שונא כל כך, אוהב כל כך

*הבהרה- לא מכיל ספוילרים, אבל מי שלא סיים לראות את עונה 2 במלואה שלא יקרא. מעבר לבסיס שמתאר את מה שקרה בעונה 2, כל העלילה היא פרי דמיוני ואינה בהכרח קאנונית לעונה 3.

תהנו!

חלק ראשון- אלייז'ה:

~

אני שונא אותו, שונא כל כך. ואוהב אותו, אוהב כל כך.

אני שונא אותו על שלקח אותה ממני באכזריות שכזו, שלפת אותי לחלון המעקה הקפוא ואילץ אותי לצפות מבעד לאדי הכפור איך היא נשרפת. השתוקקתי אז לעקור את החלון ולרוץ אליה, להעיף אותה פנימה מיד, אולם אחיזתו הייתה כה איתנה וחזקה ממני. פשוט נותרתי שם, נאבק ללא הרף, שומע את צרחות ייסוריה הרמות מבעד לחלון האטום שהיה סגור כליל, ואז בבת אחת הכל גווע.

ברגע ההוא, נשבעתי לעצמי שביום מן הימים אהרוג אותו. נדרתי שאמסור את חיי למטרה זו, לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אמצא את נקמתי עליה.

לא הכרתי אותה זמן רב- לא הכרתי אותה מספיק! ואני עם שמרנותי המטופשת- לא הספקנו דבר... לא הספקתי להתוודות באוזניה כמה אני אוהב אותה עוד מהרגע הראשון שנפגשנו, לא הספקתי להודות לה על שבזכותה התאחו בליבי הקרעים ושבאמת ובתמים התגברתי על מערכת היחסים המורכבת שלי עם היילי.

גם את היילי הוא העניש כמובן- אותה ואת כל הלהקה שמעולם לא חיבב- אך אני יודע שעשה לה זאת לא רק לשם נקמה; הוא לא אהב את זה שכוחה השתווה לזה שלו, והמחשבה שבחרה בצד הזאבי שלה ולא בזה הערפדי כמוהו הטריפה את דעת שנינו.

אצלי זה היה שונה. אצלי הוא רצה נקמה על שנעצתי בו את היתד ההוא. עשרות פעמים הוא בגד בי ואני סלחתי, ובפעם הראשונה שאני זה שבגד- ועשיתי זאת עבור האחיינית שלי, הבת שלו- הוא לא שכח ולא סלח.

הוא תמיד עושה שטויות בשעות זעם, אולם הפעם הוא חצה קווים אדומים. אפילו על הפעם ההיא שהבטיח להשיב אליי את משפחתי ואחר איחד אותי עימם כשהקפיא גם אותי סלחתי, אבל הפעם הוא עשה מעשה חמור יותר אפילו מנעיצת יתד- הוא לקח את ליבי, שיחק בו, קרע לגזרים את מה שהחל להתאחות והשליך אותו לנגד עיניי מוכות האימה.

הזיכרון ההוא בלתי נסבל, הבנתי בעת שהשלכתי כלאחר יד עשרות בגדים לתוך מזוודה ענקית. הפעם זאת אחת מאותן פעמים בודדות שאני מואס בכך שאני מקורי ושאין אף לא אחד שיכול לכפות עליי, להשכיח.

להשכיח הכל- איך שהתאהבתי בה, איך שאחי כפה עליה להישרף חיה לנגד עיניי, איך שהסביר לי בערב שעשה זאת רק כדי לרכוש את אמונה של דליה...

אני לא קונה את התירוץ הזה כלל ועיקר. הוא יכול היה להשיג אמינות בדרך אחרת, לא על חשבון האהבה שלי. אך ניקלאוס כמו ניקלאוס, גאה ויהיר ונוקם- בחר לנהוג איך שנהג ולהשיג אמינות ונקמה גם יחד.

אני שונא אותו, שונא כל כך. אני ממלמל זאת בקול בעודי מכניס את החליפה האחרונה ועם הפעלת מעט כוח סוגר את המזוודה, מותיר את הארון חלול וריק כמוני. זה היה הוא שהמליץ לי להתגבר כבר על היילי, להשלים עם הגורל ולהרפות, הוא שהטיח בי את כל כובד המציאות המורכבת על כל רבדיה. ואז כשזה קרה וסוף סוף התגברתי, הוא צחק לי בפנים ולקח ממני הכל.

כעסתי על אחי פעמים רבות בעבר, איני יכול למנות אותן על אצבעותיי, אולם תמיד אחזה בי התקווה שיש לו לב ושצריך רק לדעת איך לטפל בפצעיו. טעיתי, אני מבין זאת עכשיו. הוא מרושע, בלתי תקין. אני שונא אותו, שונא כל כך...

אני חי כבר אלפי שנים, רציתי, האמנתי וטיפחתי דברים רבים, אולם מעל הכל עמדה משפחתי. משפחה היא הדבר החשוב ביותר בעיניי- היא משענת נצחית. אינספור פעמים כעסתי על כל אחד מאחיי- אפילו על אחותי- ובכל זאת סלחתי והייתי מוכן להקריב את חיי למענם. למען רבקה, פין ההפכפך, קול חלוק הדעות- ואף למענו. הקרבתי למענו כל כך הרבה. הוא לא תקע לי סכין בגב- נורא מזה; והנורא ביותר זה שאין לי זכות לכעוס- שבניגוד לתמיד, אני איני לגמרי חף מפשע. אחרי הכל, אני זה שנעץ בו יתד במטרה להקפיא אותו למשך תריסר שנים לפחות...

ובכל זאת, רק המחשבה על שמו מעוררת בי בחילה. איני מעוניין לראות אותו יותר; אני רוצה אותו מחוץ לחיי לגמרי, גם אם זה אומר להתרחק מרבקה ומהופ. יש כאלה שמתרחקים מהם לנצח...

ג'יה שלי. אהבתי אותה כל כך, כמה שאהבתי... עיניי נעשו לחות בעת שהתקדמתי לעבר המעקה ההוא בו התרחש הכל. כה נמוך, נועד רק לשם בטיחות... הבטתי החוצה כמצפה שתשוב- אולם הרצפה הקרה והמיותמת החזירה לי מבט קודר. העצים עמדו דוממים כמאזינים לדממת האלחוט. השקט שאחרי הסערה.

הבית הזה, בפרט המעקה- שב ומזכיר לי את הרגע ההוא. אני שולף מטלית לחה לנגב בה את דמעותיי כדי שאוכל להבחין לאן אני הולך. חבל שהגשם של דליה פסק, הייתי יכול להשתלב היטב בנוף גשום...

אני זורק עוד מבט חפוז סביבי, מתכונן נפשית למה שעתיד להתרחש בעוד דקות אחדות. מכל עבר קלטו את עיניי חפצים המזכירים נשכחות. הריח של רבקה, של היילי ואפילו של ג'יה שרר בכל מקום. נזכרתי איך אמרתי לה ללכת כשבאה. פחדתי שתיפגע מדליה. כמה אירוני שלא חשבתי להגן עליה מפניו- הרי ידעתי למה הוא מסוגל. הייתי צריך להשאיר אותה כאן, לנצל את הדקות כדי לדבר על דברים חשובים באמת- על הרגשות שלי כלפיה... הייתי צריך למנוע ממנו בכל מחיר להניח את ידו עליה- על טבעת היום שלה...

"אלייז'ה..." רבקה ופרייה התקרבו אליי בשקט. גם בהן הוא פגע, על הדרך.

"אני מצטער." אני מנסה לייצב את קולי. אפילו אז עם טטיה זה לא כאב כך, כאב שובר עצמות ומבעיר את הלב. "אני אוהב אתכן וגאה בכן, אך איני יכול להיות כאן עכשיו. אני חייב ללכת."

הן ניגשו אליי אחת אחת, פרייה בהיסוס קל ואחריה רבקה, והעניקו לי חיבוק תומך, כזה שמשפחה אמורה לספק.

"תמיד ייחסתי לקלאוס ולך רוע דומה. טעיתי. אתה לא דומה לו, אלייז'ה." אני מניח שזו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקבל מהאחות האבודה שחברה אלינו רק לאחרונה. נדתי בראשי כמחוות הערכה.

"נפרדנו יותר מדי: קודם ניק גילה עליי ועל מרסל, אחר כך הופ ואז הגוף של אווה... עד שחזרנו להיות יחד-"

"אני לא מסוגל להישאר, את חייבת להבין אותי." קולי נשבר- זהו החלק הקשה בלעזוב, הפרידה מהמעטים שנשארו שאני עוד אוהב. "תחשבי על מרסלוס: איך את היית מרגישה לו היה כופה עליו לרצוח את עצמו לנגד עינייך?"

"מה שאני מנסה לומר זה ש... אני אתגעגע." קולה החל לרעוד, ואני ידעתי שהיא בוכה. הבטתי בשתיהן- עיני כולנו היו לחות למדי.

"תעזבו את קלאוס, בואו איתי." הפצרתי בהן בלב פועם- לא דחיתי על הסף אפשרות שיסכימו.

"מישהו צריך להישאר כאן כדי לאזן אותו ולשמור על הופ- גם מפני אביה. אני לא חושבת שהיילי תהיה מסוגלת לכך בזמן הקרוב." רבקה לחשה, ואני שמעתי את הכאב בקולה כשהוסיפה: "ובבקשה, תקרא לו ניקלאוס."

"הוא לא משפחה, לא עוד." קולי חדל מלרעוד. אילו קיים אצלי עדיין לב שפועל, הוא מתקשח כעת. מוטב כך, שאצא מכאן איתן. "מהיום והלאה, הוא קלאוס עבורי."

"אבל אתה תחזור," היא אמרה בעת שהתחלתי לנוע לכיוון המזוודה הנוספת שכבר המתינה לי סמוך לדלת. "נכון שתחזור?"

"נראה." אני לא יודע אם אי פעם אוכל לסלוח לו על זה. הרגשות שבו להציף אותי- הוא אח שלי, אולי אני אוהב אותו רק בשל כך- אולם איני מסוגל... הכוסית ששתינו אמש הבהירה לי היטב: הוא חזק יותר, מעולם לא אצליח להביס אותו. אז מה הטעם? לא נותר לי אלא להשלים לגמרי, או לוותר בכעסי על היקרים לי מכל, ובכללם אחותי המסורה, האחות הבכורה שבקושי הספקתי להכיר, היילי שאני מניח שהקשר איתה אינו ברור כעת- והופ, כמובן. במקום מסוים כולנו קינאנו באחינו על שהצליח להביא ילדה לעולם; ומכיוון שלא נוכל לעשות זאת בעצמנו, כולנו כמהים להיות חלק מגידולה.

"אם כך, לפחות תן לנו ללוות אותך, אח." רבקה התחננה.

"לא." קולות של ילדה מיוחדת ואב בן-כלאיים הגיעו לאוזניי. עליי להסתלק טרם יגיעו הנה. "מסרו להיילי את אהבתי ואת התנצלותי הכנה שלא נפרדנו כראוי, ו... תשתדלו לדאוג למי שצריך. אני סומך עלייך, רבקה."

"אבל הוא ביקש סליחה!" רבקה עקפה אותי וסגרה את הדלת שכבר פתחתי בניסיון אחרון למנוע ממני לעזוב. "הוא יפצה אותך! בבקשה, אל תלך!"

אני לא מאמין שהיא עוד עושה לי מצפון.

"תעזבי אותו, גם ככה קשה לו." פרייה התערבה לטובתי. "אני מכבדת את החלטתך, אח."

"בטח, לך קל לדבר- את לא חיה איתו מאות שנים ו-"

"רבקה, בבקשה!" למשמע בקשתי, היא נדמה. פרייה בלעה את רוקה בשקט.

"תשוב אם תוכל." פרייה הוסיפה לאחר דקות אחדות. הנהנתי וחיבקתי את רבקה הקפואה. דמעות חמימות גלשו כמעיין מתוך עינייה על לחייה והרטיבו את כתף חליפתי המרופדת.

"אני אתגעגע, אלייז'ה... דרך צלחה." היא אמרה לבסוף ונשקה לידי, וידעתי שזו דרכה להביע אהבה נצחית. כעת כולנו כבר שמענו את האב הרוצח והפעוטה המיוחדת קרבים הנה.

"אני אשוב אם אהיה מסוגל לכך, אני נותן לכן את מילתי." הבטחתי דבר ששתיהן ידעו כי אקיים, כי אני תמיד עומד במילתי, ואז עקפתי אותן ויצאתי. אוויר חמים קיבל את פניי. העפתי מבט קצר אחרון במקום שקראתי לו ביתי והנצחתי ממנו תמונה אחרונה בזיכרוני- הבית הגדול היה חצי מוצל מפאת השמש שהחלה לעלות בשמיים אולם עוד לא האירה הכל. ממקומי העצים נראו חיוורים, כאילו גם הם עודם המומים ממאורעות האתמול, וכתם קטן וכהה נח בירכתי הבית. הדלת הייתה פתוחה לרווחה וחשפה את שתי אחיותיי המבכות, פרייה עודנה בפיג'מת הלילה, סביב הררי שברים שהיו עד לא מזמן שולחן עץ ארוך ונאה.

המקום בו היא עמדה אתמול עוד היה מוצל. אירוניה מרה הציפה אותי כשדאיתי קדימה, מבלי להביט עוד לאחור.

		הפרק הבא