היי, אתה!

"היי, אתה!" טדי טופח על ראשי בארוחת הבוקר וצוחק לנוכח מבטי הזועם ושערו (החום לרוב) מצהיב בשורשיו, כמו כל פעם שהוא נהנה.
הוא לוקח חתיכת טוסט מהצלחת שלי ומתיישב, והעיניים שלו מביטות בי בתוכחה "טום, הכל בסדר?" לשאלה הזאת לא ציפיתי.
"טדי, אתה יודע את התשובה לזה."
"לא. אני רציני הפעם. קמת מהמיטה היום בלילה ו..."
"טדי. חשבתי שדיברנו על זה. אל תתערב בסיוטים שלי ואני לא בשלך." אני מנצל את הלילה ההוא לפני שנה שגם לו היה סיוט על הוריו שלא-ממש-פגש.
"כן, אבל... זה קורה כל לילה. מאז היום הראשון בשנה הראשונה. אתה לא חושב שאתה צריך טיפול?"
"טדי..."
"אני יודע, אני יודע. אבל..."
"תראה טדי. אני מדריך - למרות שלא בא לי. המורים תמיד בוחרים בי להדגים ודברים כאלה בשיעורים. הבנות נדבקות אלי. כולם כל הזמן מנסים להיות חברים שלי. ואני בכלל לא מיוחד בשום אופן! אני לא כמוך או... החברים האלה שלך! אז נכון, זה נראה שאני צריך טיפול. אבל לי זה נראה כאילו שאר העולם צריך טיפול!"
"טום. אל תתרגז. נו, בסדר, הגזמתי קצת, אבל..."
"יודע מה טדי? תמצא סיבה אחת למה אני בולט מעל השאר למרות שאני לא מיוחד, ואני אשקול ללכת לטיפול. סיבה אחת!"
"טום..."
"ואם אתה לא מוצא, אתה חייב להניח לי עם זה. מובן?"

"טום..."
אבל אני כבר לא ממשיך. אני קם בסערה מהשולחן ויוצא מהאולם הגדול. מודע באופן מכאיב לעובדה שלא רק טדי בוהה בי עוזב את השולחן - אלה כל תלמידי הוגוורטס ומי יודע? אולי גם חלק מהמורים.

-טדי-

רבתי עם טום. זאת לא הפעם הראשונה, נכון. אבל זה אף פעם לא היה ככה. רבנו רק על שטויות.
נכון, רבנו פעם על זה בשנה הראשונה, אבל זה לא היה ככה. רבנו אז גם על ג'יימס, אלבוס, לילי, רוז והוגו. שאלתי את טום למה הוא אף פעם לא בא איתי כשאני מסתובב איתם והוא אמר לי שהוא מספיק בולט גם ככה - הוא לא צריך כמה "ילדי סלבס" שרק יגרמו לו צרות.
אבל כמו שאמרתי - זה אף פעם לא היה ככה.
אני קם וניגש לשולחן גריפינדור. הרעב נוטש אותי באחת.
ג'יימס קם לקראתי במבט מודאג ואלבוס שואל אותי "רבתם?" במבט מודאג. לילי ורוז רק מביטות בי ברחמים.
"רבנו," אני אומר בפשטות "יש לו הבעיות שלו, ואני חרגתי מהקו המותר. אבל אני דואג לו, זה הכל..."
"טדי. מה הבעיות שלו? למה הוא אף-פעם לא בא להיות איתנו? ולמה כל בית-הספר שם לב אליו? למה הוא כזה... מיוחד? אפילו אני מרגישה סוג של משיכה אליו..."
"הוא לא יודע." אני אומר קצרות "וזאת בדיוק הבעיה שלו." אני יודע שאני שוב חורג - הוא השביע אותי לא לספר לאיש - אבל...
"אני לא מבינה," הפעם תור רוז "אם כל הבית-ספר היה שם לב אלי כל הזמן דווקא הייתי שמחה. הם שמים לב אלי רק כשמזכירים את אבא או כשאני מצטיינת..."
"זה מעיק עליו. הוא כל הזמן במרכז העניינים וכולם רוצים להיות לידו ושמים לב אליו. אבל זה מעבן אותו ואין לו רגע שקט. כל לילה הוא מתעורר מזיע כולו, אתם יודעים? כל לילה מהיום הראשון של השנה הראשונה!"
הם מביטים בי "הוא בטראומה מזה! כל פעם שהוא שומע את המילים 'היי, אתה!' הוא נכנס לסוג של סטרס! והוא אפילו לא יודע למה הוא בולט כל-כך!" אני מתנשף "הוא ניסה אפילו להתאבד פעם אתם יודעים? כשנכנסתי לחדר הדם שלו זלג על כל הרצפה והוא היה מעולף והעיניים שלו פילבלו והוא השמיע קולות משונים ו... זה היה נורא! הוא הקיא כל יום במשך חודש והתעלף מדי פעם אחרי זה! כל העניין הזה של הבולטות... זה לא אנושי! זה משוגע! הוא עוד ינסה להתאבד ויצליח מתישהו!" אני חותם את הנאום מתנשף.
הם בוהים בי, המוח שלהם מסרב לעקל הכל.
"אני הולך להתארגן. יש לי שיעור עם פילטיק ומאז שהוא נהיה סגן-מנהל הוא לא סובל איחורים."
במילים האלה אני יוצא ונכנס לחדר.
ושם אני רואה את הגוף של טום.
הוא נח בשלולית סמיכה של דם אדום, עינייו עצומות. ידו מונחת בצורה לא טבעית וראשו שמוט לאחור. והדם מטפטף מבטנו, טיפה אחר טיפה...
"טום! היי, טום!" הצרחות שלי חוצאות שחקים "אתה חיי?! טום!"
אנשים מתאספים סביבי ומישהו לוחש שצריך לקחת אותו למרפאה. אבל אני כבר לא שומע, רק הצרחות שלי ממלאות את חלל האוויר.
"טום! היי, טום! דבר איתי! טום, אתה איתנו?! טום, אתה חי?! אתה שומע אותי?! טום!!!" 

הפרק הקודם		הפרק הבא