מועדון ארוחת הבוקר

ויתור: מועדון ארוחת הבוקר לא שייך לי, גם לא אי שרדות (לצערי)

-
"והילדים האלה, שאתה יורק עליהם כשהם מנסים לשנות את העולם, חסינים בפני העצות שלך, הם ערים למדי למה שעובר עליהם".
דיוויד בואי.

 יום שבת... העשרים ורביעי במרץ, 2012. תיכון וואנקווה, מוסקוקה, אונטריו.
שף היקר.

אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו חייבים לבזבז יום שבת שלם בריתוק בגלל מה שזה לא יהיה שעשינו לא נכון. מה שעשינו היה לא נכון. אבל אנחנו חושבים שמשוגע מצדך לגרום לנו לכתוב את החיבור הזה, לספר לך מי אנחנו חושבים שאנחנו. מה אכפת לך? אתה רואה אותנו כמו שאתה רוצה לראות אותנו... במונחים הפשוטים ביותר ובהגדרות הכי קונבנציונאליות. אתה רואה אותנו בתור מוח, ספורטאי, מוזרה, נסיכה ופושע. נכון? זה איך שאנחנו ראינו אחד את השני בשבע היום בבוקר. עברנו שטיפת מוח.

 קורטני יצאה מהמכונית של אבא שלה.  "אני לא מאמינה שלא יכולת להוציא אותי מזה." התלוננה הנערה עם השיער החום. "זה כל כך מביך להיות פה ביום שבת... וזה לא כאילו אני פושעת או משהו." 

"אל תדאגי, אני אפצה אותך, מותק." אביה אמר. "להתחמק מבית הספר כדי לצאת לקניות לא הופך אותך לפושעת. שיהיה לך יום טוב." הוא איחל לה בעודה התחילה ללכת לבית הספר.
הא גלגלה עיניים, מקללת את ברידג'יט בלבה על זה ששכנעה אותה לצאת ליום הקניות הזה.
"זה יהיה כיף, ואת צריכה את זה." היא אמרה. קל לה להגיד- היא לא זו שהסתבכה בגלל שהיא הבריזה מהשיעור השלישי.

קודי אמט ג'יימסון אנדרסון ישב לצד אחותו הקטנה, סיירה, במכונית של אימא שלהם.
"אז זו הפעם הראשונה או האחרונה שאנחנו עושים את זה?" שאלה אותו האם.
"האחרונה." השיב הנער עם השיער החום, תשובתו מלווה בגלגול עיניים מוסווה היטב.
"עדיף לך לנצל את הזמן הזה כדי להתקדם בחומר." הזהירה אותו האם.
"אימא..." השיב קודי מהוסס במקצת. "אני דיי בטוח שאנחנו לא אמורים ללמוד בריתוק, אלא רק לשבת שם ולא לעשות כלום. למעשה," הוא הוסיף במחשבה שנייה. "אני דיי בטוח בזה."
"עדיף לך למצוא דרך ללמוד, בחור צעיר."  הזהירה אותו האם.
"כן!" קראה סיירה, מעצבנת את אחיה הגדול.
"קדימה לך." שילחה אותו אימו, וקודי יצא מן המכונית ונכנס לבית הספר.

 בריק ישב לצד אביו במכונית, מהדק בחוסר נוחות את מעיל הספורט שלו.

"אני השתובבתי בתיכון. בחורים משתובבים... אין שום דבר רע עם זה. חוץ מזה שאתה נתפסת, ספורט."
הנער עם השיער השחור הנהן באי נוחות. "אני יודע." הוא אמר. "אימא כבר צעקה עליי, זוכר?"
ככל הנראה, המענה חזרה לא היה מה שאביו ציפה, כי הוא קיבל תשובה כועסת חזרה. "אתה רוצה לפספס משחק?" שאל אותו אביו. "אתה רוצה לפספס את הסיכוי שלך למלגה? כי אף מכללה לא הולכת לתת אחת לתלמיד עם בעיות התנהגות."
בריק היה עייף, וקצת נמאס לו מנאום התוכחה של אביו. הוא הרי  היה האחד שתמיד אמר לו להשתחרר, לא להיות כל כך רציני. וכשהוא סוף סוף עושה את זה, הוא מקבל נאום תוכחה. הוא יצא מהמכונית, ונכנס לבית הספר.

 נער בעל שיער שחור ומוהוק ירוק הלך על המדרכה. משקפי שמש כיסו את עיניו. 

דאנקן בנדר הלך ביהירות, כאילו לא אכפת לו מהעולם, ובקושי שם לב כשמכונית בלמה בסמוך אליו, והמשיך ללכת. מהמכונית יצאה נערה בלונדינית קטנה, לבושה בחולצה ירוקה עם שקית זבל שחורה גדולה בידה. היא הציצה לרגע בחלון המכונית ופתחה פייה להגיד משהו, אך המכונית נסעה משם.

קורטני נכנסה לספריית בית הספר, אשר הייתה מסודרת עם שישה שולחנות. באנחה, היא התיישבה באחד בשורה הראשונה. זה הולך להיות יום ארוך, היא החליטה.

מזווית עיניה, היא הבחינה בנער נמוך בעל שיער חום אשר נכנס לספרייה. עם הסוודר הצהוב שלו, והעובדה שהוא סחב איתו ספר לימוד, הנער היה בבירור חנון מוחלט, מה שגרם לה לתהות מה הוא עשה כדי להגיע לריתוק. מסיבה שלא הייתה ברורה לה, הוא בחר את השולחן שמאחוריה, מכל המקומות הפנויים בחדר. 
הבא בתור להיכנס היה אדם שהיא דווקא כן הכירה. בריק מק'ארתור, כוכב נבחרת הכדורגל של בית הספר. הם הסתובבו באותם חוגים חברתיים, והיו די ידידותיים אחד עם השני. מסיבות אלו, ככל הנראה, הוא בחר להתיישב בסמוך אליה. 
לאדם הרביעי שנכנס היה מוניטין משלו. דאנקן בנדר, עושה הצרות הגדול של בית הספר. בעודו נכנס, הוא הצליח או להעיף לרצפה או לגנוב כל דבר שהיה על שולחן הספרייה. 
היא עקבה אחריו במבטה, והבחינה בו מעיף את החנון שמאחוריה לצידה השני של הספרייה, לפני שמתיישב מאחוריה בעצמו, מניח רגליו על השולחן.
היא גלגלה עיניה והחזירה מבטה לדלת.
נערה בלונדינית שהיא הכירה בתור הנערה המוזרה שכולם התעלמו ממנה, אך לא יכלה להיזכר בשמה, נכנסה. היא  הלכה עד השולחן הפינתי, מאחוריו של החנון, והתיישבה שם בשקט.
קורטני ובריק החליפו מבטים, יודעים שהנערה היא אחת מהנערות המוזרות ביותר בבית הספר.
החנון פשוט העיף בה מבט, ואז מיד חזר לתנוחתו המקורית.
סגן המנהל (והטבח, והאחות, וכנראה עוד איזה מיליון וחצי דברים שהיא לא ידעה עליהם), שף האצ'אט (או פשוט שף, כפי שכינו אותו כל התלמידים.) נכנס לחדר. הוא החזיק בידיו ערמת דפים, והיה על פניו מבט של תיעוב שגרם לה לתהות איך לעזאזל הוא קיבל כל עבודה בחינוך. 
"ובכן, ובכן. הנה אנחנו! אני רוצה לברך את כולכם על שהגעתם בזמן." הוא אומר, מבטו ננעץ בדאנקן.
קורטני שקלה לנסות להשתחרר מהעונש מוקדם, ולכן הרימה את ידה.
"סליחה, אדוני? אני חושבת שהייתה פה טעות." היא החלה, שוקלת מה להגיד על מנת להשתחרר מהעונש. "אני יודעת שזה ריתוק, אבל... אני לא חושבת שאני שייכת לפה."
שף התעלם ממנה והמשיך לדבר. "עכשיו השעה שבע-אפס-שש. יש לכם עוד שמונה שעות וחמישים וארבע דקות לחשוב על למה אתם פה. כדי לתקן את השגיאות של הדרכים שלכם. אתם לא תדברו. אתם לא תזוזו מהכיסאות שלכם."
היא הייתה מוכנה להישבע שהוא נועץ מבטים בעבריין שמאחוריה בזמן שהוא מדבר.
"ואתם..." הוא אומר, מזיז את השולחן שעליו מונחות רגליו של דאנקן.
"לא תישנו. למעשה," הוא אמר, מעיף מבט בהם. "המעצר הזה אנחנו הולכים לנסות משהו קצת אחר. אתם הולכים לכתוב חיבור, לא פחות מאלף מילים שמתאר לי מי אתם חושבים שאתם." קורטני החזיקה את הדחף לקלל. הדבר האחרון שהיא צריכה זה עוד מעצר.
"האם זה מבחן?" שאל דאנקן.
"מה זה משנה לך?" שאל בריק, מסתובב אליו. "האם אי פעם עשית מבחן?"
"שקט!" צעק שף. הגבר האפרו אמריקאי  ניגש וחילק לכל אחד מהם דף ועיפרון. 
"טלפונים אלי." הוא אמר, מעביר סלסלה בה הם היו צפויים להניח את כל מכשירי החשמל שברשותם. באי רצון היא הניחה שם את הטלפון שלה. 
היא הבחינה בבריק ובחנון (היא הייתה מוכנה להישבע שהיא ידעה את השם שלו איכשהו. אנדרו, אולי? לא. אנדרסון. זה היה אנדרסון.) מניחים טלפונים בסלסלה. דאנקן והנערה אפילו לא טרחו לזוז.
"סאמרס!" קרא שף. "הטלפון שלך."
"אין לי אחד, מר האצ'ט." השיבה הנערה הבלונדינית (סאמרס, מן הסתם.) "הם פוגעים בטבע ובאדמה."
"בסדר." ענה שף והיא יכלה להישבע שהוא גילגל את עיניו, לפני שהמשיך בדבריו."ורק כדי שיהיה ברור, ילדים. כשאני אומר חיבור הכוונה לחיבור. לא למילה אחת שחוזרת אלף פעמים." הנה שוב הייתה נעיצת המבט הזו. נראה כאילו דאנקן הפר בערך כל חוק אפשרי.
"ברור." אמר דאנקן, והיא יכלה לשמוע את גלגול העיניים בקולו.
"יופי." אמר שף. "אולי אפילו תלמדו משהו על עצמכם. אם אתם רוצים או לא רוצים לחזור לפה, למשל." 
אנדרסון נעמד, מרים את ידו. "אני יכול לענות על זה עכשיו." הוא אמר. "זה יהיה לא, בשבילי. לגמרי לא. בגלל ש..."
"שב כבר, אנדרסון!" ציווה שף.
אנדרסון (היא ידעה שככה קוראים לו!) התיישב בשקט.
"המשרד שלי." הצביע שף, "הוא ממש שם, מעבר למסדרון. כל עסק מצחיק..." הוא השאיר את סוף המשפט תלוי באוויר. "יש שאלות?"
"יש לי שאלה." אמר דאנקן. "האם אתה ומר מקליין כבר יצאתם מהארון?"
"אני אענה לך על זה." אמר שף. "בשבת הבאה. אל תתעסק עם השור, בחור צעיר. אתה תסתבך עם הקרניים."
הוא הסתובב ויצא מהחדר, משאיר דלת פתוחה מאחוריו.

 ---
סידור הישיבה בספרייה- 
 

 http://www.siz.co.il/my.php?i=ltzhqmmmddzj.png

		הפרק הבא