השושנה של סוורוס.

היי..!!
פרק חדש, בפאנפיק חדש..! (יחסית..!)

ושוב, קרציה שכמוני, אני מבקשת תגובות....

                         תודה

------------------------------------- 

סוורוס ישב ליד דיוקן של אישה שמנה.נערה שחורת שיער וכחולת עיניים יצאה לרגע מחור שכנראה היה מאחורי התמונה. היא החזיקה את קצות התמונה כשהתבוננה בו.

"סלית'רין," היא אמרה כשראתה את הסמל על גלימתו. השעה היתה מאוחרת וכמעט כולם כבר הלכו לישון. היא היתה לבושה בחלוק כחול שהדגיש את עיניה. אבל סוורוס, שחיכה ליד הדיוקן עוד מהצהריים, כשעקב אחרי אליס וההוא, לונגבוטום, עוד היה לבוש בגלימה שלו. הוא הרים אליה עיניים שלהפתעתה היו מתחננות. הוא לא נראה כמו שאר הסלית'רינים. לפחות לא עכשיו. זה ההוא שלילי היתה מסתובבת איתו.

"מה אתה רוצה, סנייפ?" היא דיברה ברכות, אבל השינאה היתה בולטת. לילי סיפרה לה מה קרה.

"אני רוצה רק לדבר עם לילי," הוא קם ממקום מרבצו. "רק לדבר איתה. אני מוכן לישון כאן עד הבוקר. בכל לילה מעכשיו, אם היא לא תדבר איתי. אני לא אכנע," הוא הוסיף בקול נחוש.

"בסדר..." אמרה הנערה ובקולה היה רמז לחשד קל.

היא נכנסה בחזרה אל מאחורי הדיוקן. עברו כמה דקות וסוורוס כמעט שהתייאש עד שהוסט הדיוקן בשנית. הפעם זו היתה לילי.

"האם חשבתם אי פעם, אתם התלמידים, ש-" גערה התמונה אבל לילי קטעה אותה.

"מה אתה רצה, סוורוס?" שאלה ישירות.

"סליחה."

"זה לא מעניין אותי."

"אני מבקש סליחה!"

"חבל על המאמץ. יצאתי רק כי מרי אמרה לי שאיימת להישאר פה לישון." עיניה גערו בו.

"נכון. והייתי עושה את זה. לא התכוונתי לקרוא לך בוצדמית, זה פשוט-"
"יצא?" לא היתה טיפה של רחמים בקולה של לילי. "מאוחר מדי. כבר שנים אני מתרצת בשבילך תירוצים. אף אחד מהחברים שלי לא מבין כלל למה אני מדברת איתך. אתה והחברים היקרים שלך, אוכלי המוות הקטנים- אתה רואה, אתה אפילו לא מכחיש! אתה אפילו לא מכחיש שזה מה שכולכם שואפים להיות! אתה ממש לא יכול לחכות עד שירשו לך להצטרף לאתה-יודע-מי, נכון?"

סוורוס פתח את פיו אבל סגר אותו בלי להגיד מילה.

"אני לא יכולה יותר להעמיד פנים. אתה בחרת בדרך שלך, אני בחרתי בשלי."

"לא- תקשיבי, לא התכוונת-"
"לקרוא לי בוצדמית? אבל אתה קורא לכל מי שנולד כמוני בוצדם, סוורוס. במה אני שונה מכל האחרים?"

הוא נאבק בעצמו, וכמעט דיבר, אבל לילי נתנה בו מבט מלא בוז, הפנתה את גבה ו-

"את שונה!" הוא צעק והיא נעצרה בבת אחת. "לילי, את כל כך שונה... אין לך אפילו מושג כמה."

היא הסתובבה אליו לאט וראתה את מבטו המתחנן, את השבילים שחרשו הדמעות על לחיו. המראה ערער את ביטחונה. לפתע היא חשה רצון לרוץ אליו, להפציר בו שלא יבכה. אבל הוא התמוטט אל הריצפה,  רועד, והיא עדיין עמדה במקומה, נוקשה כפסל.

כשראתה אותו משפיל את ראשו ונועץ את ציפורניו בבשר ידו, נכמרו רחמיה עליו. אבל אלה לא היו רק רחמים.

הוא הרים את ראשו ועיניו התרחבו כשראה אותה מתקרבת אליו וכורעת על ידו.

"סוורוס," אמרה לילי בקול רך. "במה אני שונה? אני רוצה שתסביר לי."

וסוורוס אכן מיהר להסביר, שהרי מתי אם לא עכשיו? זו ההזדמנות האחרונה שלו.

"לילי, את שונה כל כך מהאחרים כי... כי זו את, לילי. את הדבר הכי חשוב לי פה, בבית הספר, וגם בבית. אין דבר שיותר חשוב לי ממך. ואם טעות אחת יכולה להרוס לי הכל, אני אעשה הכל, רק אל תכעסי עלי. ואם תסלחי לי, אהיה האדם המאושר ביותר בבית הספר," אמר, ועיניו סיפרו לה הכל.

"סוורוס, אתה מוכן להשתנות למעני?" הוא הנהן בלהיטות. "אתה מוכן לזנוח את כל ההרגלים הישנים שלך, אם רק אסלח לך? את החברים שלך?" הוא נשם עמוק ואמר, "כן. אעשה הכל, לילי."

היא התקרבה אליו. "ומה תעשה אם אגיד לך לנטוש את צבא חבריך, אוכלי המוות?"

"אנטוש אותם, לילי. אעשה כל דבר. סילחי לי," התחנן. הוא התקרב אליה, מריח את ניחוח מחטי האורן בשיערה. הוא שאף את הריח לקירבו, עוצם את עיניו בהנאה. הוא הרגיש יד מלטפת את לחיו ופקח במהירות את עיניו, מופתע.

הוא ראה את לילי, קרובה יותר מאי פעם. כשהורידה את ידה הוא לקח אותה והצמיד אותה אל לחיו.

על פניה הופיע החיוך הקטן ששמרה למענו. אבל עכשיו הוא התרחב. סוורוס לקח את ידה השניה של לילי והצמיד אותה אל לוח ליבו. עיניה של לילי התרחבו כשהרגישה את ליבו פועם במהירות. היא נשענה קדימה לכיוונו ושפתיה נגעו בשלו. עיניהם נעצמו ברגע שנשמעה זעקת זעם.

"סנייפ!"

לילי וסוורוס קפצו על רגליה בבהלה. פוטר והקונדסאים עמדו שם, ופוטר ובלק ניצבו בראש ואש יוקדת בעיניהם. פטיגרו התכווץ במקומו ולופין רק חייך.

"לך, סוורוס," לחשה לילי לסוורוס, שמיאן לעזוב אותה. "לך!" לחשה לו שוב והוא הלך משם, מביט לאחור.

"מה את חושבת שאת עושה?!" שמע את פוטר. הוא כל כך רצה לחזור לשם, להטיל עליו קללה שממנה הוא לא ישתחרר בחיים. אבל הוא הבטיח ללילי, והוא תמיד קיים את ההבטחות שלו. "הוא קרא לך- הוא קרא לך- אתה יודעת מה! ושכחת שהוא מסלית'רין?!"

ואז נשמע קולה הרגוע של לילי ובסוורוס התעוררה ציפור רדומה.

"לענות על שאלותיך לפי הסדר? בסדר גמור! אני חושבת שלפני רגע השלמתי עם חבר ותיק. ו-" סוורוס צמצם את עיניו בציפיה. "בדרך זו או אחרת, קיבלתי ווידוי. הוא שונה, ג'יימס פוטר. שונה משאר הסלית'רינים, ולהגיד לך עוד משהו?" סוורוס התחבא מאחור חליפת שיריון והמשיך להאזין. "הוא כל כך שונה ממך." הציפור בחזה של סוורוס נסקה אל השמים. "ולא, לא שכחתי שהוא מסלית'רין. הוא סלית'ריני, אבל בתוכו הוא גריפינדור. אין אדם יותר מורכב מסוורוס, פוטר. ואם היית מבין את זה, היית רואה מה שאני רואה בו."

לילי הסיטה בכוח את הדיוקן של האישה, וזו מחאה בקול. היא השאירה את פוטר עומד לבדו, המום, מוקף בחבריו.

פטיגרו ברח פנימה ובלק הניח יד על כתפו של פוטר, מנחם. "אל תדאג," הוא אמר. "תהיה מישהי אחרת."
הוא נכנס ביחד עם לופין. פוטר נאנח וגירד את עורפו. כשנכנס, אחרי כמעט חצי שעה, הוא נראה ממורמר.

אבל סוורוס? זה היה הלילה הטוב בחייו. או שאולי,  במחשבה שניה, הלילה השני? או שאולי השלישי?

הפרק הקודם		הפרק הבא