מעודנת~המשך

אני רוצה להגיד לפני הפרק שההערות בסוגריים שיש מתחתן קו הן הערות שלי, וכאלה שאין מתחתן קו זה דברים שקשורים לסיפור! תהנו :) כן, יש מילים בודדות שאני משנה או מוחקת, ויש לי את הסיבות שלי. לא משפטים שלמים ועניינים קריטים.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------"היא "היא משקרת,נכון?" אני שואלת את צ'אסטיטי, שמסתכלת על ידיה. "צ'אס, תגידי לי שהיא משקרת!"

"אממ, הוא ביקש ממנה אתמול.." היא אומרת במהירות.

"מה?! אחרי שהוא קילל אותה במסדרון?! אחרי כל מה שהיא עשתה?!" 

"אני יודעת,"צ'אסטיטי אומרת. "גם אני חשבתי שזה מוזר."

"אני הולכת להרוג את הזבל הקטן!" אני צועקת ויוצאת בסערה מהמעונות. אני רצה במורד המדרגות ואז אל מעונות הבנים. כשאני מגיעה לדלת שרשום עליה "שנה שביעית" אני נכנסת בסערה מבלי לדפוק. מארק ופרד שם, ושניהם קופצים בהפתעה כשהם רואים אותי.

"איפה הוא?!"אני צועקת.

"איפה מי?" פרד שואל ונראה מעט מבוהל.

"איפה פוטר לעזאזל?!"

שניהם מצביעים על דלת השירותים.

"פוטר!" אני צועקת, דופקת על הדלת, "כסה את עצמך, אני נכנסת!!"

אני פותחת את הדלת בסערה. ג'יימס בכיור, מתגלח, לא לובש כלום חוץ ממגבת שמכסה את מותניו. אני מושכת אותו משיערו הרטוב וגוררת אותו מחוץ לחדר האמבטיה. הוא צועק בזמן שהוא מנסה לשמור את המגבת כרוכה סביבו, ופרד ומארק (וואו, אוטומטית רשמתי ג'ורג'...עצוב :< )צוחקים עליו.

"מה לעזאזל?!"הוא צועק.

"לורה פלפס?!" אני צועקת. "לורה פלפס?! מכל הבנות בהוגוורטס בחרת אותה?!"

"אה,"ג'יימס אומר, ראשו עדיין מעט מסובב לצד כי אני מחזיקה אותו מהשיער. "רואה, העניין הוא ש-איי!"

אני מושכת את שיערו חזק יותר כי הוא לא סובל מספיק.
"אני נכנע!"הוא בוכה, "בבקשה! אל תכריחי אותי להוריד את המגבת ולהשתמש בה כדגל!"

אני משחררת את שיערו.

"אתה זבל קטן ותוקע סכינים בגב,אתה יודע ת'זה פוטר?!"

"ג'ינג', נו באמת,זה לא כאילו אני מבקש ממנה להתחתן איתי."

 "אתה יודע כמה אני שונאת אותה ג'יימס!"

"דברים משתנים!" הוא בוכה, "אני מצטער שאת מרגישה ככה לגביה.."

"פשוט תשתוק!" אני בוכה, מרביצה לאחורי ראשו. "אני לא מאמינה שאשכרה אירגנתי את מסיבת התחת המטופשת שלך! אתה זין שחושב רק על עצמו, ותמיד היית!"

אני יוצאת בסערה ממעונות הבנים, וחוזרת לאלה שלי. זה נראה שבזמן שלקח לי להגיע למעונות הבנים, לגרור את בן דוד שלי מחוץ למקלחת, לצעוק עליו, ולחזור לפה, דום הספיקה לחזור מהוגסמיד. בשלב זה אני כבר בוכה מרוב כעס טהור.

"מה קרה??"דום שואלת בדאגה.

"ג'יימס פוטר, זה מה שקרה!"אני בוכה. "את מאמינה שהוא הולך למסיבת הולנטיין עם פלפס?"

"אין מצב!" דום משתנקת. "אבל..ג'יימס שונא אותה!"

"זה גם מה שאני חשבתי, אבל מסתבר שלא!"

אני נופלת על מיטתי ומכסה את פניי בידיי.

"זה פשוט ג'יימס מתנהג כמו ג'יימס"דום אומרת בהגיוניות. "את יודעת איך הוא."

"גברים הם אידיוטים," אני נאנחת.

"אמן לזה אחותי."

דום ואני מתכוננות ביחד למסיבה, ואני מרגישה שוב כמו פעם. אנחנו מדברות, צוחקות, אבל עדיין יש את בעיית המאלפוי, שעומדת כמו פיל גדול בחדר (ביטוי). אבל אף אחת מאיתנו לא מעלה את זה-בטח עדיף שזה ככה. אני לובשת את הג'ינס השחורים הכי חדשים שלי-הם לא באמת חדשים, קניתי אותם בקיץ שעבר. אני לא ממש אוהבת קניות. עכשיו הם קטנים עליי בצורה ניכרת, הרבה יותר ממה שהיו בעבר. הטי-שירט הורודה שלי צמודה לי בעיקר באזור הבטן-איך זה שלא שמתי לב כמה שמנה אני נהיית?

"אולי המסיבה הזאת הייתה רעיון גרוע,"אני אומרת,מסתכלת בהשתקפות שלי במראה.

"את נראת מעולה,רוז" דום אומרת. קל לה להגיד את זה. היא נראת לגמרי מדהים בחצאית המיני בצבע דנים (סוג-של ג'ינס משופשף כזה..)והחולצת הכתפיות הורודה שלה...היא גורמת לי לרצות לבכות. היא גבוהה-הייתי אומרת שהיא בערך מטר שמונים ורזה, ושיערה יורד בצורה כל כך משיית על גבה. אני  חייבת לעשות לפחות 6 לחשי החלקה על שיערי לפני שהוא נראה אפילו חצי כמו משהו שאפשר לצאת איתו.

אני ממשמשת במלתחה שלי, מחפשת משהו ורוד אחר ללבוש, אבל אין לי כלום, אז אני מוכרחה ללבוש את הטי שירט הכל כך צמודה הזאת. אני לובשת בצורה זרוקה את הקרדיגן הורוד בהיר שלי עליה. מארק מחכה לי בחדר המועדון כשאני יורדת למטה, לובש ג'ינס וחולצה ורודה שרשום עליה "פרנקי אומר להירגע" מקדימה.

"חולצה נחמדה" אני אומרת בלעג.

"הי, זה נחמד יותר מהחולצה הישנה, משעממת, והרגילה שלך," הוא אומר, מצביע על החולצה הורודה-כהה הצמודה שלי.

אנחנו הולכים לחדר הנחיצות מבלי לחכות לג'יימס. אם היינו מחכים, אני הייתי האחראית לרצח של בן הדוד שלי.

החדר כמעט מלא כשאנו מגיעים. האדם הראשון שזיהיתי הוא מאלפוי. הוא לובש ג'ינס דנים, חולצה ורודה מחוץ למכנסיים, וג'קט מחוייט שחור מעל. ועד כמה שאני שונא להודות בזה, הוא נראה חתיך.

"תחזירי את העיניים שלך לחורים שלהן," אומר מארק. "את גורמת לזה להיראות הרבה יותר מדי ברור!"

"גורמת למה להיראות ברור?" אני שואלת בתמימות.

"שאת רוצה לתת למאלפוי עוד זיון טוב בדיוק פה בחדר הנחיצות!"

זה גרם למארק להרוויח מכה מאוד חזקה בראשו. אני מזהה את ג'ני ואל' באחד השולחנות. ג'ני לובשת שמלה ורודה חמודה, כשאל', כמו מאלפוי, לובש חולצה ורודה. זה ורוד מאוד חיוור-למעשה, זה כמעט לבן. ג'ני קופצת ומחבקת אותי ואל' מהנהן בהכרה.

"אתם אף פעם לא תאמינו את מי ג'יימס מביא" אני אומרת.

"לורה פלפס?" אל אומר. "כן, אני יודע."

"ולא ניסית לעצור אותו??"אני מייללת.

"ממתי הוא מקשיב לי?" אל אומר, קורס תחת הזעם שלי.

"אני נשבעת, אם הילד הזה יחיה עד גיל 19, זה יהיה נס!"

החדר מתמלא במהירות ג'יימס בטח הזמין כל תלמיד בבית הספר, כולל את הסלית'רינים. אני רואה את לילי עם רוקסן בצד השני של החדר. אני תופסת את מבטה של לילי ומחייכת חיוך קטן לעברה, אבל היא מסובבת את ראשה בגועל. כנראה שהיא לא הולכת לסלוח לי. דום גוררת את מאלפוי שנראה מאוד ממורמר אל רחבת הריקודים והוא מסכים בחוסר רצון מחייב. אני מסתכלת הצידה כדי לעצור את מפלצת הקנאה שבתוכי.

"מה את אומרת על לרקוד?"מארק שואל, אבל זה יותר כמו הצהרה מאשר כשאלה.

"אני שונאת לרקוד,"אני אומרת. "אני לא יכולה לעשות את זה!"

"אז?" הוא אומר, "את רוצה לגרוםלגבר שלך לקנא, לא?"

"הוא לא הגבר שלי!" אני מוחה. "ואני לא רוצה לגרום לאף אחד לקנא!"

"ברור שאת לא!"

הוא תופס את היד שלי וגורר אותי לרחבת הריקודים. לבסוף אנחנו ממש נהנים, בנסיון לרקוד. למזלי זה שיר קצבי ושנינו גרועים בדיוק באותה מידה-אנשים צריכים לקפוץ הצידה כדי להציל את חייהם כשאנחנו מנופפים בידינו וברגלנו. אבל אנחנו צוחקים עד שצידי הגוף שלנו כואבים. בנקודה מסויימת אני רואה גם את דום צוחקת עלינו, אבל מאלפוי נראה חסר רגשות כמו תמיד. הילד הזה מעצבן אותי.

ברגע שהשיר הקצבי משתנה לאחד איטי, מארק מסובב אותי במקום ושולח אותי עפה ישירות למישהו בזמן שהוא לוקח את ידה של דום ומתחיל לרקוד איתה סלואו. היא צוחקת ולא מתנגדת. ובגלל שהיקום לגמרי שונא אותי, האדם שמארק דחף אותי אליו-מסתבר שזה היה מאלפוי. הוא נראה מאוד לא נינוח-ברצינות, הוא נראה כאילו הוא רוצה לקלל את עצמו. אבל אז הוא רואה את מארק ודום רוקדים אז הוא רק מושך בכתפיו ותופס את ידי...ואנחנו רוקדים.

"אז..." אני אומרת בחוסר נוחות. אני כל כך גרועה בסיטואציות שבדרך כלשהי הן רגשיות, רומנטיות, או רגישות.

"אה,כן.."

ומתברר שמאלפוי לא טוב בזה יותר ממני.

אז אנחנו רוקדים בשקט. וזה בסדר בהתחלה. אני מנסה את הכי טוב שלי כדי לא לחשוב יותר מדי על מה שקורה, ונמנעת מלהסתכל על מארק כי הוא ממשיך לחייך אליי בצורה מעצבנת. אבל אז מאלפוי מחליט לשבור את השתיקה והורס את ההתנועעות השלווה שלנו.

"את לא מוצאת את זה מוזר, לצאת עם מישהו בזמן שאת בהריון?"הוא שואל בטון הרגיל שלו.

"אתה לא מוצא את זה מוזר שהבחור שאני לכאורה יוצאת איתו רוקד עם החברה שלך?"אני יורה בחזרה.

"אז את לא יוצאת איתו?"

"מה זה עניינך?"אני נוהמת. "זה לא העסק המזורגג שלך. אם לך מותר לצאת לדייטים-גם לי!"

"זאת הייתה רק שאלה, וויזלי."

"וכמו שאמרתי, זה לא עניינך, לעזאזל, מאלפוי, אז תשמור את השאלות שלך לעצמך."

"פשוט תשתקי ותרקדי," הוא נאנח.

"אל תגיד לי מה לעשות!" אני אומרת בכעס, אבל הוא מתעלם ממני ומהדק את אחיזתו סביב מותניי.

"אני לא יודע למה אני טורח איתך,רוז וויזלי," הוא נאנח.

"אתה לא טורח איתי," אני אומרת בקרירות. "לא אכפת לך בשיט ממה שקורה בחיים שלי."

"טוב, זה קשה כשאת באופן קבוע מרחיקה אותי, ובורחת ממני במסדרונות."

"כן, כשאתה רוצה לדבר עלייך ועליי ועל דום וכל משולש האהבה מהאבדון הזה," אני לוחשת בזעם כדי שדום לא תשמע. "שאלת אותי פעם על בחילות הבוקר שלי?? שאלת אותי על התמונה של הסריקה הראשונה? שצת לב אי פעם שאני נראת ומרגישה כמו לווייתן מזורגג בימים אלה? לא, ברור שלא, בגלל שאתה יותר מדי עסוק בעולם שלך ובחיי האהבה הפתטיים שלך!!"

"י-יש לך תמונה מהסריקה?"

"כן," אני אומרת ומתרחקת ממנו. "אבל אני מפקפקת בכך שתרצה לראות אותה-אחרי הכל, זה מה שמוריד את הסיכויים שלך לעבוד במשרד הקסמים, לא? ה'שרץ' שלי? אל תדאג לגבי כלום, מאלפוי, כל עוד אתה עסוק בחיים הקטנים והנוחים שלך, אין לך סיבה לדאוג. אתה זבל אנוכי, ת'יודע את זה? זבל סלית'רין טיפוסי."

הוא נראה המום מההתפרצות האכזרית שלי, אבל אני הולכת ממנו בסערה לפני שהוא יוכל להגיד משהו. ג'ני ואל' ברחבת הריקודים עכשיו אז אני לא יכולה לדבר איתה עכשיו; דום ומארק עדיין רוקדים; ג'יימס ולורה מתמזמזים בצד (אני מקווה שהם יחנקו מהרוק אחד של השניה); מולי מדברת עם איזה בחור בשולחנות הספיד-דייטינג; לוסי משחקת אמת או חובה עם עוד כמה תלמידים משנה ראשונה ושניה; רוקסן רוקדת עם לייסנדר סקמאדר (הבן של לונה, בעברית תירגמו את שם המשפחה שלו לסלמנדה במקום סקמנדר), ולילי יושבת לבד ליד השולחן בידיים משולבות. אפילו הוגו והחברים הגותים\אימו\מה שהם לא יהיו נפרדו כדי ללכת לרקוד סלואו, וזה כולל אפילו את האח הקטן של דום, לואיס, שרקד עם תלמידת שנה חמישית, שלא נראתה לגמרי מרוצה לגבי זה. אני לא לגמרי בטוחה איפה פרד, אבל אני די בטוחה שהוא וג'יימס אחראים לקבוצת התלמידים השתויים משנה רביעית שבפינה-הם הכניסו יין-דבש לא-אלכוהולי שוב.

אני עוזבת את חדר הנחיצות, תוהה למה לעזאזל החלטתי ללכת לשם מההתחלה. לפני שאני פונה לכיוון מגדל גריפינדור, אני שומעת קול מאוד לחוץ ונעצרת להקשיב.
"ה-ה-היי לילי...לא.. לילי! מה שלומך? לא...הנה את לילי!...גברת פוטר, איך את מרגישה ביום אהבה זה?"

 אני אזהה את הקול העמום והעגמומי הזה בכל מקום, למרות שהוא הרבה יותר לחוץ ועצבני ממה שאני רגילה אליו. אני פונה.

"היי לורקן" אני אומרת.

לורקן סמנדר קופץ ומהר מסתובב מהקיר שהוא בדיוק דיבר אליו. הוא מסמיק בעצבנות-זה מאוד מוזר לראות אותו מסמיק. אבל אני מניחה שלורקן תמיד היה הביישן יותר מבין תאומי סקמנדר. הוא לא קופץ תמיד כדי להיות ראשון, אבל בכל זאת קצת מעופף, כמו אימא שלו לונה, ואח שלו לייסנדר. לורקן הוא יותר כמו אבא שלו, רולף.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אולי אני אספיק להמשיך בצהריים,אני מקווה מאוד שכן :) תהנו!

(ולא, פרק 13 לא נגמר עדיין חח, הוא ממש ארוך.. פשוט אני חייבת ללכת..) אם יש איפשהו טעות תגידו לי בגלל שקצת התפקשש לי משהו כשהעתקתי את הפרק לוורד..

הפרק הקודם		הפרק הבא