להיות קסומה

"נטירי, את לא יכולה כל היום להתחבא! צאי אל העולם!" ביקש הנער מחוץ לשערי האחוזה.

שיערותיו החומות הבהירות היו קצוצות ועיניו החומות כקפה נראו מודאגות מעט. אנשים חושבים שטים הוא נער די נאה, שידוך מושלם לנערה בת שבע עשרה - שמונה עשרה. אני לא חושבת כמוהם.

"אוף, תעזוב אותי בשקט, טים!" צעקתי אליו.

שכחתי להציג את עצמי. היי. קוראים לי נטירי. יש לי שיער בצבע אדום ועיניים שדומות מאוד (בצורה) לעיניים של החתול של טים, וורינג. העיניים שלי שונות לגמרי מהעיניים של הזאבה הענקית שלי (היא בגודל של סוס בערך), חסינת האש (זאת אחת הסיבות שאני אוהבת מאוד את הזאבה שלי אמה).

העיניים שלי הן כמו של חתול, כמו שהבנתן, ויש להם צבע... יוצא דופן, בלשון המעטה: בורדו. ממש כמו להבות דקות וצרות. אני די גבוהה ומאוד מאוד מאוד רזה.

יש לי כישרון לגמישות, עור כמעט לבן, גוף ופנים דקים וחטובים עד כדי כך שאנשים חושבים שאמא שלי (שנעלמה ואף אחד לא יודע מי הייתה או מה הייתה) הייתה פסל. כמובן, זה בפעמים המעטות שאני יוצאת מהאחוזה הקטנה שלי...

בדרך כלל אני מרגישה בטוחה יותר בבית, בלי כל המפלצות המגעילות (הכוונה היא לאנשים). מהמפלצות האמיתיות, כמובן, אני בכלל לא פוחדת.

יש לי הקשת שלי העשויה מעץ יקר בצבע בורדו נחושתי, כמו העיניים שלי, שהוא חסין בפני אש ויש לו חום משל עצמו כך שהוא בעצם חסין גם למים. לקשת יש אחיזת עור דובלן (דוב שחי בהרי געש ולכן גם העור שלו עמיד בפני אש ולבה). המיתר של הקשת עשוי משיערות זנבו של חד קרן (שיערות קסומות). אשפת החיצים עשויה גם היא מעץ עמיד בפני אש מצופה עור דובלן.

האשפה קסומה, כך שתמיד יהיו בה החיצים שאני צריכה (לרוב חיצי נחושת עם חודים מנקבים משוחים ברעל ממית). זאת הירושה שלי מאמי, ועוד כמה סכינים ופגיונות שתמיד החזקתי עליי.

"בבקשה, נטירי, צאי החוצה!" התחנן טים בקול חנפני. נאנחתי.

התרחצתי במהירות ולבשתי חליפת עור דובלן עם מגפיים זהים וחגורה.

הסתרתי סכינים ופגיונות בכל מקום פנוי, כולל בכיסים קטנים פנימיים של המגפיים. תליתי את אשפת החיצים על גבי והנחתי לרגע את הקשת.

סירקתי את שיערי האדום-בורדו (שאנשים רבים חשבו שהוא יפהפה, אבל אני חושבת שהם סתם מפטפטים) וקלעתי ממנו צמה ארוכה והדוקה שנפלה על גבי. עכשיו לקחתי את הקשת.

בהיתי במקום שבו קובע החלון לגג. זה היה גבוה ושקוע עמוק בתקרה. חוץ מזה, החלון היה נעול, ולא היה סולם.

אבל אני חייכתי. פשוט מושלם. טים לא יודע על... לא משנה. הוא לא יעלה בדעתו שאני אצליח לטפס לגג. משם הדרך ליער בונוול תהיה פשוטה. זה היה קל ופשוט כל כך, חוץ מהעובדה שאף אחד לא ידע... דחקתי את המחשבה.

החלון היה בערך שלושה מטרים מעל הרצפה. בן אדם יכול לקפוץ מקסימום לגובה של שני מטר, וגם זה - רק הקופצים המיומנים ביותר. אבל אני קפצתי את הגובה בקלילות, בקפיצה דוממת וחיננית.

אפילו אם בן אדם היה מגיע לגובה הזה, הוא היה מנופף בידיו כדי למצוא מאחז. ידיו הרשלניות לא היו מצליחות לתפוס מספיק מהר את השקעים שעיניו לא הצליחו לקלוט, והוא היה נוחת על ישבנו.

אבל לא אני.

ברגע שהייתי בשיא הגובה של הקפיצה הקטנה שלי, עיניי קלטו מיד את מה שחיפשתי: מאות שקעים זעירים שיד אדם לעולם לא הייתה יכולה לתפוס בהם בגלל הכובד שלה, התכונה המגושמת שלה, האיטיות שלה והגודל שלה. אבל ידיי העדינות, הקטנות והזריזות הצליחו לתפוס בשקעים, מהירות כברק. זה היה קלי קלות.

אבל פתאום שמעתי צעדים."הכרחת אותי להיכנס, נטירי! עכשיו קדימה, בואי אליי..." קולו המפתה של טים לא ערב לי. הנער החל לעלות.

הוא היה שמן ועצלן דיו כדי שיקח לו כמה דקות להגיע עד לעליית הגג. הבטתי במנעול המספרים, מסתירה חיוך ומחניקה גיחוך. מה, עובדים עליי?

הנחתי את אוזני הרגישה על המנעול וסובבתי במהירות לא טבעית. אוזני אדם לא היו רגישות דיין לשמוע את התקתוקים הרכים והמצייצים שחשפו את קוד המספרים. אבל האוזניים שלי כן.

החלון נפתח בדממה. טיפסתי בזריזות מיומנת ודוממת. התעייפתי כבר מלהסביר שאדם רגיל לא היה יכול לעשות את הדברים שעשיתי, כולל להשחיל את גופו מבעד לחלון למעלה, כשאוויר מתחתיו ואוויר מעליו, יהיה לו בלתי אפשרי להרים את עצמו בגמישות ובחוזקה למעלה, וכל זה בדממה, כשאשפת חיצים על גבו וידו האחת אוחזת בקשת גדולה. אבל אני עשיתי את זה.

סגרתי בדממה את החלון ונעלתי אותו מבחוץ בדיוק כשטים הגיע. הוא קילל בשטף.

זה לא מצא חן בעיני.

כשטים יצא מהאחוזה והיה במרחק בטוח ממנה ומהיער בו שכנו הטורפים המפלצתיים, לחשתי: "תשמור על הפה שלך, שמנדריק." יריתי עליו חץ דק וקצר שנועד להרדמה בלבד. טים נפל כאבן, וראשו נחבט, אך ידעתי שהוא יהיה בסדר. מרפאיו של אביו הלורד יטפלו בו בשמחה.

לפחות זה ישמש כהסחת דעת. אף אחד לא ישים לב שנטירי, כלומר אני, נעלמתי עד שאחזור.

עכשיו הייתי באוויר הפתוח. תמיד שמרתי את אמה, הזאבה הגדולה שלי, בתוך הבית. אני אחת מבין היחידים שהחליטה לביית מפלצת, והסיבה פשוטה: כל בעל חיים רגיל, בעיקר סוסים, נרתעים מהחום הלוהט שבוקע ממני.

חוץ מזה, אני שונה מאוד משאר האנשים.

חלקם נגעלים ממני.

רוב הנשים מקנאות בי על היופי שלי, ורוב הגברים והנערים מחזרים אחריי, עם שאיפות שלגמרי לא מהעולם הזה. בטח שלא מהמיטה הזאת.

קפצתי אל היער והרגתי בחץ מהיר כברק עוף דורס מפלצתי. דחקתי את המחשבה על האנשים החושקים בי.

		הפרק הבא