שלנו היא היציבות

המשפחה מעל לכל 

"תאמרי לי את המילים." 

טאליה לא רצתה. היא פחדה מכך. אך היא בכל זאת רכנה לעברו של דומיניק ולחשה באוזנו. "אני אוהבת אותך." 

הנער נראה כה מאושר, שלרגע טאליה שכחה מחששותיה ושמחה עזה התפשטה בתוך גופה וחיממה את בטנה כמו אור שמש. "הו, טאליה..." הוא הזיז קצוות שיער זהובה מפניה ותחב אותה אל מאחוריה אוזנה. "אני אוהב אותך. כל-כך אוהב." 

מזה טאליה פחדה יותר מכל. הניצוץ הזה שזהר בעיניו של דומיניק... הרגש הזה... הוא לעולם לא יוכל להתממש. היא בהתה בעיניו החומות, וכל מה שיכלה לחשוב עליו הוא שכל מה שהוא רוצה לא יתגשם. כל כמיהותיו הינן לשווא. 

היא לא יכלה להתחתן איתו. היא אפילו לא יכלה להיות במערכת יחסים פומבית עימו. היא הייתה בת למשפחת סלווין, אחרי הכל, והוא היה כלום. איש פשוט ממשפחה פשוטה. שיערו אמנם היה אדום, אך הוא לא היה וויזלי (למרות שהיה דבר מה טוב בכך, מאחר והשמועה אמרה כי ביליוס וויזלי הפסיד את הרוב המוחץ של רכוש הבית בהימורים). לא היו לו אדמות כמו לבן משפחת פלינט. לא היה לו כסף כמו ליורש של בית מאלפוי. הוא בסך-הכל היה דומיניק ג'פרסון. פשוט. עממי. לא ראוי. 

הוא רכן בשביל לנשק אותה, וטאליה קפאה במקומה, לא תומכת בנשיקה, אך גם לא מתנגדת. היא לא ידעה מה לעשות. היא הרגישה משהו כלפי דומיניק, לא היה כל ספק בכך. אך במה זה תרם? הם ניפגשו במקומות מסתור, החביאו את אהבתם מכולם... זה לא היה מה שטאליה רצתה. היא רצתה גיבור על היפוגריף לבן, הצהרות אהבה קולניות, אהבת אמת... במקום היא קיבלה שקרים וסודות. 

"אני צריכה ללכת." היא אמרה לפתע, נעה לאחור ומחליקה את שולי גלימתה. דומיניק נראה מופתע, פגוע מעט, ולכן היא מיהרה להוסיף, "הארוחה בבית שלי אמורה להתחיל עוד כחצי שעה. אבי יחשוד אם לא אגיע מוכנה." 

הו, אביה. אביה היקר, שבכל עת ומועד ניסה להשריש בתוכה את עקרונות בית סלווין. מה הוא היה אמור אם היה יודע מה היא עושה? היא זכרה מה היה לפני שמונה שנים, כשאראלין הודיעה בפניו כי היא לא רוצה להתחתן עם מורבוס אייברי מאחר והיא אוהבת אחר. אימה הייתה זאת שזעמה וצעקה בחוזק כה רב שקולה הדהד בכל טירת הגרניט. אביה, לעומת זאת, היה שקט. אך השקט הזה היה נורא יותר מכל צרחה. זה היה שקט מאכזב, שקט שגרם לאראלין לחזור בה ולומר שהיא בכל זאת תתחתן עם מורבוס. טאליה לא הבינה אז מדוע, אך כעת כשהיא כבר התבגרה, זה היה ברור הרבה יותר. 

"אני מבין..." דומיניק נשמע כה שבור-לב, שטאליה לא החזיקה את עצמה ונשקה לו פעם נוספת. שיערה דגדג את עור פניה, וכשהיא רכנה אחורה היא תחבה אותו פעם נוספת אל מאחורי אוזנה. היא רצתה להישאר איתו יותר, באמת, אך היא פשוט לא יכלה. "יום הולדת שמח." דומיניק חייך, וטאליה חייכה אליו בחזרה, לפני ששלפה את שרביטה, הסתובבה על עקביה והתעתקה. 

היא הופיעה בקצה של אדמת טירת הגרניט, באחד הגנים המפוארים של המשפחה, וריח הפרחים ה עז היכה את אפה מיד. היא קיבלה את הריח המוכר בזרועות פתוחות לרווחה, נרגעת באויר הקריר של אחר-צהריים אנגלי.  

טאליה מיהרה להחליק את גלימותיה שנית, וגם את שיערה בשביל שייראה פחות פרוע. הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה היה שמישהו יחשוד. היא נהפכה לבת שבע-עשרה היום, והיא ידעה מה הלך לקרות בארוחה. זה קרה לאראלין, זה קרה לרודריק, וזה קרה לריאון. היא הייתה הבאה בתור. 

זו הייתה מסורת ממש, בבית סלווין. בכל פעם שאחד הילדים הגיע לגיל הבגרות, בארוחה החגיגית שהתרחשה בערב, הוכרז מיהו הזיווג שלו ועם מי הוא עתיד להתחתן.  

דומיניק עוד לא ידע על-כך, אבל טאליה הניחה כי הוא שיער. יכול להיות שהיום הייתה הפעם האחרונה שהם יתראו. כשטאליה חשבה על זה, הדבר היה מעט עצוב. 

"טאליה!" קולה של אבינה הפתיעה אותה, וטאליה קפצה במקומה כשזו הציצה משיח הוורדים הכחולים, כבר לבושה בגלימה חגיגית ונושאת תסרוקת יפהפייה, ללא ספק פרי ידיה של אימן. "טאליה! איפה היית? אמא כבר דואגת! לא הייתי מתפלאת אם היא חטפה כבר דום לב." 

"טיילתי בגנים." טאליה ענתה ברוגע, מביטה באחותה בת הארבע-עשרה. אבינה דמתה לה מאוד, בעלת אותם הגוונים ומבנה הגוף זהה. היא נראתה קצת יותר דומה לאימן מטאליה עצמה, אך הדמיון היה בכל מקרה נוכח בצורה ניכרת. "הייתי צריכה להתאוורר." 

"אני מבינה אותך. את בטח מאוד מתרגשת." אבינה שילבה את זרועה איתה, ושתי האחיות התקדמו לעבר טירה הגרניט. ביתה של טאליה היה מדהים ביופיו, במיוחד לקראת הדמדומים, כשקרני האור האדומות האירו את אבן הגרניט וגרמו לה כמעט ולזהור. מאז הגילוי של אביה, שהטירה אינה כה קסומה כפי שהיא חשבה, טאליה שמה לב יותר ויותר לבני המשפחה שלה, אשר במועדים מסוימים נאספו על-מנת להטיל מחדש את הלחשים המגנים. כיצד הידיעה עוד לא נגלתה לעולם הקסמים, טאליה לא ידעה. 

"אמא אמרה משהו מיוחד? לגבי הערב?" טאליה התעניינה כבדרך-אגב, למעשה מחפשת רמזים כלשהם לגבי זהותו של חתנה. רק לא את רוזייר, היא הפצירה. כל אחד אך לא רוזייר. 

"היא הראתה לי את הגלימות שתלבשי הערב. הו, כמה שהן מדהימות! אני כה מקנאת בך!" 

"אל תמהרי לקנא כל-כך מהר, אבינה." טאליה השיבה. "את רק בת ארבע-עשרה, את עוד לא מבינה." 

"כמובן שאני מבינה!" אחותה התנגדה, משרבבת את שפתיה בעצבנות. "אבא דיבר איתי לגבי משמעות המילים שלנו היום בבוקר, טאליה! הוא הסביר כי עליי להיות גיבורה." 

עם טאליה האב דיבר מוקדם הרבה יותר. מעניין מדוע. אולי מפני שטאליה השתוקקה להראות בגרות, בעוד שאבינה תמיד התנהגה כמו ילדה. או שאולי מפני שהחתונה של אראלין הייתה רגע מתאים.  

"כן? ומה אבא אמר לך על המשפחה?" 

"שהמאלפויים והבלקים וכל השאר אומרים שטויות." אבינה דיקלמה, נראית מרוצה כאילו זה עתה קיבלה את כל מתנותיה לחג המולד. "המשפחה היא מעל הכל, ולא טוהר או כבוד. כל ילד לבית סלווין צריך לעשות הכל למען המשפחה. הוא אמר שכל אחד מאיתנו צריך לעזור לשמר את היציבות האדירה של בית סלווין, ושהיום את הולכת לעשות זאת." 

"הוא אמר זאת?" ליבה של טאליה החסיר פעימה. היא צדקה. "הוא אמר משהו נוסף? ביקש שתדקלמי את קורות חייו של בית מסוים?" 

אבינה עיקמה את אפה. "הו, כמה אני שונאת כשהוא עושה זאת! הוא הכריח אותי לדבר על כל אחת מעשרים ושמונה המשפחות! כמה נורא זה היה! שכחתי לגמריי את העסק של בית טראוורס-" 

"יצרני תכשיטים." טאליה מיהרה להזכיר לאחותה. היא עצמה זכרה אודות כל אחת מאותן המשפחות, ואף של חלק משאר המשפחות האירופאיות. אך היא תמיד הייתה הרבה יותר נחושה בדעתה לרצות את אביהן מאשר אחותה הקטנה.  

"נכון. אבא אמר שאני אמורה לזכור אותם, כי אני עונדת את התליון שהם יצרו..." עיניה של טאליה נדדו לצווארה של אחותה, עליו נחה שרשרת ותליון כסף, עליו באבני אודם נחקקה האות 'S'. התליון שלה היה מעט שונה משל אבינה, וכעת הוא הכביד על צווארה מעט. 

מה שאביה אמר לאבינה... על-כך שהיא הולכת לעזור לשמור על יציבותו של בית סלווין... באמת לא הייתה דרך חזרה. כל מה שהיא הרגישה לדומיניק היה שולי ביחס לאדירותם של הסלווינים. טאליה לא יכלה להיות אגואיסטית ולהציב את טובתה לפני טובתו של הבית. עוד מזמן - בחתונתה של אחותה - היא החליטה שהיא תלך לפי עקרונות סלווין ותציב את המשפחה מעל לכל. היא לא יכלה להתחרט, לא כעת, כשהיא הייתה כה קרובה להגשים את שאיפותיה. 

איכשהו טאליה מצאה את עצמה בחדרה, כשאבינה ואימה קיפצו מסביבה וגינדרו אותה. כמה מגמדוני הבית שלהם עזרו, מותחים את מחוך גלימותיה ועוזרים לה לנעול את נעליה, אך טאליה בקושי שמה לב אליהם. היא התרכזה בדבריי אביה, בכל מאמציו לגדל בת טובה למשפחה. טאליה קיוותה שהוא הצליח. היא רצתה לשרת את בית סלווין בצורה טובה. אך היא תהתה אם היה דיי בכוחה בשביל לעשות זאת. 

"כמה את יפה, טאליה יקירתי!" אמה מחאה כף כשההתארגנות הסתיימה. היא הזדקנה רבות בזמן קצר, נושאת קצוות לבנות בשיערה הכהה, ומספר מרובה של קמטים על פניה. היא עדיין שמרה על עמידה יציבה, למרות זאת, מייצגת את הבית אליו היא התחתנה בצורה מושלמת.  

טאליה הביטה במראה. השתקפותה באמת הייתה יפה - הגלימות הבהירות, כמעט בצבע לבן, היו אכן מדהימות ביופיין, ושיערה נאסף בכזו מיומנות שנראה כאילו עוצב על-ידי בנות הים ששכנו בימות האקזוטיות של העולם. טאליה נראתה כמו מלאך בלובנה הטהור, אך היא הרגישה רחוק מזה. היא הרגישה חוטאת, חרפה לבית סלווין בכך שהיא אפילו התלבטה בנוגע למה שעליה לעשות. 

היא הייתה צריכה לעשות את מה שהיה מצופה ממנה. היא הייתה הרבה יותר מציאותית מאראלין - היא אפילו לא התכוונה לספר אודות דומיניק - והיא היייתה יותר בוגרת מאבינה - היא ידעה שעליה לגלות בגרות. עליה היה להציב את המשפחה מעל לכל. וזה מה שהיא התכוונה לעשות. 

אימה הובילה את טאליה לעבר אולם הכנסים של טירת הגרניט, לא מחביאה את הדמעות שזלגו מעיניה השחורות. "אני כה גאה בך, טאליה. כה גאה. הפכת להיות לאישה ממש, מכשפה בוגרת. דברים רבים מצפים לך בעתיד, דברים רבים..." 

"כמו מה, אמא?" טאליה שאלה באיפוק, מתרכזת בדלתות האלון הגדולות שהיו אמורות להיפתח בכל רגע להגלותה לעבר כל הנוכחים באולם.  

"את תלדי ילדים יפים וחכמים, ותהיי אישה טובה ואוהבת." מילותיה של אימה לא השרו בטאליה שום רוגע וביטחון. היא הייתה זקוקה כרגע לאביה, שיאמר לה פעם נוספת שהיא מכשפה גיבורה כמו הדמויות האהובות עליה בסיפורים ובאגדות העם. 

אך טאליה הנהנה בכל זאת, מקנה לאימה עוד סיבה להזיל דמעות אושר.  כמה רגעים של שקט עברו ודלתות האלון נפתחו בחריקה רועמת, והצבעים הנעימים של אולם הכנסים הופיעו לנגד עיניה של טאליה.  

האולם היה יפה, כהרגלו. עשרות, אם לא מאות, של אנשים, עמדו שם, לבושים בטוב ובהדר כמו טהורי הדם הראויים שהם היו, צופים בה בעיניים רעבות מסקרנות. טאליה התיישרה, משדרת את יציבותה של בת סלווין, ובחיוך מנומס נכנסה. 

"הרשו לי להציג את בתי היקרה, טאליה אוגוסטה סלווין." קולו של אביה נשמע מהצד. "כולנו התכנסנו כאן היום בכדי לחגוג את הגעתה לגיל הבגרות. כבוד גדול לי להיות הורה לבת כמו טאליה שלי, יפהפייה ונהדרת. כבוד גדול." 

מסביבה נשמעו מחיאות כפיים, וטאליה השתדלה להנהן בנימוס ולהמשיך לחייך. היא חיפשה בעיניה את אביה, ומצאה אותו משמאלה, מחזיק בכוס שמפניה ומוחא כפיים כמו שאר הנוכחים. כשראה שהיא מביטה בו, הוא חייך והנהן פעם אחת, מורה לה לדבר. 

"תודה רבה לכולכם על כך שבאתם." טאליה הצהירה בקול רם, בשביל שכולם יוכלו לשמוע. "לכבוד הוא לי שנתכנסתם פה לרגל יום הולדתי. זכות גדולה להיוולד לבית כה אדיר כמו בית סלווין, ואיני יכולה להיות יותר אסירת תודה על-כך שזכיתי להיות חלק ממנו ולשאת את השם האיתן הזה. אני מפצירה בכולכם שתהנו מכל הטוב שטירת הגרניט, הטירה היציבה בעולם, יכולה להציע, ומכל ההדר והפאר של ביתי, בית סלווין. אנא ונמשיך בערב הנפלא הזה, ושוב, תודה רבה." 

פעם נוספת נשמעו מחיאות כפיים, ובמהירות רעש של עשרות שיחות חולין מילא את אולם הכנסים הגדול. טאליה נהנתה מהרעש הזה. הוא היה הרבה יותר נח ומרגיע מהשקט הרועם וכל תשומת הלב שהופנתה לעברה. 

היא הייתה לבדה רק לרגע, ואז שני גופים קטנים תקפו אותה בצחקוקים נעימים. "דודה טאליה! דודה טאליה!" בראנדון וג'יימס בני השבע חיבקו את רגליה, ראשיהם השחורים בקושי מגיעים למותנה. "התגעגענו אלייך, דודה טאליה!" 

"תראי, דודה טאליה!" ג'יימס- לא, זה היה בראנדון, קרא בשמחה. הוא הניף את ידיו ושלג החל ליפול מעל ראשיהם, קריר ונעים לנגד גופה החם. "אני ידעתי לעשות זאת לפני ג'יימס!" 

"לא נכון!" ג'יימס התנגד. "אני ידעתי זאת קודם, דודה טאליה! אני קודם!" 

טאליה לא התאפקה, ופרצה בצחוק עז. שניהם תמיד גרמו לה לאושר רב. "אני בטוחה כי שניכם למדתם לעשות זאת באותו הזמן, אין צורך להתעמת בנוגע לכך." 

"דודה שלכם צודקת, ג'יימס ובראנדון." הקול של אחותה הגדולה רק הוסיף לשמחתה של טאליה. אראלין התקדמה לעברם בנינוחות, מחייכת בעדינותה הרגילה. "שניכם הייתם אשמים בכך שהבית התמלא בשלג ביום קיצי במיוחד." 

"לא!" ג'יימס אמר. "זה היה בראנדון!" 

"לא נכון! זה היה ג'יימס!" 

"זו הייתה אשמתך-" 

"לא, אשמתך-" 

"אני כה שמחה לראות אותך, אראלין." טאליה חיבקה את אחותה, נמסה בזרועותיה כפי שתמיד עשתה, עוד מאז שהייתה ילדה קטנה. המגע של אחותה הגדולה תמיד הרגיע אותה ונתן לה תחושת רוגע וביטחון. "איך מורבוס?" 

"מורבוס מעולה. בראנדון, ג'יימס, לכו להגיד שלום לסבתא שלכם." אראלין אמרה בנועם. התאומים עזבו בגל צחקוקים נוסף. "הוא מצא לעצמו עוד מכשפה צעירה לשעשוע." 

"איך את מסוגלת לחיות ככה?" טאליה תהתה. אחותה נראתה מבוגרת מגילה, פניה דקות יותר מבעבר, כך גם דמותה הרזה. החיים כבת אייברי לא תרמו לה כלל. 

"את יודעת איך, טאליה." אראלין השיבה, מניחה יד מנחמת על כתפה. "מה אבא תמיד אומר?" 

"המשפחה מעל לכל." 

"נכון. המשפחה מעל לכל. אני מציבה את המשפחה שלי מעל לכל. בראנדון וג'יימס... אני לא יודעת מה יהיה איתם במידה ומצב יהיה אחר." לרגע אראלין נראתה עצובה עד מאוד, אך הרגע הזה חלף במהרה והיא חזרה לחייך. "וחוץ מזה, בית סלווין חזק יותר בזכותי. ואני חיה בנוחות וברוגע. אני לא דואגת לכלום. מה עוד יש לבקש?" 

"כן... מה עוד?" טאליה משכה. לא משנה מה היא אמרה, אראלין סבלה עם מורבוס אייברי. טאליה ידעה זאת. אם לא התאומים שלה, אחותה הגדולה וודאי הייתה משתגעת מזמן.  

"טאליה. מה אבא תמיד אומר?" 

טאליה חזרה על מה שאמרה שנייה קודם לכן. "המשפחה מעל לכל." 

"את יודעת מה הולך לקרות היום." אראלין אמרה ברצינות. "ואת חייבת להציב את המשפחה מעל לכל." 

"כן, אני יודעת. אני יודעת. אני זו השומרת על היציבות של בית סלווין. אבא אמר זאת בכל אירוע אפשרי." טאליה הנהנה, הבעת פניה מלנכולית. "ואני רוצה לשמור על היציבות הזאת, אראלין. אני באמת רוצה. אך אני גם לא רוצה להיות... תקועה, אני מניחה. אמא אמרה לי כי העתיד המזהיר שלי הולך להיות ללדת ילדים ולהיות אישה טובה. אני רוצה להיות יותר מזה, אני רוצה להיות גיבורה." 

אראלין הנהנה. "תמיד היית כזאת, טאליה. אני מבינה אותך. אבל גם את צריכה להבין, זה הרבה יותר מסובך מזה. אני לא רק עקרת בית, את יודעת. אני אחראית לדברים רבים שמתרחשים בחברה של מורבוס, כל-מני שיקויים חדשים ועסקאות חשובות. ויותר מכל, עלייך לזכור שדרך כל זה את עושה את מעשי הגבורה. בכל משתה ואירוע, הגלימות שלך הן השריון שלך, החיוך שלך הוא החרב. כל שיחה שאת מנהלת היא קרב בפני עצמו. בדרך הזאת את גיבורה." 

"אבא תמיד אומר את אותו הדבר." טאליה חייכה. היא הרגישה מעט בטוחה יותר כעת. 

"אבא תמיד אומר דברים נכונים." אראלין השיבה חיוך, עיניה הירוקות חמימות וזוהרות. "אני לא יכולה להבטיח לך שאת הולכת להיות בסיפור אהבה מושלם, אבל אני יכולה להבטיח לך שלא יהיה לך משעמם." 

"תודה, אראלין." טאליה חיבקה את אחותה הגדולה פעם נוספת.  

"אני תמיד פה בשבילך, טאליה." 

"טאליה." קולו העמוק של אביה גרם לטאליה להפסיק את החיבוק. הוא נעמד לידן, גבוה ואיתן כמו הבית עליו הוא תמיד דיבר, חיוך נחמד על פניו החזקות. "אראלין, הרשי לי לקחת את טאליה ממך." 

"כמובן, אבא." אראלין שלחה מבט מעודד לעברה של טאליה. "אני אלך לבדוק מה שלומו של מורבוס. הוא בוודאי מדבר עם בנות בלק הרווקות..." בנימה זו אראלין עזבה, ואביה שילב את זרועה בזרועו והחל להוביל אותה לצד השני של האולם. 

"דיברת עם אחותך?" הוא התעניין. "היא דיברה איתך? בקשר למה שיקרה היום?"

טאליה הלכה בראש מורם, שומרת על עמידה יציבה וגאה בעודם חולפים על-פני כמה מהמכרות שלה אותן היא לא חיבבה במיוחד. "כן אבא. היא הסבירה לי הכל. אני מוכנה. אני יודעת שהמשפחה מעל לכל." 

"טוב מאוד." אביה אישר את מילותיה, כמו שתמיד אישר תשובה נכונה שלה על אחת משאלותיו. "ספרי לי, מה את יודעת על בית וורגוב?" 

טאליה חשבה לרגע. "בית בולגרי, לא? אחד מאנשיו יצר את המטאטא החדש הזה, אשר מהיר פי עשרה מכל מטאטא אחר בשוק. הם התעשרו מאוד בזכותו." 

"זהו בוריס וורגוב. אני הולך להכיר לך את בנו, אנדריי. בחור נהדר, מאוד מבטיח." אביה הודיע.  

אז זה היה הוא. האיש שטאליה הייתה עתידה להינשא לו. היא עמדה לפגוש אותו בעוד מספר רגעים. הקרב שלה, הלחימה שלה בתור גיבורה עמדה להתחיל. טאליה הזדקפה מעט והחליקה את גלימותיה, מכינה את שריונה. היא חייכה בעדינות, מחדדת את חרבה. "הוא מדבר באנגלית?" 

"אני חושש שלא." אביה ענה. "רק בולגרית." 

"אני יכולה ללמוד בולגרית."  

וטאליה באמת יכלה ללמוד בולגרית. השפה הייתה חלק מהקרב שלה. ביחס לכל שאר מעשי הגבורה שעליה היה לבצע, ללמוד שפה היה כה קל. וטאליה התכוונה לעשות זאת. הרי זה יעזור למשפחתה להישאר יציבה ואיתנה.  

וטאליה כבר הבינה שהמשפחה מעל לכל. 

-

זה היה אמור להיות פיקצר. הייתי אמורה ללמוד עכשיו. לא לכתוב. לא לפרסם דברים שהיו אמורים להיות פיקצרים. גאד.

החלק השני מתוך שלושה, אולי ארבעה חלקים. עוד לא החלטתי.

בכל אופן, החלק הזה מתרחש שמונה שנים אחרי החלק הראשון. טאליה בת שבע-עשרה, מתבגרת, אבל עליה לקבל החלטות של בוגרים ולהתנהג בבגרות מעבר לגילה. היא עדיין מלאה במעט אידיאליזם שמרבית בני הנוער ניחנים בו, אבל היא כבר מתחילה להבין את מה שבאמת קורה בחברה הקסומה, ובמיוחד בחברת טהורי הדם. בגיל תשע היא לא הבינה כל-כך מה קורה סביבה, אבל בגיל שבע-עשרה היא כבר מבינה הכל בצורה טובה הרבה יותר. חלק מהמעמסה שעל בני המשפחות הטהורות לשאת היא ההתבגרות המוקדמת והמוכנות לשים את הבית מעל למה שהם רוצים. לא כולם פועלים לפי זה (לדוגמת אבינה סלווין, שבעתיד תתנכר מהבית ותבחר לעבור למזרח הרחוק בנסיון לחקור את הפילוסופיות הנסתרות של קוסמי אסיה), אבל טאליה תמיד הייתה הילדה שהכי התרכזה בבית סלווין עצמו מבין כל אחיה ואחיותיה. היא מציבה את הבית שלה מעל לכל רצון שיש לה בתור מתבגרת - הקטע מתחיל במערכת היחסים שלה עם דומיניק, אבל ברגע שטאליה לא רואה אותו, היא כאילו שוכחת ממנו לגמריי ובמקום זאת מתרכזת בבעיות של הבית שלה ובמה שעליה לעשות בשבילו. היא כן מרגישה משהו כלפי דומיניק - לא בדיוק אהבה, אבל כן חיבה עזה מאוד - אבל הוא לא משתווה ליציבות ולאדירות של בית סלווין.

בוריס וורגוב - היה הראשון לפתח את הטכניקה החדשנית להכנת מטאטאים. בימיו של הארי פוטר הטכניקה הזו כבר הייתה מפורסמת ואף מיושנת מעט, אבל באותו הזמן בוריס וורגוב נחשב לגאון. הבן שלו אנדריי וורגוב מעט פחות משכיל מאביו, ולא הגיע לשום הישגים ממשיים מלבד לשמור על השם הטוב של אביו (שגם זה הישג מרשים, בהתחשב בעובדה שהיו קוסמים אשר החריבו שושלות שלמות תוך שנים ספורות).

עולם טהורי הדם שאני מדמיינת הוא רחוק ממושלם. כל אחד נפגע ממנו בצורה כלשהי, אבל הם כולם שומרים על עוצמתו ואדירותו של העולם הזה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא