אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

לפני הכל, שוב אני רוצה להגיד תודה ענקית לבטא שלי יובל.

נקודת מבט - הרמיוני 

זה נראה כאילו לקח לי שנים להירדם בלילה שעבר. כנראה שלראות את דראקו השפיע עליי הרבה. למזלי, הצלחתי בסוף לנוח ולשכוח את המפגש הנורא, אבל כשהבוקר הציף את חדר השינה שלי דרך החלון, העיר אותי הקול של מישהו טורק משהו על שידת השינה שלי.
קפצתי בבהלה. הלב השברירי שלי אף פעם לא היה מבוהל כל כך. התיישבתי, מחזיקה את היד שלי על החזה.
"בוקר טוב גם לך." הסוכנת שלי קארול חייכה אליי. זה לא חיוך נחמד. זה חיוך של את-הסתבכת-בצרות-צרורות. מה עשיתי? אין לי שמץ. בנתיים הלב שלי הרגיש כאילו הוא רוצה לצאת החוצה מהחזה שלי. העברתי יד בשיער המבולגן שלי ושחררתי אנחה, מנסה להרגיע את עצמי.
"לעזאזל, קארול." נאנחתי. "הבהלת אותי."
"בשמחה." היא לקחה את הפריט שטרקה אותו בתוך שידת הלילה שלי וזרקה אותו על הרגליים שלי. "תסבירי את זה."
העיניים שלי מצמצו אל מה שניראה כמו עיתון. על שער המגזין היו שבע מילים מפחידות. "מה קרה בין הרמיוני גריינג'ר ודראקו מאלפוי?" 
המילים גרמו לעיניים שלי להתעוות. קראתי את השאר בשקט, בלגימות עצבים כשהגעתי לסוף הכתבה.
"נראה שיש היסטוריה לא נעימה בין הרמיוני גריינג'ר ובין דראקו מאלפוי בעקבות האיחוד המוזר שהיינו עדים אליו בלילה שעבר. גריינג'ר לא נראתה אפילו קצת שמחה כשראתה את מאלפוי במסיבה. מאלפוי רק הזמין אותה לרקוד בנחמדות וקיבל דחייה גסה. בטענה שהוא מסוגל להיכנס לעור שלה, מאלפוי לא ניראה מופתע בכלל מהתגובה החמוצה של גריינג'ר. לאחר שתפסנו את דראקו אחרי המסיבה, הוא לא התאפק מלשפוך פרטים עסיסיים ביותר. "היא שונאת אותי." הוא אמר לנו. "תמיד שנאה. תמיד מאז בית ספר היסודי. אני מודה שאני לא מרגיש אחרת. הרמיוני תמיד תהיה הרמיוני. ברור, היא השתנתה. אבל מבפנים היא תמיד תהיה אדם-לא-נחמד-במיוחד." ניראה שלדראקו ולהרמיוני אין עבר טוב. מה יש לכם להגיד על זה? תשאירו את הדעה שלכם בעמוד הפייסבוק שלנו."
"בן זונה!" צעקתי בכעס. למרות שחשבתי שקארול הולכת להרוג אותי ולהגיד לי שלשחקנית כמוני אסור להגיד מילים כאלה לא... 'נאותות', היא לא אמרה כלום על זה.
דחפתי את העיתון הצידה, הלחיים שלי הפכו לאדומות. לא ידעתי אם זה היה מעצבנות או מבושה. אולי שניהם, אבל הן בטוח היו אדומות ובוערות.
"עדיף להיות מובכת." קארול אמרה בכעס. "עכשיו העולם חושב שאת כלבה מפונקת." 
נאנחתי. זה ממש לא נכון, אבל מבחינת הצהובונים והמגזינים, מה שהמצלמות רואות, כולם יכולים לעוות את האמת. אבל זו די האמת.
"אולי סיכנת את הריקוד עם דראקו. אבל ידעת שהיו שם- "
"אני לא!" יריתי לעברה בחזרה. "דראקו צודק. הוא באמת נכנס לעור שלי. אני שונאת אותו. אני מצטערת אם העולם לא יכול לקבל את זה."
קארול התעצבנה, חוטפת את השמיכות מהמיטה שלי. "העולם הוא לא הבעיה שלך, הבעיה היא הקריירה שלך!"
"מה- " התחלתי לדבר אבל היא קטעה אותי.
"תתלבשי. אני אחכה לך למטה. יש הרבה על מה לדבר." בלי להוסיף עוד מילה, קארול יצאה מהחדר. כמעט יכולתי לראות קיטור יוצא מסביבה ועשן מאפה כמו שור. זה כמה שהיא כועסת. מילאתי אחר ההוראות, קמתי מהמיטה והלכתי לארון שלי. החלטתי לוותר על המקלחת הבוקר. חוץ מזה, לקחתי אחת נחמדה וארוכה בלילה שעבר, פשוט לא הייתי במצב רוח. רציתי להתאבד, זה יהפוך את כל המצב למביך פחות.
פשטתי את הפיג'מה והחלקתי על עצמי מכנסיי ג'ינס קצרים, וחולצה שחורה עם כיתוב של 'music' עליה באותיות נוצצות וגדולות. החלקתי את הרגליים שלי אל תוך זוג הסנדלים שאני הכי אוהבת והעברתי מסרק בשיער במהירות לפני שירדתי למטה. היום היה יום שבת, התוכניות היחידות שהיו לי להיום הן ללכת לג'יני ולראות טלוויזיה כל היום. יכולתי לדאוג פחות מאיך שאני ניראית היום.
"לקח לך זמן." קארול מלמלה כשניכנסתי למטבח. היא נישענה על הדלפק, והביטה בעיתון הישן.
"לקח לי חמש דקות." מלמלתי בתקווה שהיא לא שמעה את זה. לא הייתי צריכה להמשיך להרגיז את קארול. היא הייתה כמו האימא השנייה שלי. בלעדיה, לא הייתי איפה שאני היום.
"על מה אנחנו צריכות לדבר?" שאלתי בתקווה שזה לא על מה שקרה אתמול בלילה. בכנות, כבר לא היו לי הסברים.
"זה קשור לתפקיד הגברי של לחפש אחר נסיך החלומות." קארול התחילה לספר לי, מניחה את העיתון בצד ולא מעיפה מבט שני.
"הם החליטו על תפקיד הגבר?" שאלתי והלכתי לכיוון המקרר, מוציאה כוס עם מים שהשארתי שם אתמול.
"כן." קארול המשיכה. "אנחנו יודעים מי ישחק את המאהב שלך."
"מי?" הייתי כבר חסרת סבלנות לשמוע את התשובה והרמתי את הכוס על השפתיים שלי.
"דראקו מאלפוי ישחק את המאהב שלך."
כמעט נחנקתי מהמים.
"מה?!" בטוח לא שמעתי אותה נכון. דראקו מאלפוי?! המאהב שלי?!
אין מצב. אני בהחלט לא שמעתי טוב. זה פשוט לא יכול להיות נכון.
"שמעת אותי." קארול שילבה את ידיה. "הוא התקבל לתפקיד."
השתדלתי לא לצחוק. "דראקו? שחקן? את צוחקת." לא היה לי כל כך אכפת מזה, כי ידעתי שכל זמר יכול להיות שחקן, כמובן. השאלה הנסתרת שלי הייתה "למה דווקא הוא?"
"אני נראית לך צוחקת?" הפנים של קארול היו רציניים. צבטתי את עצמי, מקווה שזה חלום אחד גדול. היא בהחלט לא נראתה צוחקת.
"אני לא יכולה שתשנאו אחד את השני על הסט." היא המשיכה. "אז קבעתי הסדר."
"הסדר?" חזרתי אחריה, מותחת את ההברות.
"כן." קארול הנהנה. "אנחנו צריכים כימיה בינך לבין דראקו, לא שנאה. אז שכרנו לכם דירה, אתם תהיו שותפים."
כשקארול המשיכה לדבר, הרגשתי שחושך מציף אותי.
"אתם תלכו לכל מקום ביחד. ראיונות, פגישות, ארוחות צהריים, וערב..." קארול הצביעה לכיוון שלי. "כל מקום. אם זה לא יצית איזה ניצוץ בין שניכם, התפקידים ינתנו למישהו אחר."
"אבל זה הסרט שלי!" פלטתי, והרמתי את ידי בייאוש. "את לא יכולה פשוט- "
"אבל אני כן." קארול קטעה אותי. "ודראקו כבר הסכים לכל זה."
שמתי יד על המצח שלי. העולם כולו הסתחרר לי. הכל נהיה שחור. זה לא קורה. אני ודראקו? דירה אחת? ביחד? כל מקום? 
לא... לא דראקו... כל אחד חוץ מדראקו...
- - -
כשחזרתי להכרה, מצאתי את עצמי שוכבת על ריצפת חדר השינה שלי. מניחה את היד שלי על המצח כשהופיעו כאבי הראש הנוראיים, ניסיתי לעמוד. צעדתי בסחרור בחדר, מנסה להתרגל לאור.
מה. לעזאזל.
החדר שלי ריק. פרט ממיטה ורהיטים, החדר שלי ריק. הרגשתי את הגוף שלי מתחמם מעצבים.
"קארול!" הצלחתי לצרוח, שוכחת מכאבי הראש שלי ורצה למטה. קארול שישבה על הספה שלי בנינוחות הייתה מאוד מאוד רגועה, עותק של מגזין "אנשים" ביד שלה.
"אני רואה שהתעוררת." היא אמרה כב'דרך אגב', מדפדפת במגזין.
כעסתי, מניחה את הידיים על המותניים. "מה קרה לדברים שלי?!"
"אה," היא חייכה אליי, מעמידה פנים תמימות. "שלחתי אותם לדירה החדשה שלך, הכל צריך להיות מסודר. עכשיו את לא צריכה להיות מודאגת מלארוז, ויותר מזה מלפרוק."
דירה חדשה? על מה היא דיברה -
ואז זה הכה בי. זיכרונות מהיום הבזיקו במוח שלי ולא יכולתי שלא להתעצבן יותר. לא הסכמתי לשום דבר מזה. בעצם, לא תכננתי שום דבר. לא רציתי לעשות את זה בכלל.
"הקריירה שלך תלויה בזה." קארול אמרה כאילו קראה את המחשבות שלי. "את באמת רוצה שהתפקיד שלךבסרט שלך יינתן באורח פלא למישהי אחרת?" 
פתחתי את הפה כדי לענות, אבל במהירות סגרתי אותו, מכווצת את שפתיי.
"ככה חשבתי." קארול חייכה שוב, מוסיפה לעצבים שלי. "עכשיו בואי." היא נעמדה. "אני אסיע אותך."
אני נשבעת שאני הולכת להקיא . "אני שונאת את זה." נאנחתי, מניחה לקארול לתפוס אותי מהיד ולהוציא אותי מהבית, אני לא אוכל לחזור הביתה עד שאני לא אמצא כימיה עם דראקו מאלפוי. ניראה שאני לא הולכת לראות את הבית הזה שוב...
"להתראות." צייצתי, מנופפת לו.
קארול נאנחה, פותחת את הדלת של האוטו השחור שלה. "תפסיקי להיות תינוקת ותיכנסי למכונית."
חריקה נוספת בורחת לי כשהכרחתי את עצמי לשבת. קארול טרקה את הדלת מאחוריי ואני העלתי את הברכיים שלי אל החזה שלי, מחבקת אותם חזק. אולי אני אתעורר בקרוב. אולי זה רק סיוט אחד גדול.
אבל כשקארול התניעה את האוטו והתחילה לנסוע, הבנתי שהסיוט הזה הוא רק ההתחלה...

הפרק הקודם		הפרק הבא