שובם של אוכלי המוות

דראקו עמד לצד בנו. סקרפיו היה לבוש בגלימת בית הספר, ועמד על רציף תשע ושלושה רבעים. "יכול להיות," לחש דראקו על אזנו של סקרפיו, "שזו הפעם האחרונה שניפגש." סקרפיו הזדקף. "מה?" הוא שאל בקול קצת רם מדי. "אני מקיים את הצוואה של וולדמורט ואבא שלי," אמר ולא הוסיף, רק נעץ את מבטו בעיניו של בנו. סקרפיו הנהן. "הפוטרים כאן," ציין לאביו, והצביע על משפחה שעלתה לרכבת, שההורים, ג'יני והארי, מנופפים לילדיהם לשלום. דראקו הנהן וליטף את ראשו של סקרפיו. "אל תשכח," לחש לו, "את המשימה שלך." סקרפיו הנהן בשנית. הוא זכר היטב את המשימה שלו. דראקו הסיט את הבלורית הבלונדינית שלו וקרא בקול, "היי, הארי." האיש בעל השיער השחור כפפחם נופף לו לשלום. סקרפיו היה יכול לשמוע את ג'יני, אשתו של הארי פוטר, לוחשת לבעלה, "תיזהר ממנו. הטוב לב שלך עוד ייקח אותך לצרות". הארי ביטל את דבריה בהינף יד, והתקרב למאלפוי. "שלום, דראקו," הוא אמר בחיוך רחב, "אז תוכל לסלוח סוף סוף ולהפסיק לטור טינה?" הוא שאל. דראקו הנהן. "באמת, הקיץ היה לי המון זמן עם הבן שלי," הוא טפח קלות על שכמו של סקרפיו, שכבר התחיל לדחוף את מזוודתיו לכיוון הרכבת אקספרס להוגוורסט. "והבנתי, שהדברים שקרו הם נחלת העבר," הוא אמר ומרח על פניו חיוך מזוייף אך משכנע. "ואני יכול לסלוח לך, וכמו כן, גם לאשתך המקסימה." ג'יני, שכבר הספיקה להיעמד לצדו של הארי ולמרוח על פניה הבעה בלתי מרוצה, לחשה שוב על אזנו של הארי, "תיזהר ממנו. גם ללא ליבך הטוב הוא יכול לשטות בנו."

דראקו מיהר למלמל מילות פרדה מהזוג המוכר, ורץ לעבר החלון הפתוח של רכבת האקספרס  להוגוורסט, שקלטה לתוכה את תושביה האחרונים. "זכור," לחש דראקו "יכול להיות שזו הפעם האחרונה האתה שומע את הקול שלי." סקרפיו חייך חיוך אחרון, ולחש בחזרה לאביו, "אל תדאג אבא, את המשימה שלי אבצע על הצד הטוב ביותר." דראקו החל להתרחק מהרכבת הנוסעת.

מה דעתכם?

סליחה שזה ממש קצרררר

ואם ירצו אני אמשיך ^^

		הפרק הבא