המשך ל"הנשף" - החיים על פי

תכירו: דילן תיאודור מק'רטני.

אתם בטח תוהים מי זה, נכון? ואני חושבת רק עליו. אני לא יודעת למה, זה בטח חלק מגיל ההתבגרות המסריח. הוא חנון. זה קודם לכל.

שיער חום בהיר שמזדקר קדימה ממש מעט, ועיניים לא גדולות מדי - בצבע ירוק-כחול.

הוא מעצבן ותקוע בספרים, שחושב שיכול לעשות הכל. הוא לומד איתי בהוגוורטס, באותה השכבה ליתר דיוק. הוא לומד איתי לחשים, שיקויים ותורת הצמחים. והוא ממש מעצבן, כבר הזכרתי את זה? 

הוא לא עושה תעלולים או משהו כזה, והוא בטח לא קונדסאי אידיוט כמו שדוד ג'יימי היה בהוגוורטס, אבל הוא נוטה לעצבן אותי במיוחד. פעם, כשהיינו בהתחלת השנה הראשונה על הרכבת, הוא נתן לי סוכריות ברטי בוטס בטעם קיא. כולן היו כך. וחצי שנה לאחר מכן - מתברר שהוא עשה את זה בכוונה. אני אומרת לכם, מאז הוא מתעלל בי.

ניצוץ של שובבות מתחבא בעיניו, הוא מרבה לקלל... אבל הוא ממש מצחיק. באמת. והוא פעם הזמין אותי לוופל בלגי כשטיילנו בשכבה במסגרת הוגוורטס, או יותר נכון במסגרת פרופסור לונגבוטום. הוא רצה להראות לנו כמה פרחים נדירים ביותר שמשמשים לתמצית של כמה שרביטים מאוד מיוחדים. והסכמתי. לוופל, כמובן. אכלנו וצחקנו ודברים נפלו, בעיקר קצפת ובננה. הוופל של הבלגים, דרך אגב, הוא נוראי. פשוט גועל נפש. וגם השוקולדים, תתפלאו!

ומאז לא דיברנו. עד שקיבלתי טלפון ביום אחד בהיר מאוד, שזה היום. ה-7 ביולי.

אני יושבת לי במיטתי, ממש עכשיו. צלצול לגמרי מוכר של אייפון נשמע ממה שכל הנראה משידתי. הטלפון רטט. האמת שאין לי הכוח לענות. אבל זה מה שעשיתי. הרמתי את הנייד ולחצתי על הכפתור הירוק.

"אמה מאלפוי מדברת." אני אומרת

"היי, זאת אנה. זוכרת אותי?" אהה, כן, אני זוכרת! אחותו של דילן! שיער שחור ומקורזל ועיניים חומות וכהות! 

"אנה? אנה מק'רטני?" חזרתי.

"כן, מדברת." נשמע צחוק מהצד השני של הקו. "אני די משועממת, למען האמת. ונזכרתי בך פתאום, וחשבתי אם תרצי לבוא אליי. את יודעת איפה אני גרה, נכון?"

"כן, כמובן שאני יודעת," רחוב אנג'ל, תחנה אחת מקינגס קרוס. זה לא ממש רחוק מהבית שלי.

"אז תהיתי לעצמי אם תיקחי אוטובוס לשם. רק שתי תחנות. אך ההורים שלך יסכימו."

"אני חושבת שכן. אני אודיע לך." חייכתי. היא ענתה 'כן' וניתקה.

"אמא!" יצאתי מהחדרב מתקדמת לסלון. אמא שלי הייתה כנראה במטבח, בישלה ארוחת צהריים לאבא שכנראה יקדים היום ויבוא בשלוש וחצי.

"מה, אם?" נכנסתי למטבח לשאלתה של אימי. התיישבתי בשולחן, בעוד שהיא מטילה לחש על הירקות - עגבניה, מלפפון, פלפל ובצל - מטילה עוד לחש על תפוחי האדמה בתנור ומכינה באותו הזמן שעועית. פתאום הכל נעצר והמטבח הופך לתוהו ובואו.

"מה דעתכם על טאקו?" חייכה אמא, בעודה מסדרת ומנקה את המטבח.

צחקתי, צחוקי דעך כשנזכרתי בשאלה ההיא כמובן. "אין בעיה, אם גייב ירצה. אמא, יש לי משהו לשאול אותך. לא ביג דיל."

"שפכי."

"אני רוצה לקחת אוטובוס לאנג'ל."

"הצחקת אותי."

"למה? אלו רק שתי תחנות מכאן!"

"שאבא יגיע נדבר על זה. את קטנה מדי, את רק בת 12. אין מקום לוויכוח. או שאת לא נוסעת, או שגייב נוסע איתך, או שאני או אבא נוסעים איתך."

"אמא! נו באמת! זה לא פייר! אני די גדולה!"

"אמה קריסטין מאלפוי, הנושא הזה לא נתון לוויכוח. לעומת זאת, הוא נתון לדיון. שאבא יהיה פה. בארוחת הצהריים. בזמן המשפחתי."

"אוף, מעצבנת." רטנתי ועליתי לחדרי. התקשרתי לאנה, כמובן, ואמרתי לה ששום דבר לא בטוח כי אמא שלי לא מרשה לי ושהיא מעצבנת.

הפרק הקודם