המשך ל"הנשף" - החיים על פי

אמה השתוללה וניסתה לברוח לי, אל מחוץ לאמבטיה. אני מבינה אותה טוב מאוד. זו הייתה החופשה של התחלת האביב, ואני הכרחתי את ביתי בת ה-12 להישאר בבית ליום אחד, ללא חברותיה המוגלגיות, לטיפול שהוא בהחלט הכרחי.

"ומה אני אגיד להם?" תירצה אמה, בכניסה לחדר האמבטיה.

"אני לא יודעת," נאנחתי בייאוש. "אולי שאת במחזור."

אני יודעת שהיא ניסתה להתחמק מכך, אך ידעה שהטיפול הכרחי ודחוף, והתירוץ מספיק טוב.

"בסדר." היא הסכימה באי ברירה ונכנסו למקלחת. אני בטוחה שלאחר חצי שעה התחרטה.

"אמא!" היא צרחה, כמעט בוכה. שערה "השחורדיני", כך היא קוראת לו בכל אופן, מלא בקשרים. וזו בהחלט לא אשמתי. הצעתי לה שאטיל על שערה לחש סיפור והוא יתקצר בקצת, אך היא סירבה. הוא מגיע עד סוף מותניה, זו לא אשמתי, שוב.

"אמא, כואב לי הצוואר!" היא ניסתה להנמיך את קולה, אך ללא הצלחה, והוא פגע לי בעור התוף. ראשה היה מכוון לרצפה בכיפוף, והיא לא ניסתה להרים אותו כי לפי דעתי היא רוצה שיעלמו לה הכינים כמה שיותר מהר.

"די, אמה," הפצרתי בה. הדלת לפתע נפתחה ואמה הרימה את ראשה במהירות. נער די גבוה, שיערו הג'ינג'י פרוע אך לא זקור לכל הכיוונים, אלא סתם פרוע, עיניו האפורות נעוצות בשערה של אמה, חיוך ערמומי מתוח על פניו. הוא החל לצחוק, עומד בפתח, שעון על הקיר.

"יש לך כינים!" הוא לא פסק בצחוקו, שעצבן את אמה.

"אתה לא צריך להסתכל על בחורות או ענהו?" התעצבנה אמה. "אולי לצפות בפו-"

חיוכו מיד נמחק מפניו. "סיכמנו - שלא תדברי על זה!"

"לך לעזאזל," היא צעקה.

"לכי להזדיין." הוא סינן בכעס רצוני וסגר את הדלת. בשבילי, זה היה הסימן להפסיק, לפני שיעופו פה יותר קללות והבן הבכור שלי יתחיל לעשן או משהו כזה, והבת שלי תתחיל לצאת על בנים מרוב ההתבגרות המהירה שלה.

שחררתי את אמה, בלית ברירה כמובן, שיערה כמעט נקי מכינים. נאנחתי, בעוד שומעת טריקת דלת רמה מלמעלה. כמובן שבאותו רגע המלמולים החלו, זאת אומרת שאמה התקשרה לחברותיה, שבסופו של דבר אלה לומדות איתה בהוגוורטס, ולא שמרה על קשר מהחברות שלה מקינגסטון.

"כן, הוא כזה אידיוט..."

"כן, אמא שלי גם עשתה לי..."

"אני בכלל הייתי במחזור..." ובמהרה נשמעו צחקוקים ברקע. לא טרחתי לעלות למעלה, אלא סגרתי את הדלת של האמבטיה והתקדמתי לספה שבסלון, ואז שהבנתי שאין לי זמן לנוח, הלכתי למרפסת, הוצאתי את הבגדים מהמייבש שאמא המליצה לי לקנות, עברתי לסלון והטלתי לחש קיפול על כל הכביסה.

עליתי למעלה, דופקת על דלתו החומה, מפצירה שיוריד את הזבל.

"גייב!" צעקתי, בתחילה.

"אה?" הוא ענה כתגובה.

"תוריד את הזבל, בפעם המאה!" צעקתי ודפקתי על הדלת.

"אני עסוק." הוא ענה בשעמום. הבנתי שלא יעזור לי לנדנד לו, כי יש לו ניסיון בזה בעצמו. לדוגמה:

"אמא, יש מצב... אני סתם, משער, את יודעת, שתלווי לי כמה אוניות?... אולי 500?"

"מה קרה?" שאלתי בבהלה.

"התערבתי עם כמה חברים..."

הומלסים, כמובן. יש לו מחלה להתערב עם הומלסים בהוגוסמיד על די הרבה כסף שאין להם מאיפה לתת לו. הוא נער מתבגר, הוא לא חושב בהיגיון. אירוניה. זה הגיוני.

תליתי על זה שסקורפיוס, שאמור להגיע ב-17:00, בעוד שעתיים, יזרוק את הזבל. אבל אני לא יכולה להתאפק, הוא באמת די מסריח. אז אני אזרוק אותו.

		הפרק הבא