הילדה המכושפת

"אלסה, קומי!" נשמעה קריאה. אלסה נאנחה והתהפכה, אך לא קמה.

דמממה. אלסה חשדה שמשהו לא כל כך טוב עומד לקרות, ואז פלטה צווחה - שמיכותיה נתלשו מעליה.

"אמרתי לך לקום!" נזף ברוגז הגבר שרכן מעל מיטתה.

"אוף!" נאנקה אלסה וקמה. היא הביטה בכעס בפני אביה. הא היה גבר נאה - שיערותיו השחורות כפחם היו אסופות בתסרוקת על פי צו האופנה. עיני הנץ השחורות שלו בהקו בזעף קל, ושריריו היו דרוכים. הוא לבש גלימות שחורות כשיערו, שהשתפלו והסתירו את גופו הרזה והגבוה. מחגורתו השתלשל נדן שרביט עשוי עור משובח ויקר. 

אלסה נאנחה וקמה בלית ברירה. היא לבשה מכנסי ג'ינס לבנים-תכלכלים, גופיית משי לבנה, ז'קט עור דרקון לבן ומגפיים זהות. 

אביה של אלסה רטן. "זה לא לבוש של קוסמים, זה לבוש של מוגלגים! במיוחד את צריכה להבין שלא לובשים דברים כאלה.

אלסה פנתה אל אביה במבט קר כקרח. "אני לובשת מה שאני רוצה, ושהעולם יקפוץ לי", היא אמרה בארסיות. אביה נהם ושלף את שרביטו. 

"אלסה, אני מזהיר אותך! אל תדברי עליי ככה או ש-" הבזק לבן קטע את דבריו. שכבת קרח ציפתה את שרביטו, וכפור נצץ על שיערותיו ושפמו המטופח. אלסה מצמצה. שלג נטף במורד גבו של אביה.

אלסה הייתה ממשיכה להתענג על השעשוע הזה במשך שעות - לעצבן את אביה על כל המנהגים והפקודות המטופשות שלו - אך באותו הרגע אמה נכנסה לחדר. 

 האם פלטה צווחה. "אוי, ג'ייק! אלסה, מה-לעזאזל-את-עושה-לאבא-שלך?!" צרחה. אלסה משכה בכתפיה. "מחזירה לו על המכות שהוא נותן לי... אמממ... בואו נראה... בערך שלוש פעמים ביום, על זה שאני לובשת ג'ינס. זה אשכרה ג'ינס, אמא. אני בת אחת עשרה", קראה אלסה. 

אמה של אלסה התנשפה לעבר ג'ייק, שמלמל: "בואו נרד כולנו לאכול. תקראי למלצרם, נירה", אמר, לפני שהעניינים יצאו מכלל שליטה. המשפחה הקטנה ירדה למטה. המלצרים הפרטיים חיכו לצד השולחן.

אלסה הביטה בסקרנות גלויה במלצרית חדשה, שהסמיקה למראה מבטה. המלצרית הייתה ממש קטנה, בת גילה של אלסה, בעלת שיער חום כהה, עור כהה ועיניים ירוקות מלוכסנות מעט. אלסה משכה בכתפיה והתיישבה לאכול. 

בזמן שהמלצרים הוותיקים הגישו את האוכל בצייתנות, לא יכלה המלצרית החדשה (לין), שלא לחשוב עד כמה שונה אלסה מהוריה. 

לעומת אמה הבלונדינית כחולת העיניים, הרזה וחדת הפנים, הייתה אלסה שונה לגמרי. שיערותיה של אלסה היו לבנות כשלג, חלקות כמשי וקרות, והחליקו בחופשיות על גבה. עיניה היו אמנם כחולות, אך שונות לגמרי מאלה של אמה - עיניה של אלסה היו בצבע תכלת בהיר, כצבע הקרח. עורה הבהיר היה גם הוא לבן ועדין כמו שלג. תווי פניה היו חדים ומגולפים. היא הייתה רזה וגבוהה יחסית. אין ספק שאלסה לא דמתה להוריה.

אנה משכה בכתפיה וניגשה להגיש את המנות. היא לא רצתה לגרום לפיטוריה ביום הראשון בעבודתה החדשה כטבחית, לאחר שהעבירו אותה מכמה משרות שונות באחוזה.

אחר הצהריים ניגשה אלסה לאחת מן הפינות המבודדות ביותר באחוזה - עץ דקל גבוה ועבה יחסית לעצי הדקל הנוספים, שהיה ממוקם בקצה החורשה - ממש על גבול שטח האחוזה, רחוק מהגנים ומהחצר ההומים משרתים, טבחים, מלצרים ועוד מכל הסוגים והמינים, והכי חשוב - רחוק מהוריה הזעפנים והקפדנים, שהיכו אותה על כל שגיאה. 

אלסה לא ידעה ולא היה בכוחה לטפס על עץ הדקל הענק, לכן היא נקשה בעצבעותיה. מגש קרח גדול ודק התגבש במהירות עצומה אל מול עיניה האדישות של אלסה, שעלתה על המגש ונותרה עומדת כאשר הוא החל לעלות במהירות אל מרומי עץ הדקל.

כשהמגש הגיע לבסוף ליעדו, אלסה קפצה אל הצמרת ופלטה קריאה קטנה ומופתעת. על עץ הדקל ישבה אנה - המלצרית החדשה.

"מה.... מה את עושה כאן?" גמגמה אלסה. אנה הסמיקה. "מצטערת, לא ידעתי שאת אוהבת לעלות אל העץ הזה, אלסה- כלומר, העלמה גרייס..." מלמלה אנה, ואלסה נופפה בידה. "זה בסדר, תישארי. אף פעם לא היו לי חברים. אני לא ממש פוגשת אותם, או יותר נכון - הם מתרחקים ממני. בסך הכל, אני הילדה המכושפת", אלסה חייכה חיוך מריר וכואב.

אנה הביטה באלסה בסקרנות. "מה זאת אומרת... הילדה המכושפת?" היא שאלה בחשש קל. אלסה הביטה בה בהפתעה מעורבת בשמחה. "אל תדאגי, אני אסביר לך...."

..............................................................................................................................................................................................................................................

וכך נפתח הפאנפיק החדש שלי, ילדה מכושפת. מקווה שתגיבו!

		הפרק הבא