אנחת רוגע

~פלאשבק~

אני אוחזת בידה של אחותי הקטנה, ליליאן, והולכת איתה וצועדת איתה בשקט ברחוב.
"נכון שאני לא אבחר לאסיף?" שואלת.
"ברור שלא" אני עונה לה. היא בת 12, פעם ראשונה שתוכל להיבחר.
חבורה של אוכפי שקט עוברת באיזור. הם צועדים בצורה מוזרה, ואנחנו ממשיכות ללכת. ליליאן נתקלת ברגל של אחד מהם ונופלת לאדמה. 
"איך אני שונאת אוכפי שקט! כל מה שהם עושים זה רק נזק!!" אמרה ליליאן.
באותו הרגע חמישה אוכפי שקט כיוונו אליה רובה והגבוה מביניהם ירה בה. היא צנחה על האדמה.
"לא!! אני מבקשת!! היא רק ילדה קטנה!! אפילו לא בגיל בשביל להיבחר לאסיף! היא לא יודעת מה היא אומרת, בבקשה תעזרו לה!!" אני מתחילה לצרוח ולבכות, אבל הם ממשיכים להתקדם, לא מנידים עפעף.
היא מסתכלת עליי, אני רואה דמעות עגולות זולגות על לחייה.
"לילי! זה לא הזמן שלך! חכי!" אני אומרת, בוכה. "מישהו!!! מישהו בבקשה!!!" אני צועקת, אך ברגע שאישה אחת מתקדמת אלינו, אוכף שקט אחד מאיים עליה והיא בורחת בריצה למקום אחר.
"מישהו!! בבקשה!!!" אני צועקת, אבל כולם עוברים כאילו אני לא שם. "בבקשה!"
הקול שלי מתחיל לרדת, ומפי לא יוצאת מילה.
"לילי, חכי..." אני אומרת, אך קולי כבר לא נשמע. היא מסתכלת עליי, ומניחה את ידה על ברכיי.
"לילי..." אני לוחשת ומסיטה את מבטי אליה.
היא מסתכלת לשמיים ופולטת אנחת רוגע. 
זהו. בטנה מפסיקה להתרומם.
"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

~סוף פלאשבק~

 "טריס!" אני שומעת. אמי בטח שמה לב אליי. 
אני מסתובבת אליה, והיא מבחינה בדמעותיי.
"מה קרה לך?" היא שואלת.
אני מסתכלת בעיניה ושואלת: "את לא יודעת?"  
היא מחבקת אותי, ואני מרגישה דמעה נוחתת על כתפי.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
אני מתפתלת עד שהיא מבינה שאני רוצה לצאת מהחיבוק ועוזבת אותי.
"דיי. דברים כאלו קורים. אי אפשר לעזוב את החיים באמצע" אומרת לי אמא.
"וואו, מוזר שאת אומרת את זה" אני אומרת והולכת בעצבים. אין לי מושג מאיפה הם באו.
אני מגיעה לביתו של ריאן ומחפשת את הסכין שלי, עד שאני נזכרת שנתתי אותה לריאן.
אז אני לוקחת ממנו שלושה סכינים קטנים וגם קשת ותיק חצים, ויוצאת. אולי לצוד קצת יעודד אותי, וזה גם יועיל.
אני הולכת, וכשאני רואה ציפור מנקרת בקן שלה, אני זורקת עליה סכין ופוגעת בבטנה.  
אני הולכת לקחת אותה, ושולפת את הסכין. ברגע שאני נוגעת בציפור אני נזכרת, איך שכל פעם שהייתי חוזרת מהציד לילי הייתה שואלת: "מה הבאת? מה נאכל היום?" והייתה מצחקקת את הצחוק החמוד שלה. המשפט הזה לא נמאז עליה, והיא תמיד צחקה ממנו. בהתחלה, צחקתי גם. אחר כך זה התחיל לעצבן אותי, כל פעם אותו דבר, עד שלפני כחודשיים צעקתי עליה: "דיי ליליאן! כבר שנתיים אותו דבר! אם את כל כך רוצה לדעת תבדקי במקרר!". עיניה התמלאו דמעות והיא רצה לחדר, לחדר שלנו. 
לחדר שהיה שלנו.
ומאז, כל יום היא ישבה יפה ליד השולחן ושתתה מים, תמיד. ואחרי שהייתי מניחה את הדברים במקרר הייתי הולכת לחדר או לסלון, ותמיד שמעתי את דלת המקרר נפתחת, ונסגרת אחרי כמה שניות.
דיי. אני לא רוצה להיזכר. 
אני לוקחת את הציפור והולכת. אני מגיעה לבית שלי, ורואה את לילי על הכיסא. אני ניגשת אליה ומחבקת אותה, אבל רק אז קלטתי שאני מחבקת את האוויר. 
אני מניחה את הציפור במקרר. 
איפה מי שתשאל אותי מה שמתי במקרר, מה צדתי. 
אני רצה למיטתי ובוכה, ואז, כשאני רואה את השמלה שעל השידה, אני נזכרת שמחר האסיף.








תגובות בבקשה(:



 

הפרק הקודם		הפרק הבא