Don't Look Down

תודה איילת על התגובה המעמיקה (: אני משתדלת מאד שהסיפור יראה פנים אחרוות מהמקובל לחיים אחרי המלחמה.

אני מצטערת שלא המשכתי את הפאנפיקים האחרים כבר הרבה זמן, קשה להתמיד כשיש מעט מאד זמן לכתוב.

למי שחיכה לפרק הזה, סליחה על ההמתנה הארוכה. אשמח ביותר לתגובות ^^

פרק 1:

זה היה יום קר. הגשם שטפטף משולי גגות התחנה אל פסי הרכבת, הרכבת האדומה השרועה כמו תולעת בינות ענני הקיטור הלבנים, האנשים בגלימות החורף הנפרדים מילדיהם עגולי הפנים – הכל נראה סוריאליסטי. ג'יני הרגישה שהיא נמצאת בתוך חלום מוזר.

המוזיקה שהתנגנה בחוזקה באוזניות שהרמיוני השאילה לה לפני חודשים יצרה פסקול קודר ויפה ליום החורפי בטרם עת, מבודד אותה מהערותיה הדאוגות של אימה, מתשובותיהם השלוות להחריד של רון והרמיוני ומשתיקתו המתמשכת של אביה. ידיה היו תחובות עמוק בכיסי הסוודר הרחב שלה, ידה האחת חופנת את ארנולד המנמנם והשנייה את שרביטה. כוחו של הרגל.

היא לבשה מכנסי ג'ינס צרים שהיו רפויים על מותניה, כי היא ירדה במשקל באופן משמעותי בחודשים האחרונים. לרגליה נעלה נעלי ספורט שטוחות, ואת שיערה הג'ינג'י הארוך (היא לא הסתפרה מאז תחילת המלחמה) היא אספה בזנב סוס גבוה וישר שהגיע עד אמצע גבה. היא לא הייתה מאופרת, ובכל זאת לחייה הלבנות היו סמוקות מהקור, ושפתיה הנשוכות ארגמניות. היא נשכה אותן עוד, לחלוטין ללא להיות מודעת, בעוד עיניה מתרוצצות לאורך רציף תשע ושלושה רבעים.

היא לא ידעה מה להרגיש. זה היה כל כך דומה לכל ששת השנים האחרונות בהן עברה במקום הזה, ובו בזמן כל כך שונה.

האם זה רק הגשם? לא, הכל השתנה ללא תקנה. גבו הרחב והדרוך של רון, האופן בו הרמיוני הניחה את ראשה העטוי כובע צמר על כתפו. בגדי עקרת הבית הנחים ברפיון על גופה המתאבל של אימה. שתיקתו הבלתי נלאית של אביה.

ג'יני שמחה שאף אחד מאחיה לא הגיע ללוות אותם לשנה האחרונה שלהם בהוגוורטס. היא לא הייתה צריכה עוד מתח, עוד שתיקות ומילים מאולצות שמתחת לפני השטח רק לחשו, פרד... פרד... פרד...

אימא של ג'יני דיברה אליה, נראית חסרת סבלנות. היא לקחה נשימה והסירה את האוזניות, מתכוננת נפשית לנחשול הרעש האנושי שהחליף את המוזיקה ברגע שעשתה זאת; קריאות מצוקה של ינשופים, קולות רכים של אימהות, צחוק. הצחוק היה הכי גרוע, הכי צורם.

"אולי תניחי את הדבר הזה, לשם שינוי?" גברת וויזלי נזפה בה.

ג'יני בחרה לא להשיב.

היא נזכרה פתאום באותו היום לפני שבע שנים, בשנה שלפני שנתה הראשונה בהוגוורטס. היא הייתה כל כך שמחה וכל כך עצובה ללוות את אחיה לרציף, מצפה לשנה שלמה של בדידות, מצפה ללא הרף לשנה הבאה. השנה שלה. אילו רק ידעה אילו מלכודות יטמנו לה השנים.

היא רצתה לדבר אל ג'יני הקטנה האוחזת בידה של אימה, לומר לה לא להיות תמימה. לא לשנוא את הבדידות. לא לנסות להיות אמיצה. ובשום פנים ובאופן לא להתאהב.

אימא שלה חיבקה אותה, כאילו לא נזפה בה לפני כמה שניות. אלה היו היחסים שלהן.

"נתראה עוד כמה חודשים, חמודה."

"כן." ג'יני לא ידעה מה להשיב. יותר מידי דמעות שזרמו ביניהם מאז מותו של פרד הפכו את היחסים ביניהן למביכים בשבילה. "ביי, אבא."

היא לא הסתכלה על פנים, רק על נעליים, בזמן שפינתה את העגלה והעמיסה את המזוודה שלה על הרכבת. היא מצאה שככה קל יותר. ככה היא פחות מוטרדת ממחשבות על מה ומי האנשים הזרים האלה איבדו במלחמה, ואיך חייה היו נראים אם הייתה אחת מהם.

היא זיהתה את פרופסור גרבלי- פלנק ואת פרופסור סיניסטרה מפטפטות באחד המסדרונות, משגיחות על התלמידים. כמה מהאנשים המבוגרים שהתהלכו במסדרונות במבטים בוחנים היו זרים לה. מורים חדשים, שגם הם, כמו שתי המורות הוותיקות, הצטרפו לנסיעה כדי להשגיח על התלמידים ביום הראשון של השנה הטעונה הזו.

ג'יני הקפידה לא למשוך תשומת לב. ככה היא גם לא הייתה צריכה להסתכן בלראות את בני כיתתה, בהם היא צפתה נכנעים, זה אחר זה, לאחיזת ידם של אוכלי המוות בהוגוורטס בשנה שעברה. הזיכרונות היו חריפים מכדי לשחזר.

היא מצאה את הקרון של לונה בקלות: היא הייתה היחידה מבין התלמידים שרצתה להיות לבד ביום הזה. היא ישבה שם בלי להדליק את האורות, מסתכלת בחלון הגבוה המוצף טיפות גשם מבלי לראות אותו.

ג'יני לקחה נשימה עמוקה והורידה את האוזניות מראשה הלח מגשם לפני שנכנסה. לונה הפנתה אליה מבט וחייכה. ג'יני ניסתה לחייך בחזרה, אבל זה גרם לבטן שלה להתהפך. היא התכתבה עם חברתה לסירוגין מאז סוף המלחמה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה הן נפגשו פנים מול פנים מאז הקרב האחרון.

לונה נראתה יפה במיוחד, שיערה הכסוף קלוע בצמה ארוכה, פנייה הלבנות רגועות כמו פני אגם, עיניה גדולות ומהופנטות כתמיד. ג'יני לא ידעה כיצד היא ציפתה ממנה להיראות, אבל נורמאלי לגמרי (בסטנדרטים של לונה) בהחלט לא היה כלול ברשימה.

רון הגיע לבית אביה של לונה מספר פעמים מאז סוף המלחמה – הם גרו במרחק חצי שעה הליכה מבית משפחת וויזלי – אבל אף פעם לא הייתה תשובה, למרות שאורות דלקו בחלונות. ג'יני הייתה בטוחה שלונה מסתירה דבר מה נורא מאחורי מכתביה השגרתיים. צמרר אותה לחשוב מה חברתה עברה בשבי אוכלי המוות. זה גרם לה להתבייש כעת, כשהן היו לבד בתא.

ארנולד, שהתעורר משנתו, הזדחל מחוץ לכיסה של ג'יני וטיפס במורד רגלה אל הרצפה, מזדחל לכיוון לונה בעליזות. לונה הרימה אותו וליטפה אותו בחיבה בתוך כף ידה.

"הי... מה נשמע?" ג'יני ניסתה לדובב אותה בזמן שהניחה את המזוודה שלה באחד המדפים.

"הו, טוב," לונה השיבה בחולמנות. "נוויל בדיוק יצא לחפש אתכם. זה יהיה נחמד, לא? לשבת איתו בשיעורים, ועם רון והרמיוני, והארי."

"הוא לא יגיע," ג'יני דיווחה לה באדישות. "הוא נסע לאיזה חור, מרלין יודע..."

"מאוכזבת?" לונה שאלה אותה. ג'יני לא הבינה איך השיחה הפכה פתאום להיות עליה.

"אולי. לא יודעת. כבר הבנתי שהוא לא רוצה לחזור להיות ביחד. זה מפגר לחכות לו, לא?"

לונה משכה בכתפיה בצל של חיוך. זה עורר בג'יני את הרושם שגם היא, כמו כל האחרים, מאמינה בלי עוררין שהיא והארי יחזרו להיות ביחד, וזה הרגיז אותה.

"כן," היא ליבתה את הטינה של עצמה, משתרעת באחד המושבים. "אני בשנה האחרונה שלי בהוגוורטס. המלחמה נגמרה, סוף כל סוף. אני לא צריכה לבזבז את השנים הכי טובות שלי בלחכות שהוא יתאפס על עצמו."

לונה שוב משכה בכתפיה. ג'יני הבינה שהיא בכלל עוד לא מוכנה לדבר על מה שעברה במלחמה. זה גרם לג'יני חוסר נוחות, ובו בזמן הקלה.

דלת התא נפתחה.

"תראי את מי מצאתי!" נוויל הכריז בעליזות. רון והרמיוני נכנסו אחריו עם המזוודות שלהם, מדליקים את האור. ג'יני הסתנוורה.

"ג'יני!" נוויל נראה נלהב לראות אותה. הוא היה מעט יותר מידי אנרגטי, כאילו ניסה לגבור בכוח על הקודרות שביום הגשום הזה.

"הי, נוויל," ג'יני השיבה בחיבה. היא ונוויל הפכו לחברים קרובים במהלך השנה שעברה. זה משהו שפחד וקושי עושים לאנשים.

"אל תהיה אידיוט," הרמיוני אמרה לרון כשהוא התעקש לקחת את המזוודה שלה ולהרים אותה בעצמו אל המדף. היא ביצעה כישוף פשוט שיגרום לה לרחף אל מקומה. הוא לא הפסיק להסתכל בה בזמן שעשתה זאת, ואז שחררה את קרוקשנקס מהסלסילה שלו והניחה אותו בחיקה כשישבה. רון התיישב בדיוק לידיה, נוגע לא נוגע. הוא היה כל כך שבוי בקסמיה שג'יני לקחה על עצמה לשחרר את פיג, שצייץ בקול מעצבן בכלוב שלו.

כולם צחקו כשהינשוף הזעיר טס מתוך הכלוב והתנגש בחלון. הוא עף לכיוונו של רון וקרוקשנקס ניסה ללכוד אותו בציפורניו. רון תפס את ינשופו הזעיר בין אצבעותיו בניסיון להגן עליו מהחתול, בזמן שהרמיוני רק צחקה.

בתוך כל הצחוק הבלתי נשלט כמעט, דלת התא נפתחה שוב. כולם השתתקו.

"הארי!" נוויל היה הראשון להגיב, באותה אופטימיות מוגזמת.

"הי." זו הייתה תשובתו היחידה של הארי לכל המבטים שהופנו אליו, קולו צרוד ונמוך במיוחד.

הוא נראה גבוה יותר משהיה לפני כמה חודשים, או שאולי פשוט היה רזה יותר. הוא היה מגולח ושיערו נראה מסופר בחופזה, עם פאות לחיים מעט ארוכות מידי ויותר מידי שיער בצד אחד של המצח, זה שבו הייתה חרוטה הצלקת שלו. הוא עדיין הרכיב משקפיים, הגבות שלו עדיין היו שחורות, לא דקות ולא עבות מידי, דבר שתמיד הפליא את ג'יני כשצפתה בפניו מקרוב כשהיו עדיין ביחד.

הוא לבש מכנסי ג'ינס קרועות בברכיים עם שוליים קרועים רטובים מגשם, ומגפיים שלא היו שייכות לו. גם המעיל השחור שהיה גדול מכפי מידותיו ואכול עש בפינות נסתרות בוודאות לא היה שלו. אצבעותיו בצבצו מתוך כפפות- חצי אפורות בלויות, איתן הוא נשאר גם כשפשט את מעילו.

ג'יני דאגה להעמיד פנים שהיא עסוקה בחיפוש משהו בתרמילה בזמן שהארי חיבק את הרמיוני וזכה לאגרוף ידידותי מרון. הם לא נראו מופתעים במיוחד מהופעתו, כאילו ידעו ללא ספק שהוא עומד להגיע.

הרכבת התחילה לנוע.

"תספר לנו איפה היית," הרמיוני אמרה לו בזמן שהוא צירף את המזוודה שלו לאלה של חבריו.

"במזרח," הארי השיב כלאחר יד. "את יודעת, נפאל, סינגפור, סין..."

ג'יני תהתה האם היא היחידה שעוד זוכרת איזה שקרן גרוע הוא.

"יש שם קוסמים?" נוויל שאל בתמימות אין קץ. ג'יני קצת ריחמה עליו, ועל כל אחד אחר בקרון שהאמין לסיפור של הארי.

"אה... אני לא יודע. לא ניסיתי לחפש אותם."

"השאמנים בסין הם חברה סודית," לונה דיווחה תוך כדי משחק עם ארנולד. "הם יכולים להפוך לנמלים, אתם יודעים. ככה אף אחד לא מצליח למצוא אותם."

הרמיוני נראתה כמשתוקקת להגיד משהו הגיוני ביותר בתשובה להצהרה הזאת, אבל שלטה בעצמה.

"זה די מסוכן," נוויל הגיב. "בטח דורכים עליהם כל הזמן, לא?"

ללונה לא הייתה תשובה.

"אז על כמה נמלים דרכת בסין, הארי?" רון צחק בטוב מזג, קורץ לחברו הטוב ביותר. "תוכל להוסיף את כולם לרשימת ההרג שלך בפעם הבאה שתרצה לאיים על מישהו."

נוויל צחק ואפילו הרמיוני גיחכה. אבל נראה שזה בכלל לא מצחיק את הארי, למרות שהוא התאמץ להיראות כאילו זה כן. זה היה מתאים לרון, לצחוק על משהו מאין זה רק כמה חודשים אחרי הקרב האחרון.

הוא התיישב לצד לונה כדי ללטף את ארנולד באצבע בודדה. לג'יני הייתה תחושה שהוא לא בחר במקום הזה במקרה. בעוד רון, הרמיוני ונוויל מעלים שאלות לגבי שנתם האחרונה הבלתי- שגרתית – האם רון יוכל להצטרף לנבחרת הקווידיץ'? איפה הם ילונו? האם הם יקבלו שיעורים משלהם, או שיצטרפו לשיעורים של תלמידי השנה השביעית המקוריים? – ג'יני הרגישה את מבטו של הארי עליה כאילו היה סיכות שדוקרות את עורה. היא הרכיבה את האוזניות והחליפה למוזיקה רגועה וקודרת יותר שתתאים לנוף העירוני הגשום המתחלף בפרוורים עצובים שנשקף מחוץ לחלון שליד מרפקה. היא מאד רצתה שהוא יפסיק להסתכל עליה, ובו בזמן שהשתוקקה שימשיך לנצח.

לאחר בערך שעה של נסיעה שיימוס ודין נכנסו לבקר בתא שלהם. זה היה יכול להיות בדיוק כמו בשנים קודמות, עם אותן התבדחויות בין הבנים, אם סימני הרדיפה היו עוזבים את פניו האפרפרות של דין. הארי ניצל את הכניסה הרועשת כדי לעזוב את מקומו ליד לונה ולהתיישב ליד ג'יני.

היא הורידה את האוזניות באיטיות, כמכושפת. הארי לקח אותן בשתיקה כדי לקבל טעימה מהשיר הקודר לו האזינה. הוא ישב קרוב מאד אליה, וג'יני לא הצליחה להתעלם מכך שהריח שלו, שהיה מוכר לה, היה שונה עכשיו; חריף יותר, מעושן.

"אמרתי לך שתאהבי מוזיקה מוגלגית," הוא אמר פתאום. אלה היו המילים הראשונות שהוא אמר לה מזה חודשים.

"מה?"

"את זוכרת שדיברנו על זה פעם, כשהקשבת רק ללהקות של קוסמים? אמרתי לך שאת תתלהבי מרוק מוגלגי, אם רק תנסי."

ג'יני לא השיבה, למרות שזכרה את השיחה בברור. בשנתה החמישית, לפי הרצח של דמבלדור, כשהם עדיין היו ביחד והיא הייתה מאוהבת בו ללא תקנה.

עכשיו היא כבר לא ידעה. היא השתנתה. הוא השתנה מאד. יושבת כה קרוב אליו היא חשה אי נוחות, כאילו היה זר. (ובו בזמן הייתה שם משיכה עצומה, אדרנלין של סכנה).

"שכחת איך מדברים?" הוא אמר לה בחוצפה לא אופיינית.

זה עורר בה דחף לוחמני. "אתה נראה נורא."

הוא פלט גיחוך צרוד, מריר. "אז ירדנו לרמה של עלבונות עכשיו?"

זוויות פיה של ג'יני התעקלו מעלה מבלי לבקש את רשותה.

"את נראית נפלא," הוא אמר בלי אזהרה, בטון רך.

ג'יני ניערה את המחמאה, מבהירה שלא כך ימצא את דרכו בחזרה לליבה. להפתעתה, שכבת המגן שלה לא הבהילה אותו.

"רוצה ללכת להקשיב למוזיקה במקום אחר?" הוא הציע, כי התא הפך למקום מאד רועש מרגע שרון ושיימוס התחילו להתווכח על קווידיץ' והרמיוני ניסתה למנוע מקרוקשנקס לאכול את פיג. דין ולונה הסתופפו בפינה כדי לדבר בקולות מהוסים מאד בנושא חמור סבר שהיה משותף רק להם, ונוויל הסתכל לעברם בחוסר ביטחון.

ג'יני קמה באישור. הארי עצר לקחת משהו ממעילו ולהכניס אותו לכיס מכנסיו לפני ששניהם יצאו מהתא ביחד. ג'יני הרגישה מבטים נשלחים אחריהם, אבל אף אחד לא ניסה לעצור אותה. היא ציפתה מרון לומר משהו, אבל הוא כנראה היה יותר מידי שקוע בוויכוח, או שידע שאין לו באמת טעם להתנגד לכוח החשמלי המסוכן בין הארי לג'יני.

הם היו צריכים ללכת רק כמה מטרים עד שהגיעו לקצה המרוחק של הרכבת, ליד השירותים. הם התיישבו על הרצפה המשקשקת וחלקו את האוזניות, לא מדברים בכלל מלבד הערות על השיר המסוים הזה או הלהקה ההיא, על סגנונות שהארי חשב שג'יני חייבת לשמוע, ועל זה שהארי פוץ ולמרות שג'יני אומרת את זה עם חיוך היא חושבת ככה באמת.

"בואי נכנס לשירותים," הוא אמר בסוף האלבום.

"היית מת!" היא הייתה המומה מהחוצפה שלו, מכה אותו בזרוע.

הוא צחק בחופשיות וגם היא צחקה, משחרור ומבוכה.

"אני לא מתכוון לזה ככה," הוא הבהיר. "אני רוצה לעשן. ולא תזיק לי חברה."

"ממתי אתה מעשן?"

הוא משך בכתפיו וקם, שולח אליה יד. היא לקחה אותה והוא עזר לה לקום, אבל ברגע שהייתה על רגליה משכה אותה מאחיזתו. היא הציצה סביב לפני שנכנסה אחריו לשירותים, מרגישה מלוכלכת ומסופקת בו זמנית.

היא נשענה כנגד דלת התא הנעולה וצפתה בו מגלגל סיגריה על ברכיו בישיבה על מושב האסלה הסגור. הקרון התנועע סביבם באלימות על המסילות, והיציבות בה ביצע את עבודתו הייתה כמעט מעוררת הערצה.

"למה אתה מעשן?" היא שאלה אותו שוב בזמן שהעביר את קצה לשונו על הנייר.

"זה עושה לי טוב," הוא ענה מבלי להסתכל בה. "זו לא סיבה טובה מספיק?"

ג'יני חשבה שזו דרך די גרועה להוציא את התסכול שלו, אבל ידעה שהיא דוגמא די גרועה בעצמה להתמודדות עם רגשות.

הוא נשען על הקיר הנגדי לה והדליק את הסיגריה בהבעה מרוכזת בקצה שרביטו. ג'יני צפתה בו לכל אורך התהליך, עד שהעשן השתחרר מבין שפתיו וצף מעלה. היא אהבה את הנער הזה פעם. אבל הוא כבר לא היה נער – היא בקושי זיהתה את הגבר החצוף והמסוכן שעמד מולה – והיא... היא למדה להפסיק לפחד מלהיות לבד.

"למה נקשיב עכשיו?"

"למה אתה עושה את זה?" היא זרקה לאוויר, מנפצת את האווירה החברותית שהוא ניסה לטוות סביבם.

"אני לא עושה כלום."

שניהם ידעו שהוא משקר. העניים שלו. הוא לא יכול היה לשקר לה, אפילו כשניסה להיראות קשוח ואדיש. לא כשהיא הייתה יכולה לראות את העניים שלו.

"אני באמת רוצה לעבור את השנה הזו," היא מצאה את עצמה מספרת לו. "באמת. אני לא רוצה אותך שם, אם אתה מעמיד פנים שהכל בסדר. ששום דבר לא השתנה. אם אתה רוצה שנחזור להיות – "

"מי דיבר על לחזור להיות ביחד?" העשן יצא בעננים קצובים מבין שפתיו כשהוא דיבר. הוא לא הסתכל עליה, אפילו לא בטעות. היא שנאה שהוא עושה את זה, בונה את החומה הזאת סביבו כשהוא משפיל את ראשו לרצפה מבלי להיראות חלש.

"לך לעזאזל," היא סיננה לעברו בטינה. היא ידעה שזה טוב מכדי להיות אמיתי; היא ידעה שהוא דפוק מידי בשביל פשוט לרצות לתקן את היחסים שלהם.

היא פתחה את הדלת בסערה וכמעט נתקלה באישה שעמדה בדיוק מול התא.

היא צקצקה בלשונה בשביעות רצון. היא הייתה בערך בגובה של ג'יני, ולבשה גלימה בסגנון ציידת קוסמים אפלים בצבע כהה. שיערה, שהיה בצבע אדום לא טבעי, היה מסופר מעל אוזניה בגלים פרועים, עם שני גדילים שירדו משני צידי פנייה, שנראו כשם שהזדקנו בטרם עת. היא לא הייתה מאופרת, אבל שפתיה היו צבועות בגוון חום, כמעט שחור, ומחוררות בעגיל כסוף בודד. מתחת לצווארון הגלימה ולשרוולים הרחבים המופשלים נראתה שכבה אחידה של קרקועים צבעוניים.

"זה פשוט לא הולם," היא טענה בקול נשי עמוק, ומשום מה נראה שזה משעשע אותה. "אני אצטרך לתת לשניכם ריתוק ברגע שנגיע לבית הספר."

ג'יני זרקה את ראשה בתבוסה. "אבל אני – "

"מצטופפת בתא שירותים עם בן המין השני. ואתה," היא פנתה להסתכל על הארי, לא בצורה לחלוטין מקצועית. הוא לא חשב לכבות את הסיגריה, שעדיין העלתה עשן בין אצבעותיו. "מעשן. זה נגד חוקי בית הספר. אתה תקבל עונש כפול מהחברה שלך."

"אני לא החברה שלו," ג'יני הרגישה צורך להדגיש, למרות שזה לא שינה באותו הרגע.

"חבל מאד," האישה המקועקעת השיבה. "עכשיו תצאו מפה, לפני שאחד המורים האחרים יראה אתכם. אני מבטיחה שהם יהיו הרבה פחות רחמנים ממני."

ג'יני יצאה בלי להסתכל בהארי אפילו פעם אחת.

היא לא ידעה למה היא כל כך שנאה אותו על מה שקרה, זה לא כאילו היא לא קיבלה ריתוק אף פעם, וזה לא כאילו הריתוק שהיא תקבל מהמורה המוזרה הזו יהיה גרוע כמו העונשים שקיבלה בשנה שעברה...

"מי דיבר על לחזור להיות ביחד?" המילים הדהדו בראשה, והיא רצתה להחניק את פניו של הארי בזיכרונה. זה היה אמור להיות יום טוב – היום הכי טוב שהיה לה כבר הרבה זמן – אבל הנוכחות שלו הייתה חייבת להרוס הכל. היא הצטערה שהוא לא התמיד בשקר הגרוע שלו ונשאר מחוץ לחיים של המשפחה שלה. הוא מעולם לא הסב להם דבר מלבד סבל. הוא מעולם לא היה יותר מאובססיה של ילדה דפוקה כמעט כמוהו.

היא נכנסה לתא ריק שנקלע לדרכה – ווילון חיפה על החלון שבדלתו – וזרקה את עצמה על אחד המושבים, לא רוצה להתמודד עם חבריה באותו הרגע. היא התכוונה להרכיב את האוזניות כשהבחינה במבוכה שהתא לא ריק כפי שחשבה.

דראקו מאלפוי ישב צמוד לקיר, ולכן היא לא ראתה אותו בצל הדלת כשנכנסה. הוא הצטופף בפינה, כאילו ביקש להיות בלתי נראה, ספר בחיקו.

במשך כמה רגעים אף אחד מהם לא דיבר. מאלפוי ישב זרוק במושבו, צנום ומובס למראה, שיערו בגוון הפלטינה מגיע כמעט עד כתפיו ומסתיר חלק ניכר מפניו בעלות התווים החדים, שפעם היה כה גאה בהן.

לבסוף הוא דיבר, "אני לא אספר אם את לא תספרי."

ההסכם הזה התאים לג'יני. הדבר שרצתה יותר מכל היה להיות לבד, וזה גם היה הדבר ממנו פחדה יותר מכל.

הפרק הקודם		הפרק הבא