עתידנו

אז מה אתה רוצה לאכול?" אני שואלת אותו.

"אהה... מה אוכלים בדרך כלל בבתים של מוגלגים?"

"אני לא יודעת... נו, אתה יודע."

"לא, אני לא יודע. כדאי שתתחילי להגיד לי מה יש לאכול עכשיו."

"או ש?"

"או שאני אדגדג אותך."

אני מרימה ידיים.

"טוב, אני נכנעת. אה, עוף ואורז או משהו?"

"אולי פשוט נאכל בחוץ?" שואל. אני מנידה בראשי.

"לא ולא, רון. אתה מפחד מיכולות הבישול הרמות שלי?"

"את רצינית?"

אני מזעיפה פנים. "כאילו שאתה יודע יותר טוב," אני אומרת בעוקצנות.

"אוה, את רוצה תחרות איתי?"

"אוה, בוא נראה אותך, אליל האוכל."

"אין בעיה. ויש לי הודעה בשבילך, אישה וחצי: את הולכת להפסיד."

"הא, אני בספק, רונלד. וגם אך אני אפסיד, נשיקה אתה לא תקבל ממני."

"את מאיימת, גריינג׳ר? לכזה שפל הגענו?"

"רונלד, רונלד: הילד/ילדה שלך בטוח יתרגל לאוכל שלי."

"ואם הוא יאהב את האוכל שלי ואת תשקרי?"

"תהיה בטוח שלא אשקר, רונלד. אני לא רמאית."

"את אמרת את זה,"

"אז מתחילים?"

"אוה, ועוד איך." הוא אומר לי בקשיחות. אנחנו מתחילים לבשל. אני מבשלת עוף ואורז בתנור, מה שנראה כמו תוהו ובבוהו. ושלו נראה הרבה הרבה יותר טוב...

שלו נראה כזה מסודר, ושלי נראה כאילו עוד לא בראו את העולם.

אני לחוצה. אין מצב שאני מפסידה בכזה דבר. איזו מין אישה אני, שאני לא יודעת לבשל ועוד לבעלי?

טוב, בשביל זה בדיוק יש את רונלד.

"סיימתי." הוא אומר, כעבור שעה.

"גם אני." אני אומרת ביייאוש. הוא מוציא את התבשיל שלו לעולם. נו, זה באמת נראה ממש ממש טוב. ואני מתה לאכול את זה, האמת. כנראה שההריון כבר התחיל להשתלט על הרעב, לא?

לא עכשיו, הרמיוני! אל תישברי לפני שאת באמת טועמת את התבשיל הנוראי שלך.

"אולי כדאי שפשוט נאכל," אני אומרת, מזיעה.

"ממש לא, גריינג׳ר, " הוא מחייך. אני מופתעת שהוא קורא לי "גריינג׳ר", כאילו שאני האויבת שלו אבל אני בעצם אשתו לעתיד, אבל לו לא אכפת.

אני מוציאה את התבשיל הנוראי שלי. הוא צוחק.

"מה?" אני נוזפת בו. אני גם מתחילה לצחוק.

"עדיף שנאכל את האוכל שאתה הכנת, רון. הפעם מגיע לי להפסיד."

"אין כמו המתכון של אמא." הוא אומר לי. הוא מוזג לצלחת מה שנראה כמו אורז ושניצל טורקי (שצ׳ארלי לקח את המתכון מאיזה קוסם טורקי מפגר אחד אחרי שנסע בחיפוש אחר כמה דרקונים נדירים, והשמדת בוגארטים). בחיים לא טעמתי את זה, אבל אני אשמח לטעום. הוא לוקח קטשופ ומוציא מיץ דלעת מהמקרר (שהוא קנה, דרך אגב, בלי ידיעתי. אף אחד לא מאמין לי, נכון?), וגם בירצפת בשבילו כי לא נראה לו שנשים בהיריון יכולות לשתות בירצפת. אני לא כזאת חלשה. אני אוהבת בירצפת... בכל מקרה, הרוב זה קצפת. נכון? - אני מקווה. רון ישאל את אמא שלו אם יהיה לו אומץ לספר לה שאני בהיריון. הא, איזה משטר היא תעשה לו.

אני טועמת. 

"רונלד, זה ממש טעים!" אני אומרת. תוך ארבעים דקות אני גומרת את כל הצלחת, שותה קצת מיץ דלעת. רון לקח שתי צלחות. הוא אומר שאישה בהיריון צריכה לאכול יותר מגבר רעב, אבל אני אומרת לו שרון וויזלי הוא לא סתם גבר, ואז הוא מחייך. ואז אני אומרת לו שהוא תמיד רעב יותר מכל גבר אחר.

הפרק הקודם		הפרק הבא