יומנו של רידל

היום התחלנו את הלימודים, שנה שלישית. אני שמח להתחיל את השנה השלישית עם רמולוס, אדגר ואוליבר, שותפיי לחדר.
השנה הצטרפו עוד ילדים להוגוורטס. ג׳ון גריר, לסלית'רין. טובי אייר, להפלפאף. קווין טאף, לסלית'רין. רובאוס האגריד, ילד עם זקן שנראה כמו ענק קטן, לגריפינדור. זה לא אמין כל כך שמישהו לקח את הענק תחת חסותו. אני מתערב שזה דמבלדור. הוא איש די נחמד, והוא זה שלקח אותי להוגוורטס וגילה לי(לא להפתעתי) שאני קוסם ושאימי הייתה קוסמת, אבל הוא יותר מדי נחמד.
והזקן שלו כסוף וסבוך.

טוב, הרבה ילדים הלכו להפלפאף ולגריפינדור. צ׳ארלס דיקנס (צאצא של הסופר המוגלגי צ׳ארלס דיקנס) מהשנה החמישית ספר שהשנה התמיינו לסלית׳רין שלושים תלמידים. זה כלום! בושה וחרפה! פשוט בלתי ייתכן! סלית׳רין הוא הבית הכי שואף וכובש מכל הבתים פה. אני לא מאמין שאף אחד לא רוצה להתמיין לסלית׳רין.
וכולם לגריפינדור, הא? גודריק גריפינדור... מי הוא בכלל, האדמדם הזה?

                                                        ******

הארוחה די משעממת. אדגר ואוליבר מקשקשים על המשחק של פורטוגל נגד אנגליה, וששנה הבאה מתקיים הטורניר, ושאבא של צ׳ארלס (כי הוא עשיר כקורח) הולך  לקנות לנו כרטיסים לאליפות. רמולוס משתקע בספר שלו, "תום סוייר", בעוד שאני כותב פה.
הארוחה נגמרה מהר כשהתחילה. דמבלדור נשא את הנאום שלו (שלדעתי הוא משעמם), מצנפת המיון שרה בשעמום את השיר שלה, כמו בכל שנה, והתלמידים התמיינו לבתים שלהם.
והכל, כרגיל, היה משעמם. תלמידים רודפים אחרי צפרדעי השוקולד שלהם ואדגר מנסה לעשות קסמים מסובכים.
בדרך למעונות אנחנו רואים את האגריד. הוא מוקף שעוד שני חצויים - חצי ענקים חצי אנושיים -  ג׳ונתן ואוגוסטוס.
"רמולוס, המעונות של המדריכים השתדרגו. ככה שמעתי..."
"זה לא מעניין אותי כל כך, " אומר לאדגר. "תמשיך להתעסק בקסמים שלך. אם אתה רוצה לחמוק לאמבטיה של המדריכים, תפנה לאוליבר. הוא טוב בדברים האלה. "
וכך אדגר פונה לאוליבר. הם מקשקשים עוד ועוד על המדריך החדש שלנו, הפורטוגלי, מרקו רודריגז, משנה השישית. השניים שונאים אותו קשות, מכיוון שמדינתו תתמודד מול אנגליה בשנה הבאה. הם מחכים למשחק בקוצר רוח, ורמולוס, שהוא חצוי דם, תמיד אומר: "גדלתי בבית של מוגלגים. קווידיץ׳ זה ונדליזם, חזון אומנותי שחולל ביד גסה". - אני מנסה להבין מה הוא אומר, אבל הם לוקחים לו את חברו הטוב " תום סוייר" ולעיתים גם "האקלברי פין" לקומה השביעית ומאלצים אותו לקחת אותם משם. סתם, הם לא עושים זאת. הם פשוט אומרים לו שישתוק, ושקווידיץ' זה המשחק הכי מעניין בעולם.
רובאוס נתקל בי, כמובן שבכוונה.
"האגריד, מה אתה רוצה?" שואל אוליבר את המזוקן מעט בעוד ששיערו השחור כמעט תמיד משתנה לצבע אדום. כן, הוא מטמורפמאגוס.
"איפה פרופסור גאס?" שואל ג׳ונתן. 'פרופסור גאס', כך הם קוראים לו, זה אני. לא יודע למה, כי בשמי לא מצוין שום ג', ט' או ס' אפילו.
"מה אתה רוצה, האגריד?"
"רק באתי לאחל אותך שנה שלישית טובה, אדון גאס. ושאנחנו ננצח אותכם השנה בתחרות. "
"האגריד, אולי אתה חדש, אבל זה טום רידל. והוא הלחששן היחיד בהוגוורטס. טום רידל, לא טום גאס. עכשיו, ראשוני, עוף מפה. " אומר אוליבר.
"אנחנו שנה שלישית ואתה ראשונה. אנחנו יוצאים להוגוסמיד השנה, ושנה הבאה אנחנו הולכים לנשף."
"מה שת'גיד, מאלפוי. אנחנו הלכנו. " אומר ג׳ונתן לרמולוס.
כמובן, שבתור החבורה הכי דחוקה בסלית׳רין, אולי במקום השמיני, אנחנו חומקים מהמדריכים. כן, כל עוד אנחנו בעשירייה הראשונה, הא הא.
אנחנו נכנסים לחדר המועדון, למרתף. הכל נראה בעין ירוק יותר מכפי שהיה פעם, והאוויר צלול וצח. המים נראו שקטים מתמיד, ביום הראשון בהוגוורטס.

		הפרק הבא