האהבה חזקה מן המוות

"מה אפשר כבר לכתוב על  שינויי צורה בבני אדם והדרך לשיקום פצעים?"התעצבנה רוז וחבטה בעזרת הספר 'להשתנות בניד שרביט לבני  16 ' בשולחן.

"רוז, תירגעי. לי יש שיעורים בלחשים מפה ועד אוסטרליה, ועוד יש לי עונש עוד עשר דקות ואין לי בכלל כוח ללכת!" אמרה לילי וחיבקה את עצמה כאילו קר לה.

"לילי, את לא נורמאלית. אני במקומך כבר הייתי הולך. את יודעת מה פילץ' עושה למי שמאחר לעונש?"

"מה?"

"מוסיף לו עוד שעה. מניסיון."

"טוב," אמרה לילי ונרעדה."הצלחת להפחיד אותי, אני הולכת." היא קמה, עדיין מחבקת את עצמה.

"לא היית צריך לעבוד עליה, אל." אמרה רוז, פותחת בפעם השלישית לאותו ערב קסת חדשה.

"לא נורא." אמר אלבוס. "העיקר שהיא לא תאחר, כי לדעתי קורה משהו הרבה יותר גרוע למי שמאחר, כי אני מעולם לא איחרתי."

"דווקא מעניין לנסות פעם, אתה לא חושב?"

בינתיים, לילי קפצה את המדרגות שלוש-שלוש וכמעט דרסה כמה תלמידי שנה שנייה. היא חפזה לאורך הקומה השמינית, וירדה שוב כמה גרמי מדרגות. כשהייתה בטוחה שלא רואים אותה היא קפצה את המדרגות האחרונות, נחתה כמו חתול על הרצפה וגמאה את המסדרון בסלטות. היא עשתה את זה רק פעמיים, ככה זה כשהטירה מפוצצת באנשים.

היא בדיוק עשתה את שרשרת הסלטות בקומה השלישית, ליד משרדו של פילץ'. פתאום היא שמה לב שממזמן היא עקפה את משרדו של פילץ'. היא נעמדה, ורצה לעבר משרדו של פילץ'.

"נו, נו, פוטר- איחרנו בחמישים וחמש שניות. מעניין מה פילץ' יעשה לנו."

לילי הסתובבה. מאחוריה עמד סקורפיו מאלפוי, והחיוך הלגלגני על שפתיו. היא פתחה את הדלת.

"לילי, מאלפוי, שבו בשני הכיסאות האלו."

הקול הצלול היה הפוך לגמרי מקולו החורקני של פילץ'. לילי וסקורפיו הרימו את מבטם וראו את פרופסור לונגבוטום עומד לידם.

"פילץ' הצטנן, אז אני ממלא את מקומו. אבל אני נאלץ ללכת, כך שתישארו לבד. טוב, אני מניח ששניכם יודעים להחזיק עט-נוצה, כן?"

לילי צחקה.

"טוב, צריך פה לעבור על התיקיות של העונשים של התלמידים, ולשפץ אותם. במקומות שניטשטש הדיו, תעתיקו מחדש. אני מניח ששניכם יודעים את הקסם אלפביתיקליסטו? השתמשו בו, אבל רק בו. אסור לכם להשתמש בקסם אחר!

"להתראות לכם, עבודה מהנה. אני חייב לעוף!"

ובזאת הוא יצא מהמשרד, גלימתו מתנופפת מאחוריו.

לילי הביטה בסקורפיו בתהייה, ואז ניגשה לשולחן. היו שם עשרה קופסאות, שתי עטי נוצה וקסתות דיו, וערימה של גיליונות קלף. היא התיישבה, בחרה לעצמה קופסה, והתחילה לעבוד. סקורפיו התיישב לצידה, לקח את הקופסה השנייה, והתחיל לעבור על הקופסה. הכרטיס הראשון ששלף היה "הארי פוטר,הרמיוני גריינג'ר, נוויל לונגבוטום, דראקו מאלפוי. נתפסו כששוטטו בלילה במגדל האסטרונומיה. עונש עם רובאוס האגריד, למצוא את החד-קרן הפצוע ביער האסור."

הוא הסתכל על זה, שיפץ במקומות שהיה צריך, ושם ליד לילי.

"מה זה?" היא שאלה אותו בהפתעה.

"משהו שיעניין אותך." הוא ענה, ועבר לכרטיס השני, על פרד וג'ורג' וויזלי.

לילי קראה בכרטיס, והבעה מוזרה ביותר עלתה על פניה. בינתיים סקורפיו העביר לה את הכרטיס שדיבר על פרד וג'ורג'. היא הביטה בו לשנייה, ואז נטלה את הכרטיס,  ושמה אותו במקום שבו שם אותו סקורפיו מלכתחילה.

היא שלפה כרטיס שבו היה כתוב:"לוציוס מאלפוי. ניצל לרעה את סמכות המדריך שלו. נענש בניקיון השירותים בקומה החמישית. "

היא הניחה אותו ליד סקורפיו, שהיה עסוק בתיקון כרטיס מטושטש מאוד. הוא הביט בה רגע, ואז לקח את הפתק. הבעה דומה לבחילה עלתה על פניו. והוא העביר לה ערימה של כעשרה פתקים, כולם על ג'יימס פוטר, סיריוס בלק, רמוס לופין, ופיטר פטיגרו. הוא גמר קופסא. לילי אחזה בקופסא השנייה שלה. היא שלפה כרטיס על לילי אוואנס, נתנה בו מבט אחד ופרצה בבכי.

"פוטר!"

סקורפיו היה המום. הנערה הקולית, שלא ראו אותה מעולם בוכה, התייפחה על השולחן לידו.

"פוטר... פוטר, מה קרה?"

"לקרוא על כל האנשים הללו..."לילי הזדקפה, והביטה בסקורפיו בעיניים רטובות. הוא הזיז את כסאו כמה סנטימטרים אחורה.

"הם כולם מתים. סבא שלי... סבתא שלי... הסנדק של אבא שלי... אבא של טדי לופין...דוד שלי... כולם מתו. הם אינם...זה יכול להעציב כל אחד!"

"סבתא שלך, זו לילי אוואנס, ואת קרויה על שמה. כן?"

לילי הנהנה.

"אבא של לופין-רמוס לופין, סיריוס בלק זה הסנדק של אבא שלך, דוד שלך זה פרד וויזלי, אבל מי זה סבא שלך?"

"ג'יימס פוטר!"

"מה?" סקורפיו הביט בה בעיניים פעורות. "אח שלך הוא סבא שלך?"

"לא, הוא קרוי על שם סבא שלי!" היא הביטה בו רגע ופרצה בצחוק.

"די, זה לא יפה לצחוק עלי. אז לסבתא שלך קראו כמו לך, כן? לילי פוטר?"

לילי הנהנה שוב, מוחה את הדמעות מעיניה.

"אבל זה נורא עצוב. כולם מתו, כולם. סבא שלך וסבתא שלך חיים, אבל לי אין דוד, אין סבא וסבתא,  ויש לי דוד שלפי הסיפורים של אבא ואמא שלי היה פעם מצחיק בטירוף, ועכשיו הוא די רציני כזה.  וכולם מתו בגלל אדם אחד- הלורד וולדמורט."

סקורפיו עשה תנועה מהירה, והתחרט מיד.

"אוי, בגלל הלורד וולדמורט? כן אבי סיפר לי עליו... או, אדם רע ומרושע, שהרג אנשים חפים מפשע בשביל מטרותיו האישיות."

"שסבך היה חסיד נלהב שלו." אמרה לילי בחיוך חמצמץ.

סקורפיו קם, ומיד התיישב חזרה. לילי אמרה בדיוק מה שהוא לא רצה שהיא תגיד.

"כן, אבל לאחר מכן הוא הכיר בטעות שעשה-"

"רק לאחר שוולדמורט איים על בנו."

קולה של לילי היה קר. סקורפיו נרתע.

"אבל-"

"אתה בעונש, מאלפוי, ולא באמצע להגן על סבך." אמרה לילי בקול קפוא. "מוטב שתמשיך לעבוד, לדעתי. אתה מבין, הקצב שלך באדמה."

סקורפיו הביט בה, כולו מתקומם. "כאילו שמצבך הרבה יותר טוב!"

"אין לך עיניים? אתה רוצה שנגמור את העונש מחר? אתה בקופסה השנייה, ואני בסוף השלישית!"

"כן, ממש ברור שזה קובע, פוטר."

"זה קובע! מי שגומר חמישה קופסאות יכול ללכת."

"מה?" סקורפיו היה המום.

"אל תגיד שלא ראית את הפתק על הדלת." אמרה לילי.

"איפה?אני לא ראיתי כלום, רק ראיתי אותך עם הסלטות יותר לא ראיתי-"

"מה?" לילי צרחה. היא השליכה את עט הנוצה על השולחן ונעמדה. "מה אמרת, מאלפוי?"

"שראיתי אותך עם הסלטות ויותר לא ראיתי." חזר סקורפיו.

"תתבייש לך!" צווחה לילי. היא נראתה מטורפת. "מעולם.... כל חיי... מעולם לא..."

היא התיישבה שוב., פניה אדומות לגמרי. מעולם איש לא חשף את הסודות הקטנים שהיא הסתירה. מעולם לא. ועכשיו בא נער שחושף בפשטות את העובדה הזו, כאילו היא לא מתאמצת להסתיר אותה, כאילו אין בזה שום בושה. לעולם היא לא תסלח לסקורפיו הזה. נער נוראי, מרגיז, עולה על העצבים! לעולם היא לא תמחל לו, לנצח נצחים!

סקורפיו הביט בה. הוא לא הבין למה פתאום היא התרגזה עליו בצורה נוראית כזו. מה הוא עשה? איך זה קרה? ואם הוא לא יזדרז, גם ללכת אחריה הוא לא יצליח!

הוא התחיל להזדרז. תוך שתי דקות הוא גמר את הקופסה השנייה. הוא לקח עוד אחת, ועבד במהירות האור. עוד כרטיס, עוד כרטיס... שלושים, ארבעים... חמישים ואחד, ושתיים, ושלוש וארבע, וחמש ושש ונגמרה הקופסה השלישית!!!

הוא לקח קופסא רביעית,ואחרי רבע שעה הוא לקח קופסא חמישית. לילי הביטה בו בתדהמה. מה פתאום הוא מזדרז? היא עדיין בקופסא השלישית, והוא גומר בקצב!

היא עוד לא הספיקה לגמור חצי קופסה רביעית, וסקורפיו יצא, כולו מחייך.

_______________________________________________________________________________

קצת התאכזבתי בפעם הקודמת, אבל החלטתי להעלות עוד פרק סתם.

עכשיו אני רוצה לפחות שלוש  תגובות!

זה לוקח בערך חמש-עשרה שניות לכל היותר.

אז תגיבו, פליז!

הפרק הקודם		הפרק הבא