שנה אחת

אמייגאד! אני ממש שמחה שאהבתם את הסיפור שלי! ארבעה בינתיים, אבל זה יותר משחשבתי. 

אז הנה הפרק החדש - מקווה שתאהבו.

הסיפור מבוטא על ידי the red queen.

~.~ 

"אמא, באמת," ניסיתי לדבר. "אני לא הולכת לזה! זה מוזר, מטריד והזוי!" אמרתי בטון משכנע. "אין דבר כזה קוסמים, או כל מיני קשקושים מוזרים כמו שרביטים ומטאטאים. ואין מצב שאני הולכת לשם!" 

זין על זה. אין מצב שאני עוברת.

"חמודה. זה הגיע בשבילך. אני לא חושבת שמישהו ינסה כל כך לשכנע אותך בשביל כלום. תנסי! מה אם זה קורה באמת? אם הכל אמיתי? תבדקי את זה עכשיו לפני שתתחרטי מאוחר יותר."

ואוו, זה לא חופר או מוזר שמנסים להעיף אותך מהבית רק כדי שתוכל ללכת לבית ספר מוזר וללמוד לעשות קסמים.

"אמא, זה לא בכלל בשבילי! הם טעו בכתובת! אלא אם כתוב 'סנייפ' על תא הדואר שלנו, אני לא הבחורה מהמכתב!" צרחתי. אני לא רוצה ללכת. אני רוצה להישאר פה, בבית שלי, עם המשפחה שלי, ולא לתת לאחרים לנהל את חיי.

"עצור. עצור! עצור!" אח שלי קרא בקול ולאחר שנייה המשחק השתתק והוא הופיע בסלון.

"מטומטמת! חשבת פעם על שם המשפחה האמיתי שלך? הא? אידיוטית אחת," אמר וחזר לחדרו.

איזה חרא, שכחתי לגמרי. למרות שכן, חשבתי על זה. האמת היא שיש משהו שאני זוכרת; כשהייתי בת 6 גילו לי שאני מאומצת, ואחרי שהבנתי מה זה ובכיתי המון, שאלתי את ההורים מי הם באמת ההורים שלי.

"אנחנו ההורים שלך, חמודה!" קראה אמא בקול. לא, לא אמא. אישה שמגדלת אותי בביתה.

"אתם אמרתם שאתם לא ההורים שלי! שאני הבת של מישהו אחר! אמרתי ובכיתי בו זמנית.

"אבל אנחנו מגדלים אותך, אמושית שלי," קרא האמש שעמד בסלון, זה שמגדל אותי עם האישה שלידו.

"אבל אתם לא הם! אתם לא ההורים שלי! מי הם?" הם הסתכלו אחד לשניה בעיניים וראיתי שהם לא יודעים מה לומר.

"קוראים לה פוטר," אמרה לבסוף האישה.

"מה?" לא הבנתי מה היא רצתה.

"השם שלה. שם המשפחה שלה הוא פוטר. זם המשפחה של האמא האמיתית שלך. זה כל מה שאנחנו יודעים," היא אמרה שוב, מנסה להיזכר בעוד פרטים.

אחרי זמן מה נשברתי וביקשתי מההורים שלי חלב חם וסיפור לפני השינה. הם רק צחקו ואהבו לחזור להיות ההורים שלי.

"זה פוטר," מלמלתי לעצמי. "אמא..."

"מה?" שאלה אמא בניסיון להבין.

"שם המשפחה האמיתי שלי הוא פוטר. לא סנייפ," אמרתי והתיישבתי על הספה. "אז איפה קונים את חומרי השיקויים והגלימות?" שאלתי שוב. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. 

"בסמטת דיאגון. יש גם הוראות הגעה," היא ענתה. "בטוחה שאת רוצה ללכת לשם?" שאלה והצביעה על גב המעטפה. 

"אני צריכה לבדוק את זה עכשיו, לפני שאתחרט מאוחר יותר, נכון? חוץ מזה, קוסמים הם הכי שווים! לא ידעת?" אמרתי ושתינו צחקנו.

זו הולכת להיות שנה מוזרה מאוד, אבל אני לא בטוחה אם זה טוב או רע.

כן, כן. למרות שאני עדיין לא חושבת שקוסמים הם אמיתיים!

~.~

דעתכם? כנות בלבד! וכדאי לי לכתוב פרקים ארוכים יותר לדעתכם? תודיעו לי!

מקווה שאהבתם את הפרק!

הפרק הקודם		הפרק הבא