חשיבה קוסמת

מצטערת שהרבה זמן לא היעלתי. יש לי מבחן ענק ביום שלישי. תאחלו לי בהצלחה!

סתם פרק מעבר משעמם. אני אשתדל להעלות מהר פרק חדש, יותר מעניין.

תגידו, אתם אוהבים עקיצות? שאני אדע אם לעשות.

תהנו!

"רוז, את מתרגשת באופן מיוחד היום." אמר אלבוס. "את גם נראית מדהים."

"תודה, בן דוד." אמרה רוז, מעבירה את אצבעותיה בשערה.

"התכוונתי לשאול למה."

"חכה. די, תפסיקו עם זה! היום בערב תדעו הכול. תחכו בבקשה, בסבלנות."

"את מותחת אותנו עם זה כבר יומיים!" הגיב הוגו בעצבים.

"תחכו." הוסיפה רוז, חד וחלק. במשך הימים האחרונים היא הייתה מעט עצבנית ומרחפת. היא מצאה ספר בספריה על התחרות וקראה בו. לילי לא הבינה מה פתאום רוז קוראת כאלו ספרים עבים ומשעממים על תחרויות שקורות פעם באלף שנה. רוז רק הסמיקה וטמנה את ראשה בספר.

"מה הולך לקרות היום? מה הולך לקרות היום?" לילי החליטה לרדת על רוז בנדנודים.

"מה הולך לקרות היום, מה הולך לקרות היום מה הולך לקרות-"

"לילי, את לא רוצה סילנציו, נכון?"

"אה..." לילי השתתקה.

"וואו, רוז, איך תמיד את מצליחה להשתיק את לילי? כשבבית אני מאיים עליה בסילנציו, היא לא שמה עלי כלום. אני נאלץ לסבול את החורים שהיא עושה לי בראש עד שאני-"

לילי המעוצבנת החטיפה לו מכה בראש עם ספר הלחשים שלה.

"פשוט תנסה לעמוד בדיבור שלך. היא יודעת שאתה בחיים לא תטיל עליה סילנציו."

"אוף, רוז, את יודעת שהתקשיתי בלחש הזה!"

"ולילי יודעת את זה! לכן היא בטוחה שלא תצליח לעשות את הלחש. אני אתן לך..." רוז השתתקה באמצע המשפט.

"אה... תנסה ללמוד את הלחש. אני בטוחה שתצליח." השלימה בחיפזון.

"אני אצטרך עזרה ממך."

"אני בטוחה שתצליח בכוחות עצמך." אמרה רוז בביטחון מעושה. "ותסלחו לי, אני רוצה ללכת לשיעור שינויי צורה."

"מה זאת אומרת רוצה?"

"מה, רוז, את משתוקקת להקשיב לטרטורים המעצבנים של פרופסור רוטמלון?" השתאו הוגו ואלבוס.

"מה עדיף, לשמוע את הטרטורים המעצבנים שלכם?"

"אנחנו לפחות טיפה מעניינים."

"לא, כבר לא. די, אלבוס, אני רוצה ללמוד ברצינות כבר. תראה אותך אתה בשנה האחרונה, וכל מה שאתה עושה זה להבריז משיעורים. גם אתם, הוגו, לילי, זו שנת הבגרויות! אנחנו חייבים להתחיל ללמוד ברצינות." אמרה רוז, כיתפה את תיקה ויצאה.

"אוי, באמת. רוז התחרפנה, מה? להיות רציניים? היא שכחה שאנחנו לא יודעים מה זה. חוץ מזה, השיעור מתחיל רק בעוד עשר דקות. ללכת לשם בריצה לוקח שלוש דקות, ולהתארגן במקום לוקח עוד דקה. יש לה שש דקות להשתעמם! אוי, זה נורא ואיום!" אמרה לילי ברצינות.

זה יכול להיות מגניב לשבת בשולחן הסגל, חשבה רוז לעצמה. היא עמדה מול המראה, חוששת לרדת לארוחת הערב.

היא התרגשה קצת יותר מגבול הטעם הטוב. היא החליטה לרדת עם גלימת בית הספר הרגילה שלה, אבל הברישה את שערה ואספה אותו.

היא הציצה בשעונה, ומיהרה למטה. כשנכנסה השולחנות כבר היו מלאים לגמרי. פרופסור מקגונגל הביטה בה ופלטה אנחת הקלה. היא חיכתה חמש דקות וקמה על רגליה.

"תלמידים," היא רעמה מעל ראשי כולם. כולם הסתובבו אליה.

"יש לי הודעה חשובה בשביל כולכם. אני מניחה ששמעתם על התחרות 'חשיבה קוסמת'?" מעט ראשים הנהנו.

"ובכן, תחרות חשיבה קוסמת היא תחרות בין כעשרים בתי ספר לקוסמים. כל בית ספר שולח שני נציגים בוגרים, והם מתמודדים עם נציגי בתי הספר האחרים במשימות חשיבה. התחרות לוקחת כשלושה חודשים. השנה בית הספר הוגוורטס קיבל הצעה להשתתף בתוכנית הזו. זה כבוד גדול, שמכל בתי הספר לקוסמים אנו נבחרנו. אם נזכה, זה יהיה כבוד גדול יותר."

גל של התרגשות חלף בין התלמידים. רוז חייכה חיוך רחב. היא קלטה שפרופסור מקגונגל

"מה פשר החיוך הזה, רוז?"

"תראי איזו טלפתיה, לילי! בדיוק קראתי את הספר על התחרות! אני יודעת הכול! זה לא מדהים?"

"אה- וואו, נכון! את צודקת!"

"היי, חכי חכי מה יקרה עוד כמה דקות..."

"ואני רוצה להודיע לכולכם, שודאי רוצים לדעת, מי הנציגים שלנו," אמרה פרופסור מקגונגל. "טוב, הרשו לי להזמין לכאן את רוז וויזלי ואת סקורפיו מאלפוי, נציגי הוגוורטס בתחרות חשיבה קוסמת!" כולם מחאו כפיים. הוגו, אלבוס ולילי פערו את פיהם, ואז, באותה שנייה קפצו על רוז בחיבוק מוחץ.

"משוגעים, אני חייבת ללכת!" היא ניסתה להשתחרר, אבל נכנעה מהר וחיבקה אותם חזרה. פרופסור מקגונגל צפתה בהם בחיוך קל. סקורפיו ניגש אליה.

"היי- סליחה פרופסור, מי הזוג שלי? פשוט דמיינתי ששמעתי שוויזלי היא הזוג שלי, וברור לי שהיא לא עומדת בסטנדרטים של ה-"

"השמיעה שלך מצוינת,, סקורפיו. רוז היא הזוג שלך, ואני בטוחה שתצליחו להגיע לתוצאות מדהימות יחד." היא חייכה. רוז הגיעה בינתיים, מחליקה את שערה.

"שלום פרופסור מקגונגל." היא נפנתה לחייך לבן הזוג שלה, ונתקלה במבטו המופתע והזועף של סקורפיו. "ומה אתה עושה כאן?"

"הו, אני בן הזוג שלך, למרבה הצער."

"אוי, זה הדדי. איך הגעת לרמה הזו? בטח נאלצת לגרד כל שביב מידע במוח שלך כדי לדעת איך מאייתים ח'ש'י'ב'ה' ק'ו'ס'מ'ת', לא?וואו, בטח תצטרך להיות במרפאה לשבוע עכשיו, ולא תוכל לנסוע! הו, שמחה וצהלה עד אין קץ!" היא חייכה אליו חיוך סרקסטי. סקורפיו פרע את שערו. הוא, לא כמו רוז, לא ידע איך לפעול במצבי לחץ, ותדמיינו לכם מצב לחץ כזה.

סקורפיו שמע במעומעם את פרופסור מקגונגל מברברת כמה מילים על התחרות, את רוז מהנהנת לצידה, וניסה להדחיק את הגועל שעלה בו למראה הפנים החלקות שלה מחייכות אליו בלעג.

"..ועכשיו נמשיך בסעודה. בתאבון! רוז וסקורפיו, אתם מוזמנים לשבת בשולחן הסגל. לאחר הסעודה תקבלו הדרכה."

סקורפיו הרגיע את כעסו. עכשיו הוא לא אמור לכעוס. הוא אמור לעקוץ.

רוז התיישבה ליד סקורפיו. הקשיבה לעקיצה העסיסית שלו, הרימה עליו גבה בנחמדות, ונרכנה לחתוך את העוף שלה.

בעצם, אולי לשבת בשולחן הסגל לא יהיה כל כך נחמד אחרי הכול. היא חשבה במרירות. כמובן, כי מאלפוי נודע ביכולתו להרוס דברים.

הפרק הקודם		הפרק הבא