פגישת מחזור

היי :)

מצטערות שזה לקח חמישה ימים, אבל היו לנו בעיות עם ההלאה של הפרק.

בכל מקרה, הנה הוא, אז תהנו!

אוהבות - דרדר ואלבטראוז.

(אה, ודרך אגב. תודה על כל התגובות, זה נורא מעודד. כיף לכתוב כשיודעים שכל כך הרבה קוראים ומגיבים... אז בבקשה תמשיכו להגיב, גם דברים טובים וגם רעים, אל תתביישו! 

וכיף לראות שכל כך הרבה נרשמו לעידכונים תוך זמן קצר כל כך :) תודה, אנחנו מעריכות את זה.)

זהו, אנחנו חושבות שחפרנו מספיק. קריאה מהנה!

לפני שהספיקו להתחיל להתיישב, מורה מוגלגית בעליל נכנסה לכיתה, שיערה השחור והארוך מתנופף מאחוריה.

״בוקר טוב, תלמידים. שמי שרה, ואני אהיה המורה שלכם. בבקשה תסתדרו במעגל ונתחיל בסבב היכרות.״ 

נשמעו כמה אנחות רוגז וגרירת שולחנות הצידה וכיסאות למעגל, ולבסוף כולם התיישבו. 

״טוב,״ אמרה המורה והתיישבה ליד הלוח. ״תתחיל אתה,״ אמרה והצביעה על נער רזה ומעט שדוני שישב ליד הארי, ולא הפסיק להקפיץ את רגליו אחת על השניה. 

״אה, טוב, קוראים לי ליאו, ליאו המלך אם תרצו.״ הוא חייך חיוך ממזרי. 

״ואיפה אתה גר, ליאו?״ המשיכה המורה. 

״אה...״ חיוכו של ליאו דעך. ״אני... גרתי בהרבה מקומות.״

״ואיפה עכשיו?״

״ב... ניו יורק. רחוב ארגו.״

״תודה. ואתה?״

״קוראים לי הארי, ואני גר בלונדון. דרך פריווט.״

״תודה. תמשיכו בבקשה, בלי לעצור.״

״קוראים לי לילי, ואני גרה בלונדון.״ היא החליקה את שיערה האדום לאחור במבוכה. 

לידה ישב נער חיוור עם שיער שחור פרוע ועיניים כהות. כמעט... אפלות. הוא לבש ג׳ינס וחולצה שחורה בדוגמת גולגולת, ועל אצבעו נצצה טבעת, גם היא בדוגמת גולגולת. המראה הכללי היה... מרתיע. 

״אני ניקו, נולדתי באיטליה, והיום אני... נודד.״ הוא נראה יציב, ועם זאת לא ממש מאוזן. 

אחריו ישבה נערה כהת עור, שערה מתולתל ועיניה צבועות בזהב בוהק. ״שמי הייזל, נולדתי בניו אורלינס והיום אני גרה בדרום קליפורניה. אה, וגרתי גם לתקופה קצרה באלסקה.״ 

המחשבה הראשונה שחלפה בראשו של הארי כשראה אותם, שהם נראים דיי נורמליים, הלכה ודעכה מרגע לרגע. הוא שמע רק שלושה מהם עד עכשיו, וכבר השתכנע שהם לא רגילים במיוחד. שניים מהם מתלבטים כששואלים אותם איפה הם גרים, ואחת הודיעה כרגע שהיא גרה באלסקה פעם, כאילו זה משהו שכולם עושים. כל הקוסמים הסתכלו עליה בתדהמה, בעוד החצויים לעומתם היו רגועים מאוד, כאילו זה באמת משהו שכולם עושים. 

אחריה היו רון ואז הרמיוני, ואחריה נוויל. לידו ישבה נערה עם שיער שחור גזור בצורה לא שווה ובגדים פנקיסטיים, ועיניים כחולות כמו ברקים. 

״שמי תאליה, ואני גרה בפנימייה. פנימייה לבנות בלבד.״

״ואיפה הפנימייה?״ שאלה המורה שרה. 

״ב... עכשיו בפלורידה.״

״עכשיו בפלורידה?״

הבחור הבלונדיני עם הצלקת העדינה על שפתו, שישב מצידה השני של תאליה, התערב. ״הפנימייה עוברת הרבה.״ הוא העיף בה מבט. ״אחותי סיפרה לי.״

רון השתנק. ״אתם אחים?!״ בתור אחד שגדל עם עוד חמישה אחים ואחות, וכולם נראים אותו הדבר, הארי הבין למה הוא כל כך מופתע. 

ובאמת, שני אלה לא היו דומים בכלל. האמת שהם נראו כמו ניגודים אחד של השני, חוץ מאותן עיניים חשמליות. 

״מי הגדול מביניכם?״ שאל הארי. הנער נראה גדול יותר, אבל המבט בעיניי האחות היה איכשהו... מבוגר יותר. 

״אני, בשבע שנים.״ אמרה הנערה. היא העיפה באחיה מבט מבוהל. ״אה, בשבע דקות. התכוונתי בשבע דקות. אנחנו תאומים.״ אמרה בחיוך מאולץ מעט. 

״טוב, נמשיך בסבב,״ קטעה אותנו המורה. ״ומה שמך?״

הבלונדיני חייך שוב. ״ג׳ייסון. מניו יורק.״

והסבב המשיך. לונה היתה הבאה בתור, ובחולמניות כרגיל אמרה את שמה והיכן היא גרה. 

ואז הגיע תורם של הקונדסאים. ג׳יימס, סיריוס, רמוס ופיטר הציגו את עצמם, תוך שהם עוקצים זה את זה וצוחקים בקולי קולות. לילי גנחה. האמת שהם נראו מאושרים יותר מהרגיל. אולי בגלל שהם נכנסו לבית ספר חדש, ומלא אפשרויות לתעלולים נגלו בפניהם. אם כן ואם לא, זה לא סימן טוב.

אחריהם ישבה נערה מוצקה, בעלת שיער חום ועיניים קטנות, וצלקות עיטרו את פניה. ״קוראים לי קלאריס, ואני גרה בניו יורק.״ המבט הקשוח לא עזב את פניה, אבל היא בכל זאת נעה באי נוחות. 

לידה ישב נער קטן, כובע גרב מונח על ראשו ברישול, ועל סנטרו זקנקן. לידו שכבו קביים שככל הנראה נזקק להם גם בשביל כמה צעדים. ״קוראים לי גרובר,״ אמר בחוסר ביטחון. ״אני גר בניו יורק.״

הארי התחיל לתהות איך זה שכמעט כולם פה גרים בניו יורק. 

אחריו ישבה נערה עם שיער שחור, ונראתה דרוכה ושלווה באותו הזמן, כמו לוחמת מנוסה. מבטה היה בוחן וזהיר, וניכר בתנועות גופה שהיא מנהיגה. 

״קוראים לי ריינה, נולדתי בסן חואן, והיום אני גרה בדרום קליפורניה.״

אחריה ישבה פלר שהציגה את עצמה בנוחות, והמבטא הצרפתי שלה היה כל כך ברור עד שלא היה צורך שתגיד איפה היא גרה. 

אחריה ישב נער מוצק, גדול-גוף, שהזכיר מתאבק עם פני תינוק. עיניו היו מלוכסנות. 

״אה, היי, אני פרנק, ואני גר בדרום קליפורניה.״ אמר באי נוחות. 

אחריו ישב מאלפוי, ובהבעה יהירה ומזלזלת הציג את עצמו. 

אחריו ישב טדי, שעיניו ושערו כחולים. הארי הבין שהחצויים מניחים שזה צבע, כי אף אחד לא בהה בלי להבין. 

אחריו ישבה נערה עם תספורת שנראתה כאילו נגזרה עם סכין מטבח, ובכל זאת החמיאה לה. חלק מהשיער החום נשזר בצמות קטנות שהסתיימו בנוצות לבנות. עיניה נראו כאילו הן לא מפסיקות לשנות צבע. 

״אממ, קוראים לי פייפר, ואני גרה בניו יורק,״ אמרה בבישנות. 

לידה ישב סדריק. הוא הציג את עצמו בחיוך ונראה נינוח כרגיל. 

לידו ישב נער לא מזוהה, בעל שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות כמו הים. הוא נראה בכושר, זקוף, וקצת שטותי. 

״היי, אני פרסי. אני גר בניו יורק כל החיים שלי, לעומת החבר׳ה האחרים פה, ואני חצוי גאה.״

הנערה הבלונדינית שישבה צמודה אליו נעצה בו מבט רצחני. הארי ציפה שירתע לאחור מעוצמת המבט אבל חיוכו של פרסי רק התרחב. כנראה הוא כבר רגיל למבטים מסוג זה. 

״תירגעי, אנבת׳. הם כבר יודעים.״

הנערה, אנבת׳, מלמלה, ״המורה לא.״

״אה, נכון, שכחתי.״ הוא הסתובב אל המורה אבל נראה שהיא איבדה מריכוזה. היא עמדה ובהתה באויר בהבעה מבולבלת. פרסי הסתובב בחיוך. ״אה, תודה, הייזל.״

הייזל קרצה בתגובה. 

״מישהו מבין מה הולך פה?״ מלמל נוויל. 

״זה עירפול כמובן,״ ענתה לונה בחולמניות. היא הסתכלה על החצויים. ״ככה גם סידרתם שניכנס לבית הספר ואף אחד לא יבחין, נכון? הרגשתי שיש כאן עירפול כבד.״

הרמיוני גילגלה עיניים אבל פיו של פרסי נפער. 

״סגור את הפה, מוח אצה,״ צחקה אנבת׳. ״יפה שאת יודעת, לונה. זה בסדר הייזל, את יכולה להפסיק.״

המורה מצמצה, ואז אמרה בבילבול - ״מצטערת, איבדתי ריכוז לרגע. נמשיך בסבב. למי הגענו?״

אנבת׳ סימנה לכל הקוסמים המבולבלים ש׳נדבר על זה אחר כך׳ ואז המשיכה בסבב. ״קוראים לי אנבת׳ ואני גרה בניו יורק.״

ואחריה, אחרונים חביבים, היו פרד וג׳ורג׳. 

״אני פרד.״  

״ואני ג׳ורג׳.״   

״ואנחנו גרים עם הקטנצ׳יק ההוא שם.״ פרד הצביע על רון. 

״הי!״ מחה רון. הם גיחכו. 

״תודה,״ אמרה המורה שרה. ״ועכשיו החזירו את השולחנות למקומם ושבו. המורים שבאו איתכם, פרופסר מקגונגל ומר ברונר, ביקשו ממני להזכיר לכם שאסור לכם לשבת עם מישהו שכבר הכרתם. עכשיו התארגנו ונתחיל בשיעור.״

הם התיישבו. הכיתה כללה 28 תלמידים והם התחלקו לזוגות, למרות שזה לא הסתדר לגמרי. 

נוצרו זוגות משונים למדי:

טדי ותאליה, סדריק ופייפר, הארי ופרסי, הרמיוני ואנבת׳, רון וליאו, פלר וקלאריס, לילי וריינה, לונה ופרנק, נוויל וגרובר, מאלפוי והייזל. ניקו תפס שולחן לבדו והניח את התיק שלו על המושב שלידו, מראה שאין כניסה לזרים. לא שהיו זרים שרצו להיכנס. הקונדסאים התעקשו להתעלם מהחוקים ולהתיישב אחד ליד השני, ולכן יצא שג׳יימס וסיריוס ישבו יחד (ברור) ורמוס ופיטר ישבו מאחוריהם. לנותרים, ג׳ייסון ופרד וג׳ורג׳, נשאר רק שולחן אחד, אז הם הצטופפו יחד. 

כשהכיתה היתה מסודרת וכולם יושבים במקומותיהם, המורה התישבה בכיסאה והכריזה - ״ועכשיו כולם להוציא ספרי מתמטיקה בבקשה. אני רוצה להתחיל בשיעור.״ 

וכך התחיל לו חודש מהנה אבל מאתגר במיוחד. 

הפרק הקודם		הפרק הבא