עתיד שכזה

הבטחתי, קיימתי. הנה הפרק. אני מקקוה שתאהבו. תודה לכל מי שמגיב 33> זה באמת חשוב לי. (:
תודה רבה רבה לשושן על הרעיון לפרק, תודה 33>

עתיד שכזה || חלק ב'


"אופגנו!" שאגתי. הפרפרים שעפו מסביבי רעדו קלות.
"את לא עושה את זה טוב, קייטי." הרמיוני הביטה בי במבט חמור דרך התמונה הגדולה שלה. "היית אמורה לדעת את הלחש הזה כבר מזמן!"
"זאת לא אשמתי!" התגוננתי. "רייבנקלו לומדים איתנו את השיעור הזה, ותסלחי לי, אבל קצת קשה לי להתרכז שפרד לופין יושב לי מול הפרצוף!" השבתי בזעף.
הייתי פשוט איומה בלחשים. הרמיוני הציעה לתת לי שיעורים פרטיים. העובדה שהרמיוני לימדה אותי מתוך תמונה הקשתה על העניין, אבל העדפתי שהמצב יישאר ככה; הייתה לי הרגשה שאם רק הייתה יכולה, היא הייתה מרביצה לי. בשיעור הקודם היא אמרה שאני יותר גרועה מרון, והעובדה הזאת אומרת המון גם בלי הסברים.
הרמיוני התרככה מעט. "אני מבינה אותך, קייטי, אבל את לא יכולה לזלזל ככה."
"אני לא מזלזלת!" צווחתי. "קצת קשה שהמורה שלך נמצא בתוך תמונה, את יודעת."
"אני יודעת," אמרה בשקט. "אבל את יכולה להעריך ולהגיד תודה."
"תודה," פלטתי.
הרגשתי כפויית טובה נוראית. "תודה," אמרתי שוב, והפעם התכוונתי לזה.
"בכיף," חייכה. "זה באמת קשה כשאין מישהו לנסות עליו את הלחשים, אבל-"
"את יכולה לנסות על סנייפ," אמר סיריוס שהופיע בתמונתו. "אני נותן לך את רשותי."
"אבל גם הוא בתוך תמונה," הסברתי לו וגלגלתי עיניים.
"זה כל הרעיון," אמר בחיוך מלא תקווה. "התמונה שלו תתפוצץ והוא ייעלם."
"הוא לא כזה גרוע," אמרה הרמיוני.
"כן," הסכמתי איתה. "הוא ממילא בתמונה בהוגוורסט כל היום."
"טוב, אולי..." סיריוס נאלץ להסכים. "אבל כשהוא בא, זה סיוט! אני עוד לא התאוששתי ממה שהוא אמר לי בפעם הקודמת שהוא החליט לבקר!"
"אוך, צא מזה כבר," התרגזתי.
"אלוהים אדירים!" אמר סיריוס, נדהם. "הוא אמר שרך-כף זה כינוי מטומטם, ואת מגנה עליו?"
"לא הגנתי עליו-" התחלתי לומר, אבל סיריוס קטע אותי.
"אבל הנסיך חצוי הדם- זה כינוי יפיפה, נכון?!" הוא צרח והצביע עליי.
נאנחתי. בשבוע שעבר הייתי עדה לאחת מהמריבות המצחיקות והזעומות שהיו בין סנייפ לסיריוס. לאחר המריבה הם החליטו לא לדבר; תהיתי כמה זמן זה יחזיק מעמד. אני חושדת שהם די נהנים לריב זה עם זה. אחרי הכל, קצת אקשן לא יזיק בבית המשעמם הזה.
"הרמיוני, אכפת לך אם נפסיק עכשיו? אני חייבת לשאול את פלר משהו." ביקשתי והבטתי בה בתחנונים.
"בסדר, אל תשכחי להתאמן!"
"אל תדאגי, בבית אני מתאמנת על ג'יימס, זה הרבה יותר נחמד."


התקדמתי לעבר התמונה של פלר. סיריוס עקב אחריי, עובר מדיוקן לדיוקן ולא מפסיק לפטפט ולברבר.
"- בקיצור, אני באמת חייב לראות את זה! חייב! אם לא, אני אמות."
"אתה כבר מת." הזכרתי לו ביובש.
"זה ביטוי." הוא גלגל את עיניו ועבר דרך התמונה של אנג'לינה ג'ונסון שצעקה, "שוב פעם אתה עובר דרכי?"
התעלמנו ממנה.
"סיריוס, כבר אמרתי לך, אני אביא לך את הזיקוקים האלה! תפסיק לשגע אותי."
"איך אמרת שקוראים להם?" שאל סיריוס בהתלהבות.
"הזיקוקים המזורגגים," עניתי. "שם מתאים, אגב."
"גם פרד וג'ורג' רוצים לראות אותם. וג'יימס," הוסיף לאחר דקה.
"אתם יכולים לפתוח את קבוצת הקונדסאים המחודשת. פרד, ג'ורג', ג'יימס ואתה. ממילא רמוס כבר לא בעניין," הצעתי, בעיקר כי לא היה לי מה להגיד.
"גדול!" צרח סיריוס באושר. "הייתי מחבק אותך אם הייתי יכול," הוסיף.
"אני אוותר על התענוג, תודה."
הגענו לתמונה של פלר, שלמרות שהייתה לה את אותה מסגרת כמו לכולם, היא הייתה נראית הרבה יותר יפה ומיוחדת.
"היי, פלר." אמרתי, בזמן שסיריוס נדחף לתמונה של פלר. היא פינתה לו מקום.
"היי, קייטי. מה העניינים?"
"אם הוא לא היה נדבק אליי, היה הרבה יותר טוב." הצבעתי על סיריוס.
סיריוס הזעיף את פניו.
בזווית עיני ראיתי את סנייפ מופיע בדיוקנו. הוא הביט סביב, ראה את סיריוס, והחל להתקדם לעברינו.
"בכל אופן, רציתי לברר איפה קונים את הקרם ההוא," אמרתי.
"אוה, הקרם נגד חצ'קונים? קונים אותו אצל מיס ביוטיפול בסמטת דיאגון," אמרה פלר בחיוך וניסתה להדוף את סיריוס שהתרווח בתמונה.
סיריוס צחק. "גם אני הייתי משתמש בקרמים האלו כשהייתי בגילך."
סנייפ הופיע ונדחס לתמונה של ביל, שהייתה צמודה אלינו.
"וכפי שכולנו רואים, זה לא ממש עזר- הקרמים האלו." אמר חלקלקות.
"תראו, תראו מי בא," לגלג סיריוס. "סבר מאוס, אתה יכול להגיד עליי הרבה דברים, אבל להגיד שאני מכוער? זה לא."
סנייפ נחר בבוז.
"תפסיקו כבר, שניכם," התרגזתי. "אתם יודעים מה? לא אכפת לי שתריבו, אבל לעזאזל, תפסיקו לעשות את זה לידי! ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי כמה שיחות לנהל."
פלר, סיריוס וסנייפ פרצו בצחוק.
התעלמתי מהם והמשכתי לדיוקן של ג'יני, המומחית לענייני בנים.
"היי, ג'יני. אני צריכה עזרה."
"שלום, מתוקה. עזרה? תרשי לי לנחש?"
"לכי על זה."
"פרד לופין," אמרה בביטחון.
"איך ידעת?" הופתעתי.
היא גיכחה. "נורא קשה לדעת, בעיקר בגלל שאת דוחפת אותו לכל משפט שני."
"זה לא נכון!" התרעמתי. "פרד לופין לא היה אומר כזה דבר!"
היא הסתכלה עליי במבט של מה-אמרתי-לך.
"אופס," פלטתי. "זה ככה תמיד?"
היא הנהנה. "את לא צריכה להיות תלותית. תלמדי לשחרר. את האמירה הזאת למדתי מהרמיוני."
"באמת?" שאלתי. למה שהרמיוני תגיד דבר כזה? היא לא מבינה כלום בבנים.
"תתפלאי, אבל הרמיוני מבינה בבנים יותר ממה שאת חושבת," אמרה, כאילו קראה את מחשבותיי. "אני הייתי נורא תלותית ביחס להארי, וברגע שהתחלתי להיות אני באמת, הוא שם לב אליי."
רשמתי את המילים במוחי.
"תודה רבה, ג'יני," אמרתי, והוצאתי את שרביטי מהכיס. "אני צריכה לחזור הביתה עכשיו."
היא צחקה. "מה היה התירוץ הפעם לאמא שלך?"
"אמרתי לה שאני הולכת לחברה שלי, מרי. האמת, המצאתי אותה."
"את מי?" שאלה ג'יני, מבולבלת.
"את מרי."
"אוה," היא הבינה. "את פשוט ילדה מופרעת, את מודעת לזה?"
"כן," אמרתי בחיוך. "להתראות."
התחלתי ללכת לעבר הכניסה, כשברקע שמעתי את סיריוס צועק, "אל תשכחי את הזיקוקים. ז'תומרת, הזיקוקים המזורגגים. אני מת להעיף אחד על סבר-מאוס!"

==

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא