ניצחון

פרק 2

דון

מנקודת המבט שלי מתוך הסירה, הוגוורטס אכן נראתה יפהפייה. זו היתה טירת אבן גדולה, שהתנשאה לעבר שמיי הקטיפה במעין מלכותיות. היא נראתה מסתורית על מסך הלילה הקר של תחילת ספטמבר – שחור טובל בכחול מעונן. הייתי מהופנטת.

השיט באגם הגדול עבר עלינו בשתיקה. ויקטואר היתה מכורבלת בתוך גלימתה, וקינמון הצטנף בצווארונה. גם שתי הבנות האחרות שתקו. התרגשות ברורה נמסכה באוויר הקפוא, התרגשות מהסוג שמותיר אותך ללא מילים.

אני מסוג האנשים שכך או כך, מעדיפים לשתוק ולהרהר. האווירה הותאמה במיוחד בשבילי. ליבי לא הלם בחוזקה כפי שהלם כשהרכבת עצרה. פני לא היו מתוחות כמו פניה של ויקטואר, שלא הורידה את עיניה מהטירה. אני נשענתי על דופן הסירה והתבוננתי בפניו החלקים של האגם. הוא לא היה שחור; הירח שטף אותו בכסוף-בהיר, רך. מצאתי את עצמי מנסה לזהות את תווי פניי בהשתקפות הכהה שצפה על פני המים. היא ריקדה מעט, בגלל האדוות.

כאשר השמיים נעלמו וחושך מוחלט נפל על כולנו, נשימתי נעתקה. גיליתי שהסירות עוגנות בתוך מנהרה תת קרקעית. ויקטואר קפצה מהסירה, רועדת כולה. טיפסתי בעקבותיה, בזמן שאותו אדם עצום בגודלו, שהוביל אותנו מהרגע שיצאנו מהרכבת, סידר אותנו מאחוריו, והחל להוביל אותנו לעבר הכניסה לטירה.

"זה שומר הקרקעות, האגריד," לחשה לי ויקטואר. "אבא מכיר אותו – "

היא השתתקה כשנעמדנו מול דלתות כפולות ומפוארות. "כולם כאן?" שאל האגריד בקול רועם מתחת לחבילות האפורות של זקנו. וסקר אותנו. היו לו עיניים שחורות וקטנות, אך חמימות ועליזות למראה. "אין פה אף אחד מאחורה? מצוין!"

הוא הכה באגרופו על הדלת שלוש דפיקות עוצמתיות, והן נפתחו לרווחה.

בהתחלה לא ראיתי אף אחד. עמדתי על קצות אצבעותי וניסיתי להציץ מעל ראשו של הילד שעמד מלפני.

"אני פה הבאתי אותם, פרופסור פליטיק, התלמידים החדשים," אמר האגריד.

ואז ראיתי אותו – קוסם זעיר וישיש, בעל זקן לבן פרוע וחיוך לבבי.

"תודה לך, האגריד!" הוא צפצף. "אם כך, אחרי, תלמידים יקרים!"

אני וויקטואר החלפנו מבטים והלכנו עם כולם בעקבותיו.  הוא הוביל אותנו לחדר צדדי, אסף את כולנו לתוכו וסגר את הדלת.

"נהדר לראותכם, תלמידי שנה ראשונה!" אמר ושפשף את כפות ידיו במרץ. קולו הזכיר לי לא במעט את קינמון, העכבר המצייץ. "ברוכים הבאים לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקסמות, הבית שלכם למשך שבע השנים הקרובות! אתם וודאי מאוד נרגשים ורעבים, אך לפני שתתחיל סעודת תחילת השנה, אתם תתמיינו, סוף סוף, לבתים!"

ציפייה עזה, כמעט מוצקה שטפה את החדר. כולם נדרכו. פרופסור פליטיק חייך בחום וסיפר לנו ברוב התלהבות על הבתים – פחות או יותר את מה שוויקטואר כבר סיפרה לי, ברכבת. שמות הבתים הם גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. פליטיק ציין כי הוא עומד בראש בית רייבנקלו, והוסיף כי בסוף השנה מתקיימת אליפות גביע הבתים, והבית בעל מספר הנקודות הרב ביותר זוכה. "תוכלו לצבור נקודות בעזרת כישרונותיכם והצלחותיכם, אך אם תפרו חוקים תאבדו נקודות. ובכן, המתינו כמה דקות, התארגנו לקראת טקס המיון, ואשוב להוביל אתכם לאולם כשהטקס יתחיל."

ברגע שפרופסור פליטיק יצא מהחדר, שאלתי את ויקטואר, "אבא שלך סיפר לך איך ממיינים אותנו?"

כמה ילדים בסביבתנו הטו אוזן והקשיבו באופן גלוי. ויקטואר הנהנה ואמרה, "אוה כן, נותנים לנו לחבוש מצנפת שרואה לתוך המחשבות שלנו וממיינת אותנו לבתים לפי מה שהיא רואה."

חייכתי, ומסביבנו נשמעו צחקוקים.

"לא, באמת ויקטואר... איך מתנהל המיון?"

"כמו שאמרתי!" אמרה ויקטואר. "אתם לא מאמינים לי?"

"אתה רוצה להגיד לי שאת רצינית?" שאלה ילדה בעלת משקפי קרן. "זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי עליו!"

"אני חושב שעבדו עלייך," אמר נער אחר.

"אבל זה נכון!" התלהטה ויקטואר.

"היי, ויק, על מה את מדברת?" ילד בעל שיער אדום וסמיך נדחק לעברנו. כולם הביטו בו. "עושים לנו מבחן התמודדות מול הכלאה בין שדת בנשי וטרול, אם אתה מצליח להרוג אותה אתה הולך לגריפינדור – "

"ואם אתה מתיידד איתה, אתה הולך להפלפאף," חייך נער נוסף, כהה עור, שעמד לצידו.

"לא, לא, לסלית'רין," הזכיר לו אדום השיער. "זו מפלצת בנשי-טרולית, שכחת?"

"מה פתאום," התרגזה הילדה הממושקפת. "אני לא מאמינה לכם, אתם מדברים שטויות – "

אדום-השיער, עדיין מבודח למדי, פתח את פיו בשביל לקטוע את דברי הילדה, אך קול אחר הסתנן בארסיות מאחורינו.

"היי וויזלי..."

אני וויקטואר הסתובבנו. חבורת בנות עמדה מולנו, ואחת מהן אמרה, "זה האח שלך?"

זו לא היתה סתם חבורת בנות. זו היתה חבורת בנות מצחקקות, עם סוג הצחקוקים שמצטווח ברשעות, זיהיתי מיד.

ויקטואר הסמיקה בעוז, סומק של כעס. באותו רגע נפתחה הדלת ופרופסור פליטיק חזר אלינו. "אחרי, תלמידים!" הכריז בקולו הצפצפני.

ויקטואר נראתה מדוכדכת ביותר בזמן שעשינו את דרכנו לעבר הדלת הימנית באולם הכניסה.

"את בסדר?" לחשתי לה בזמן שפרופסור פליטיק פתח את דלתות האולם הגדול בהנפת שרביט.

ויקטואר עמדה לענות לי, אך נדמה היה שהמילים נתקעות בגרונה. היא לא היתה היחידה – נשימתה של כולנו נעתקה.

וזה מפני שעמדנו בפתח האולם הגדול.

מאות של נרות צפו באוויר ושפכו עלינו אור זהוב. האולם הגדול אכן היה ענקי, ומפואר עד אימה. לאורכו הוצבו ארבעה שולחנות ארוכים  - שולחן לכל בית, הבחנתי – שנמתחו עד שולחן סגל המורים, המוצב לרוחב הקיר המרוחק. ליבי זינק לגרוני מרוב בהלה כשראיתי שבין היושבים ליד השולחנות נמצאות דמויות עריפליות ושקופות, בעלות צבע לבן-כסוף כעין הפנינה – רוחות רפאים. כולם הביטו בנו, והרגשתי נבוכה ומבוהלת. השפלתי את עיני ונעצתי אותן בכפות רגליי. התהלוכה המשיכה – הלכנו עוד ועוד בין 2 השולחנות האמצעיים, עד שהגענו לקצה באולם – מול שולחן סגל המורים.

פרופסור פליטיק הורה לנו לעצור וסידר אותנו ב-2 טורים מול שרפרף קטן ורעוע. על השרפרף, למרבה תדהמתי – נח דבר-מה עשוי אריג ישן ומלוכלך, קשה היה לזהות מה.

"אמרתי לכם!" לחשה ויקטואר בניצחון.

"מה אמרת לנו?" שאלתי את ויקטואר, ופתאום הבנתי – זו היתה מצנפת. מאוד ישנה... בעצם, ממש עתיקה, המרופטת ביותר שאפשר לדמיין. היה קשה מאוד לנחש את צורתה המקורית, ותיארתי לעצמי שאם הייתי מנסה לצייר אותה, התוצאות היו גוש מקושקש בצבע שחור. לא הייתי יכולה שלא לחייך לעצמי כשנזכרתי באדום השיער ובסיפור שלו על שדת בנשי מפלצתית.

"תלמידי שנה ראשונה יקרים!" הכריז פליטיק בקול צייצני. "טקס המיון מתחיל!"

לפתע נשמע קול מתנגן. תלמידים רבים חיפשו בבהלה את מקור הקול, ופתאום הבחנתי – המצנפת פערה לרווחה את אחד מקרעיה הארוכים ביותר, והחלה לזמר:

אתם אולי חושבים עליי

שאני קצת מיושנת.

כזאת זולה מיד שניה –

קרועה ומרופטת.

אולי עוד תופתעו לדעת

(מבלי להתרברב),

שרק אני זאת שיודעת

לראות לתוך הלב.

לכישרון כזה אולי

כל כובע משתוקק:

חבוש אותי, חשוב אליי

ואם ראשך לא ריק –

אראה אני, וזה בדוק

כל רגש, מחשבה...

וכישרוני אינו שחוק

זאת אומר בגאווה.

כי כבר מאות שנים אני

תלמידים כאן ממיינת.

ולא טעיתי מעודי,

כן זאת אני אומרת.

יחבוש אותי תלמיד שהוא

מבריק וגם פתוח,

אצעק אז כי לרייבנקלו

צריך אותו לשלוח.

אם אפגוש אחד כזה...

אמיץ, נאמן, גיבור –

אשלח את הלוחם הזה

לבית גריפינדור.

אחד שגם אם הוא קטן

נכסף לכוח כה מדהים,

אומר אז כי אותו שאפתן,

לסלית'רין מתאים.

והתלמיד אשר ליבו

זהב וטוב שופע

כאן תנחשו, לבטח הוא

להפלפאף יגיע.

סיימתי את דבריי

ולא ארחיב יותר.

לפתוח במיון כדאי

ללא עיכוב אחר.

המצנפת סיימה בצליל עז, קצר ומלא הומור. קרעיה שבו וננעלו זה לזה, נדמה היה לי שהם מחויכים קצת. בזמן שמחיאות כפיים סוערות שוטפות בהדרגה את האולם, גיליתי שפי פעור מעט, והזדרזתי לסגור אותו. לא ידעתי אם אני מבינה את כל זה, ואם אני היחידה שהדקות האחרונות היו הדקות המוזרות ביותר שחוותה בחייה, אבל ידעתי דבר אחד – שהוגוורטס מתחילה למצוא חן בעיני.

פרופסור פליטיק צעד קדימה, מנופף בגיליון קלף בשמחה ומכריז: "אקרא בשמותיכם וכל תלמיד יחבוש את המצנפת בתורו, וימתין להכרעתה." הוא הציץ בגיליון הקלף ואמר בחגיגיות: "אמרסון, קרלי!"

ילדה סמוקת לחיים הלכה לעבר השרפרף במבט חושש. הפרופסור פליטיק חבש לראשה את המצנפת הגדולה.

"גריפינדור!"

פי נפער לרווחה. המצנפת פשוט צעקה את שם הבית, וכתגובה מיידית השולחן השמאלי ביותר פרץ בתשואות. התלמידים שישבו ליד שולחן זה ענבו עניבות ולבשו סוודרים מעוטרים באדום וזהב, ומעל חלוקיהם הודפס סמל גריפינדור – אריה שואג. קרלי אמרסון הצטרפה אליהם, מאושרת.

"ברברוס, מארק!"

"רייבנקלו!"

הפעם השולחן משמאלינו יצא מגדרו, ואני זכרתי לא להיבהל; התלמידים, עניבותיהם מפוספסות בצבעי כחול וברונזה, שאגו משמחה. ראיתי תלמיד שנה שביעית שענד סיכה עליה נכתב  מדריך ראשי, לוחץ את ידו של מארק ברברוס. בצד השני של החלוק, היכן שהסיכה לא היתה נעוצה, הודפס סמל של נשר.

"בליית, רובי!"

"רייבנקלו!"

"בורגרטון, לורה!"

"הפלפאף!"

מהשולחן שלימיננו (צהוב ושחור, עם סמל גירית) נשמעה שאגה כללית של שמחה וגל מחיאות כפיים, והוא קלט אליו את לורה בורגרטון המבוישת.

כך המיון נמשך. כשברשרס, לינה, הבת שכמה דקות קודם לכן לעגה לויקטואר, מוינה לסלית'רין, השולחן הימני ביותר (ירוק וכסף) נשטף במחיאות כפיים וצעקות ניצחון.

לפעמים לקח למצנפת זמן להתלבט. "דיו, פלורידה," נשלחה לרייבנקלו ברגע שהמצנפת נגעה בראשה, אך  "קרפט, דניאל," למשל, סבל דקות של ייסורים עמוסי ציפייה עד שנשלח לגריפינדור.

"פלינט, תומאס!"

"סלית'רין!"

"גאפ, פאולין!"

"הפלפאף!"

"ג'ניקנס, סאלי!"

"גריפינדור!"

ככל שפרופסור פליטיק התקרב לאות ל', כך האיץ ליבי את מהירותו. נמתחתי לקפיץ כאשר "קונפלר, קתרין!" שובצה לסלית'רין. ברגע התשואות נדמו, שמי הדהד ברחבי האולם. "לנדסברג, דון!"

דמי קפא בעורקיי לרגע, והפשיר מעט כשויקטואר נגעה בכתפי כמחוות הצלחה ועידוד. בזמן שהלכתי לעבר הכסא, הרגשתי כאילו האיברים הפנימיים שלי צונחים בזה אחר זה היישר לתוך הקיבה.

התיישבתי על הכסא, והמצנפת החליקה מעל ראשי וכיסתה את עיני. האולם נעלם, אבל לא באמת, לצערי. הרגשתי מטופשת מאוד, כמו באותה הפעם שכריסטה אנדרטי מבית הספר היסודי לא הרשתה לאף אחת מבני כיתתי לתת לי לשבת לידו, וסתם ככה עמדתי בתחושה של השפלה וכולם הביטו בי במין לגלוג נוראי ו –

"זה לא זיכרון נעים במיוחד, מה?"

התאבנתי.

"אל תיבהלי, זו רק אני," אמר קול קטן ומשועשע בראשי. המצנפת.

כמה מוזר.

"לא מוזר כמו להבין איך הראש שלך פועל," אמרה המצנפת. "את פיקחית למדי, מה?"

הסמקתי, מקווה מאוד שלא רואים זאת על פני המוסתרים חלקית תחת המצנפת.

"הממ... את בהחלט קשה. את לא תמיד משתמשת בראש שלך, לא ברגעים מסוימים," המשיכה בידענות. למען האמת, זה היה די מעצבן... אופס.

המצנפת צחקקה.

"כן, כן, את תבחרי בלב, ילדה," לחשה בראשי.

מצמצתי, מנסה להבין את פשר הדברים. אבל לא הייתי צריכה כי באותו רגע המצנפת צעקה – "גריפינדור!"

תשואות חמות, צבועות באדום וזהב, עלו משולחן גריפינדור. ריחפתי לעברו, מצליחה להעלות על פניי חיוך מבויש. באופן מוזר, ליבי ופני הוצפו חום מהמחשבה שכל מחיאות הכפיים והקריאות הן בשבילי. ידעתי שכל תלמיד מקבל כזאת קבלת פנים חמה, אבל היה יותר מנחמד לקבל אותה בעצמי. תלמידת שנה שביעית אחת הרימה לעברי אגודל, מחייכת. מדריך משנה חמישית לחץ את ידי. צנחתי על הספסל ליד קרלי אמרסון וסאלי ג'ניקנס. סאלי חיבקה אותי. "ברוכה הבאה," קרצה.

הבטתי באושר, בקלילות פתאומית בשארית המיון. "מרטין, בוב!" נבחר לבית רייבנקלו מיד אחריי.

"מורי, מליסה!" הנערה בעלת משקפי הקרן, שובצה לגריפינדור, ו"פאי, טיבי!" לסלית'רין, שתיהן לאחר מחשבה רבה.

"פודמור, הרברט!"

"הפלפאף!"

"פיינס, וונדה!"

"הפלפאף!"

כש"קוויסברי, ביילי!" הפכה לתלמידה החדשה של סלית'רין, כבר לא נשארו עוד הרבה תלמידים.

*

ויקטואר

*

ואליה רולינס, כמובן, שובצה לסלית'רין במהירות הבזק. אוון רויבן, הנער כהה העור שהתחבר עם מריוס, דילג לעבר פרופסור פליטיק כשנקרא למיון. הוא נבחר, לקול שאגת נצחונו, לגריפינדור, והותיר אותי ואת מריוס אחרונים.

הרמתי מבט לעבר שולחן הסגל. פרופסור מינרווה מקגונגל, מנהלת הוגוורטס, השקיפה עליי במבט חתום משולחן הסגל. היא נראתה חמורת סבר עד אימה (אבל ברגעים הללו, כל דבר כמעט הטיל עליי אימה). היא אכן היתה קפדנית – החל משיערה האפור האסוף בפקעת מהודקת ללא רבב, וכל במשקפיה המרובעות ששיוו להבעתה מראה מאשים ונוזף. תהיתי מה תהיה דעתה עליי ועל הכישרון הטבעי שלי להפיל ולשבור דברים.

"וויזלי, מריוס!"

מריוס לא דילג או קפץ לעבר המצנפת, כמו אוון. הוא הלך לעברה, ואי אפשר היה לטעות בכך שהיה מתוח. משום מה, העדפתי שיתנהג כך. חייכתי אליו חיוך אחרון רגע לפני שפניו החיוורות מעט נבלעו תחת שולי המצנפת.

"גריפינדור!"

לא היה צורך לחכות הרבה. מריוס קפץ והניף את מצנפת המיון באוויר כמחווה של שמחה, ובשיבה פתאומית לעצמו הוא דילג לעבר שולחן גריפינדור המריע. הוא התיישב בין דון לאוון. כמה רציתי להצטרף אליהם. פחד נוראי אחז בי, אם אהיה היחידה שלא...

"וויזלי, ויקטואר!"

אוי אלוהים. אוי אלוהים.

הלכתי החופש עם אמא לטיול של שישה קילומטרים לאורך החוף הצפוני של אנגליה. מוזר, אבל נדמה היה שהדרך המובילה לכסא עליו מונחת מצנפת המיון, ארוכה יותר. ישבתי על הכסא בפרצוף אבל. מעולם לא הרגשתי פחות אמיצה, פחות מתאימה לגריפינדור.

הרגשתי את המצנפת נוגעת בראשי.

"גריפינדור!"

???

לרגע אחד הייתי המומה, ואז נמלטה מפי צעקת אושר, בתוספת קפיצת-ניצחון מהכסא. הכסא נפל מאחורי בקול חבטה נוראי, והמצנפת נתלתה בזווית משונה על פניי. שמעתי אותה מצחקקת בתוך ראשי. אבל מעולם לא היה לי פחות אכפת מההתנהגות המגוחכת שלי. אני תלמידת גריפינדור!

החזרתי את המצנפת לפרופסור פליטיק ורצתי לעבר שולחן גריפינדור המריע, הצוחק. מעכתי  את מריוס ודון ביחד לתוך חיבוק חונק-גרונות ושובר-צלעות, ונדחקתי ביניהם. מריוס, כמובן, השמיע קולות מחאה עמומים, אבל התעלמתי מהם. הרמתי מבט לעבר שולחן הסגל. מכאן היתה לי תצפית טובה יותר עליו, ופרופסור מקגונגל התבוננה ישירות בי. אני מוכנה להישבע שהיא צחקה.

נראה היה שיש לה כישרון טבעי להשתיק אולם שלם של תלמידים אחוזי-פטפטת, כי ברגע שקמה מכיסאה ההמולה דעכה.

"שנה נוספת של הוגוורטס עומדת בפתח," אמרה בקול חמור למדי. "אך לפני שאפתח בדבריי, נתחיל בסעודה. בתיאבון לכולם."

שוב שמחתי כשעל הצלחות צמחו בפתאומיות כמויות גדולות ומפתות של סעודה מרשימה. אין כמו ארוחה טובה בשביל לחגוג ערב של ניצחון.

*

הפרק הקודם		הפרק הבא