חשיבה קוסמת

שערה הארוך והחום של רוז התנפח מאחוריה כמו גלים של אור, או שלפחות זו הייתה ההגדרה בה השתמש אלבוס בפעמים שבהם רוז קרנה.

שערה של רוז שיקף, בדרך כלל, את מצבי רוחה. כשהייתה עצובה הוא היה נופל בגלים חסרי חיים על גבה; כששמחה הוא קרן, כשהתרגזה הוא להט(הוגו טען שפעם הוא נגע בו כשרוז כעסה, והוא היה רותח. אפילו שלילי טוענת שהוא סתם המציא את כל הסיפור. כשרוז מתרגזת אף אחד לא מצליח לגעת בה בכלל, ואם כן אז היא לא מתרגזת באמת.), וברגיל, הסביבה סתם השתקפה בו- מה שאומר הרבה, כי רוז תמיד הייתה אומרת שהיא משקפת את הסביבה, ובכל אופן הייתה לה אמירה פרטית משלה.

"היי, רוז!" בת דודתה של רוז, לילי, רצה מעבר לפינה. "או, את זורחת! מה קרה?"

רוז הסמיקה. "אוי, לילי, כמה שהייתי רוצה לספר לך- או, כל-כך הייתי רוצה לספר לך! אבל אני מצטערת, אני לא יכולה. את תדעי בעוד יומיים, יחד עם כל השאר."

לילי נעצה בה מבט אלכסוני, אספה את תיקה ומלמלה משהו על "פרופסור קורנר בטח מחכה לי" ונמלטה במעלה המסדרון. רוז חייכה לעצמה. אחרי מה שפרופסור מקגונגל המנהלת אמרה לה אתמול, כלום לא יוכל לקלקל את מצב רוחה.

*פלאשבק*

"רוז! פרופסור מקגונגל קוראת לך במשרד שלה! היא בקשה ממני למסור לך שהסיסמא היא דמעות עוף חול ושתזדרזי. היא הייתה נראית שיא הרצינית."

"מה היא רוצה?" שאלה רוז, שזינקה ממקומה באימה.

"בטח להודיע לך שנכשלת במבחן האחרון בצורה מחפירה." אמר הוגו בעליזות.

"הוגו וויזלי, שלא תעז אפילו לומר דבר כזה!" זעקה רוז ורצה למשרדה של פרופסור מקגונגל.

"אה- סליחה, פרופסור, שמעתי שקראת לי?"

"כן, וויזלי. הכנסי ושבי." אמרה פרופסור מקגונגל בעייפות. רוז נכנסה והתיישבה על קצה הכיסא, מתוחה.

"ובכן, וויזלי, האם שמעת אי פעם על התחרות 'חשיבה קוסמת'?"

רוז הנידה בראשה לשלילה. פרופסור מקגונגל נאנחה.

"ובכן, תחרות חשיבה קוסמת היא תחרות בין כעשרים בתי ספר לקוסמים. כל בית ספר שולח שני נציגים בוגרים, והם מתמודדים עם נציגי בתי הספר האחרים במשימות חשיבה. התחרות לוקחת כשלושה חודשים. השנה בית הספר הוגוורטס קיבל הצעה להשתתף בתוכנית הזו. זה כבוד גדול, שמכל בתי הספר לקוסמים אנו נבחרנו. אם נזכה, זה יהיה כבוד גדול."

רוז נשכה את שפתה התחתונה בלחץ. אם פרופסור מקגונגל הולכת לומר את מה שהיא חושבת שהיא תגיד...

"את נבחרת להיות נציגה של הוגוורטס בתחרות. קראתי לך לכאן כדי לשמוע את תשובתך."

עברו כמה שניות עד שרוז הצליחה להוציא הגה מפיה.

"אה.. תודה רבה. ו.. אה... ההורים שלי יודעים על זה?"

"דיברנו עם הורייך. אמך מסרה שהיא גאה בך מאוד, ואביך מסר שתלכי על זה."

"טוב, אז כמובן שאני אומרת כן." אמרה רוז, לוחצת את אצבעותיה. "אה- מי בן הזוג שלי?"

"אני לא אוכל לספר לך עכשיו. הדבר סודי בהחלט עד שנצא בהודעה לציבור, בעוד יומיים." ענתה הפרופסור. "את משוחררת, וויזלי."

רוז רצה ממשרדה של הפרופסור, מרוגשת לגמרי. אלוקים, איך פתאום קורה לאנשים שפתאום נופל עליהם איזו חשיבה קוסמת באמצע החיים?

*סוף פלאשבק*

רוז הקפיצה את תיקה מתחת לזרועה, ופנתה ללכת לכיוון כיתת הלחשים.

"וויזלי, אני מדמיין או שאת נראית מרוצה מעצמך באופן חריג היום?"

"מאלפוי, אני מדמיינת או שאתה מלא מעצמך היום באופן חריג? אה, ברור שלא, כי זה שאתה מלא מעצמך בלי שום הצדקה זה לא דבר חריג." עקצה רוז בחזרה. אם מישהו רצה תשובה לשאלה מה יכול להרוס את היום הזה- אז שידע, מפגש עם סקורפיו מאלפוי נכלל בין הדברים המעטים שיכלו לגרום למצב רוחה להתהפך כל-כך בחדות.

"וויזלי, את היום עוקצנית באופן מיוחד. נראה לי שהיית יותר מדי הרבה זמן עם נמלים עוקצות באותו חדר, כי איכשהו לא נראה לי שבדרך טבעית היית מגיעה לרמה כזו של עקיצות, חנונה."

"סקורפיו מאלפוי, עשה לי טובה ותשתוק!"

"וואו, זכיתי לראות את רוז וויזלי מתעצבנת?" הוא נרתע לאחור. שרביטה של רוז עמד במרחק כמה סנטימטרים מליבו. "את האמת, אם אני אעשה לך טובה בזה שאני אשתוק, את בוודאי תביני למה אני לא אשתוק..."

"סקורפיו מאלפוי, תמשיך. קדימה! שיהיה לי תרוץ למה ימצאו את גופתך ביער האסור." סיננה רוז.

"טוב, אני מניח שאני אחזור בי בעניין. אבל ודאי תביני..."

"אלוקים, מאלפוי, תמיד תהיתי עד כמה מגעיל אתה יכול להיות. תכננת להראות לי את זה עכשיו?"

"אין לי בעיה. אפילו לא הראיתי לך מחצית ממה שאני מסוגל. להראות לך עכשיו?"

"לא, לא תודה."

"היי, תמיד חשבתי שלפחות מנומסת את יכולה להיות! אני מגלה שזה לא נכלל ברשימת מעלותייך המעטות."

"אה, מאלפוי, תמיד תהיתי אם אתה יכול להיות לפעמים יותר מכוער ממה שאתה בדרך כלל. אני מגלה שאם המבט הזה על הפנים שלך אתה נראה פי אלף יותר מזה."

"חבל שאני לא יכול להשיב לך באותו מטבע, וויזלי. פשוט אני לא רואה הבדל בין הכיעור הזה לבין הכיעור של בדרך כלל."

"עזוב אותי, מאלפוי. אני ממהרת לשיעור לחשים!"

"יכול להיות שוויזלי החנונה שכחה שהסלית'רינים לומדים יחד עם הגריפינדורים המסריחים את שיעור לחשים?"

"או, לא!" רוז הצמידה את ידיה לפיה באימה. "אל תגיד לי שאתה הולך ללוות אותי עכשיו עד הכיתה, הו, לא, בבקשה!"

סקורפיו הביט בה במבט משועשע ולועג. "מעניין, באמת עברה בראשי אותה מחשבה. למען האמת, תכננתי לעשות את זה, אבל אני אואיל בטובי לפנות לגברת את הדרך. פשוט, את מבינה, לא הייתי רוצה להראות בחברתך המסריחה באופן מהמם בציבור."

"אתה תואיל בטובך, מאלפוי? זה נשמע קצת מוזר בהתחשב בעובדה שאין בך אפילו לא טיפה של טוב." אמרה רוז ועברה על פניו בגוו זקוף.

"או, זו הפעם האחרונה שאני נותן לך להגיד את המילה האחרונה." אמר סקורפיו לעצמו אחרי שהיא הלכה, שערה החום הארוך והמתולתל מתנפח מאחוריה. "נס שההזדמנות הזו לא תגיע בחודשים הקרובים. פשוט," חיוך זדוני עלה על פניו. "אני  התקבלתי לתחרות חשיבה קוסמת, שלא כמוך." 

		הפרק הבא