לזכרו של הארי פוטר <גמור>

"איפה אני" מלמלה ג'יני. "אין לי מושג. רציתי לשאול אותך." אמר דראקו שעד אותו רגע ג'יני לא שמה לב שהוא כאן.

האזור שסביבם היה לבן. פשוט לבן,בלי קירות וחלונות,רק לבן בוהק. באוויר מולם ריחף ריבוע שחור.

"זה בטח חלום." אמרה ג'יני. "אז חלום של מי זה?" שאל דראקו.

לאף אחד מהם לא הייתה תשובה.

ג'יני אמרה "אם שנינו נצבוט את עצמנו זה אולי יעיר אותנו. שווה לנסות."

ג'יני ודראקו צבטו אחד את השני.

'זה לא כאב' חשב דראקו 'זה היה משהוא אחר אבל קשה לי להסביר,אפילו לעצמי.' התחושה שהייתה לדראקו כאשר ג'יני נגעה בו הייתה באמת מאוד לא מוסברת. הוא הרגיש דגדוגים בבטן ותוך כדי הוא הרגיש כאילו

כאילו

כאילו...כאילו הוא וג'יני היו היחידים שהיו קיימים בעולם.

לונה והרמיוני ישבו אחת ליד השנייה. הרמיוני בכתה כמו שלא בכתה מעולם. גם לונה בכתה אבל הבכי לא עצר אותה מלנסות לדבר עם הרמיוני בהיגיון.

"אני לא מאמינה שהוא מת. הוא לא יכול למות. הוא כנראה לא באמת מת הוא רק מחכה לרגע הנכון כדי לחזור. כמו שקרה מקודם..." מלמלה לעצמה הרמיוני.

"הרמיוני תנסי להיות מציאותית בבקשה. אם הארי היה בחיים הוא לא היה נותן לזה לקרות. הארי מת. אנחנו צריכות לה- לה- לה-..." אמרה לונה בלי יכולת לסיים את המשפט.

"להשלים עם העובדות" השלימה קייטי שבדיוק ארגנה את המיטה שלה.

"הארי מת. נוויל מת. האגריד מת. פרד מת. לבנדר מתה. רמוס מת. טונקס מתה. סנייפ מת. קולין מת. וומי יודע מי עוד!"אמרה פרוואטי.

"אני יודעת שגם אליסיה מ-מ-מתה" גמגמה אנג'לינה.

"עצרו!!!!" נשמעה צעקה.

כולם יצאו החוצה בשרביטים מורמים.

"תירגעו אלו אנחנו"אמרה אחת הנשים בברדס והורידה את הכובע.

זאת הייתה פרופסור מקגונגל.

שאר האנשים הורידו את הכובע גם הם.

אלו היו פרופסור טרלוני פרופסור פליטיק פרופסור ספראוט ופרופסור סלגהורן.

לאחר כמה שאלות ותשובות משני הצדדים אורגנו לפרופסורים חדרים.

מולי החליפה את ארתור בשמירה כדי שיוכל לישון קצת.

רון ג'ורג' ופרסי ישבו ובכו אחד על כתף השני. הם שמעו ממרחק את צרחותיו של גראפ שעובר ברגע זה עינויים רבים.

כולם ,מלבד ג'יני ודראקו,חלמו אותו חלום הם חלמו על הארי באותו הקרב. אבל בחלומם הסוף היה אחר וורוד יותר. וכול אחד כשהתעורר חשב לעצמו 'הלוואי שזה היה כך'

הפרק הקודם		הפרק הבא