייני לך," אבא שלי הרים גבה.
צחקתי, "ברור. אם תרצו את זה תשאירו אצלכם. אם לא אני אקח את זה לחדר שלי."
"זה באמת יפה.." אמרו שניהם, בוחנים את הפסלון.
"זה מזכיר לי את הפרסים של הMTV, עם הגודל הקטן שלו." גיחכתי.
"טוב, מה? לא התגעגעתם אליי?" שאלתי למראה החיבוקים החסרים. והם חיבקו אותי. היה ממש כיף לקבל את החיבוק הזה אחרי 3 חודשים שלא הייתי בבית.

~יום למחרת~
'היי, אריאנה, מצטער שלא סימסתי לך, הייתי סחוט מעייפות וכשנזכרתי לכתוב היה כבר יותר מידי מאוחר. איזה חצוף אני, שוכח אותך ככה.. אני באמת מצטער. מה קורה?3>' שלחתי לאריאנה הודעה. השעה הייתה סביבות 10, וכנראה היא עדיין ישנה.
חיכיתי לתגובה שלה, מביט בקירות שבחדרי, ואחרי מספר דקות מועט, קיבלתי תשובה. יש!
'זה בסדר, הייתי עסוקה אתמול במילא. הייתי צריכה לעבור על האלבום שלי, לראות שאין טעויות בשום דבר.. זה סיוט. זה החלק הכי שנוא עליי. אני צריכה להפוך לזכוכית מגדלת בשביל הכתב הקטן שהם כותבים בו את המילים והאקורדים.'
'חחח מכיר את זה. עליי זה דווקא חלק אהוב במיוחד.
בכל מקרה, רוצה לבוא אליי היום? אני לא יכול לחכות יותר לראות אותך.'
'כן כן כן! ברור! מתי היום?'
'מתי שתרצי, מצדי עכשיו.' שלחתי.
'אה מעולה!! אני מתארגנת ובאה 3>D:'
'יוהו!'
ובינתיים, עד שהיא תגיע, התארגנתי בעצמי.

כעבור זמן, נשמעה דפיקה בדלת, ותיארתי לעצמי שזו היא.
ירדתי למטה בדילוגים - כן, בדילוגים - ופתחתי את הדלת.
כשראיתי אותה, חיוך ענק נפרש על שפתיי וחיבקתי אותה חיבוק ענק.
היא חיבקה אותי חזרה, ואני נשבע שהייתי יכול להישאר ככה שעות.
חיבקתי אותה הכי קרוב אליי שהייתי יכול, והיא פשוט התענגה על הרגע. לא היינו צריכים לדבר, כבר אמרנו את הכל דרך החיבוק הזה.
"התגעגעתי אליך כל כך," היא מלמלה מבעד לחיבוק, מניחה את צד ראשה על צווארי. הרגשתי חמימות נעימה באותו אזור, חמימות שהתפשטה לכל הגוף.
"התגעגעתי אלייך יותר..." התלוצצתי, אני תמיד הורס רגעים יפים כאלה. וזה לא בכוונה, הטבע שלי זה לצחוק.
ראו על העיניים שלה שהיא רוצה לנשק אותי. טוב, זה הדדי, גם אני מאוד רוצה לנשק אותה.
אחרי שאיכשהו, הצלחתי לעצור בעד עצמי מלעשות את זה עכשיו, עלינו שנינו לחדר שלי, וסגרתי את הדלת אחרי שהיא נכנסה, וגם נעלתי- כדי שלא יפריעו לנו.
הנחתי את ידי על לחיה, בעודה נצמדת אליי. לא היינו צריכים לדבר, שנינו ידענו מה אנחנו רוצים בלי להגיד כלום, רק דרך המבטים.
'התגעגעתי אלייך כל כך....' חשבתי לעצמי, מצמיד את מצחי אל מצחה. כבר לא הייתי יכול להתאפק, או למשוך את זה יותר, ופשוט נישקתי אותה. היא החזירה נשיקה, מלפפת את ידה סביב העורף שלי.
חיבקתי את גבה, מעמיק את הנשיקה שהתלהטה מרגע לרגע.
הצמדתי אותה לדלת החדר, בעודה מחבקת אותי אליה.

אנחנו כבר שנתיים ביחד, ומעולם לא היה לי משעמם איתה. תמיד יש לנו על מה לדבר, או מה לעשות, או לאן לצאת.
גם אם אנחנו רבים לפעמים, אנחנו בני אדם ואנחנו משלימים בסוף, ותמיד יש לנו את הדרך המקורית ביותר לעשות את זה.
התנתקנו מהנשיקה, מביטים אחד בשנייה בעיניים. הניצוץ הזה. אני כל כך אוהב אותו אצלה.
שיחקתי בשיערה, גונב עוד נשיקה קטנה משפתיה. "נדמה לי שזה לא הובהר מספיק טוב: התגעגעתי אלייך," אמרתי בחיוך.
היא צחקה, "להבהיר לך שהבנתי?"
"ממ.., ממש מתחשק לי, אבל אחר כך. יש לי משהו בשבילך," חייכתי.
"או, מה זה?" חייכה אריאנה.
"הפתעה," צחקתי.
"נו תראה לי!"
"תנשקי אותי."
היא נישקה אותי, החיוך לא ירד משפתיה. החזרתי נשיקה עמוקה, מתנתק אחרי חצי דקה בערך.
גנבתי עוד נשיקה קטנטונת, והלכתי לארון שלי, מוציא משם את מה שקניתי לה. קופסה קטנה בצבע זהב, בתוכה שרשרת יפה מזהב. משקיען שכמותי. ולא, אני ממש לא ציני.
"תפתחי," הושטתי לה בחיוך את הקופסה.
היא פתחה, המומה מהיופי. טוב, זו באמת הייתה שרשרת מאוד יפה, עם תליון קטן של לב, שרשרת מזהב. "תפתחי את הלב של זה," אמרתי בחיוך. היא פתחה, והיה רשום I Love You בכתב עדין ויפה. מיוחד, בדיוק כמוה.
"הו, מייקל, זה מקסים..." אריאנה חייכה וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך גם."
חיבקתי אותה חזרה, מחייך. "שמח שאהבת אותה. לענוד לך?"
"תהנה מהתענוג," היא צחקה, מתנתקת מהחיבוק.
לקחתי את השרשרת מידה, היא הסתובבה עם הגב אליי. "תרימי את השיער שלך למעלה." אמרתי, והיא צחקה, אוספת את השיער ומרימה את הידיים למעלה, פתאום ראיתי עורף. השיער שלה מלא. אבל לא אכפת לי, הוא יפה עליה.
ענדתי לה את השרשרת בעדינות, "את מוזמנת להוריד," חייכתי והיא הורידה את השיער למטה בבת אחת. גוונים של חום צפו לי לפתע מול העיניים. זה היה דומה מאוד לגשם, והיא הסתובבה חזרה מול הפנים שלי, מביטה בשרשרת. "מייקי, זה מהמם..."
"טוב, אני בחרתי את זה," התלוצצתי.
היא דחפה אותי קלות.
"בסדר, בסדר, אני שמח שאת אוהבת אותה." נשקתי ללחיה ברכות, בעודה מסמיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא