את מ-כ-ש-פ-ה!

אהלן אנשים!

זה פרק ראשון בפאנפיק ראשון, אז תפרגנו...;)

הפרקים בהתחלה אולי לא הכי טובים, אבל אני מבטיחה לכם שזה רק הולך ומשתפר! אז אל תפסלו על ההתחלה...

:) 

רוח סתווית קלילה נשבה בשכונה הקטנה והשלווה, ושעת בין הערביים כבר ירדה עליה.
כולם היו בבתים ואכלו ארוחת ערב, חוץ משתי אחיות שעוד נשארו בגן השעשועים השקט.

"לילי, בואי כבר! מה את עושה בשיחים? צריך לחזור הביתה! אני אגיד אותך לאמא!" נשמעה צריחתה של פטוניה ברחבי הגן, אבל לילי כאילו לא שמעה אותה- כי היא היתה מרוכזת במשהו אחר.
במישהו אחר.

בילד השובב והיפה שנראה בן גילה, בן 10, שהתחבא איתה מאחורי השיחים כשהם נשענים על העץ הזקן ליד פלג המים הקטן, במחבוא הסודי שלהם. והילד עוד פעם שאל את לילי את אותה השאלה, השאלה שהיא הבינה אבל לא ידעה מה לענות עליה.

"למה את לא מאמינה לי? אני דובר אמת!" הוא אמר בקול מתחנן, כשהדמעות מבצבצות בעיניו והוא נאבק לעצור אותן.

"אני לא יודעת למה! אה, אולי בעצם, אני לא מאמינה לך כי אתה מדבר שטויות!" היא אמרה בכעס. כל מה שהוא אמר לה נשמע לה כמו שקר אחד גדול.

הילד, ששמו ג'יימס פוטר, נאנח וניסה להסביר פעם נוספת, אלא שלילי נשארה אטומה והתעקשה לא להבין כלום.

"תקשיבי לי לילי בבקשה! אף פעם לא קרו לך דברים מוזרים כשכעסת או התעצבנת, או כשהרגשת רגש חזק אחר?" הוא אמר בייאוש.

לילי הרהרה בזה הרבה פעמים. תמיד קרו לה דברים מוזרים שבדרך כלל מאוד עצבנו את פטוניה, אחותה הגדולה. היא החליטה לתת לג'יימס הזדמנות נוספת.

"כשאני חושבת על זה... כן. קרו לי כמה דברים מוזרים... אם פתאום נפער לידי בור, ופטוניה נופלת לתוכו אחרי שהיא מעצבנת אותי ומשחררת לי את התוכי, זה נקרא משהו מוזר?" היא אמר בסקרנות שהתעוררה בה לפתע.

"כן! את שונה לילי! את יוצאת דופן! את מ-כ-ש-פ-ה!" הוא אמר בהתרגשות, בטוח שמאמציו החלו לשאת פרי.

"אני לא!" התעצבנה לילי וקמה בתנופה מהאדמה ובכך בדתה את כל תקוותיו. "אני לא! ולעולם אל תעליב אותי ככה! אני הולכת, פטוניה קוראת לי." היא התחילה לצעוד אל מחוץ לשיחים כשדמעות מתחילות לבצבץ בעיניה.

אבל היא לא הספיקה לצאת, ג'יימס אחז בידה בחוזקה, נחוש להסביר. "לילי זה לא מעליב, זה טוב! אני קוסם ואת מכשפה, ויש עוד הרבה אנשים כמוני וכמוך!" הוא אמר בייאוש, לאחר שהבין כי אמונה חומק מבין אצבעותיו כמו חול.

לילי התעצבנה. "שקרן! עזוב אותי ותן לי ללכת, ושאני לא אראה אותך יותר אף פעם!" היא חטפה את ידה בחזרה ורצה לאחותה, משאירה מאחוריה את ג'יימס הרועד.

איך היא לא מבינה? הוא העיף בה מבט אחרון, בשיערה הג'ינג'י הארוך, בעורה הבהיר, בנמשים החמודים שעל אפה הקטן, ובעיניי השקד הגדולות והירוקות המוקפות בריסים עדינים וכהים, מלכותיים.
הוא רעד כשגלגל בראשו שוב ושוב את המשאלה שלה, לא לראות אותו יותר לעולם. הוא כמובן ידע שהם יפגשו עוד פעם, אבל בעוד שנה שלמה שמבחינתו נראתה כמו נצח.

איך היא לא מבינה? למה היא לא מבינה שהוא לא משקר? שהוא דובר אך ורק אמת?!

לילי יצאה בריצה מהשיחים, מוחה את דמעותיה. הרי אין סיכוי שהיא תתן לפטוניה לראות אותה בוכה! פטוניה תרד עליה חודשים אם תראה אותה ככה. שבועות אחר כך הטיעון שלה עוד יהיה "...ואת בכית בלי סיבה כשיצאת מהשיחים, בכיינית קטנה!" לא. היא לא בוכה. 

פטוניה ראתה את לילי מתקרבת אליה בריצה. היא קמה מהנדנדה והתקדמה לעברה, מוכנה לנזוף בה על שהתעכבה בלי סיבה.

"יופי לילי, תודה שנזכרת לבוא באמת!" אמרה בזעף, משלבת את ידיה. היא נעצה בלילי מבט חודר ואמרה בקול שמח לאיד "חכי חכי מה שאמא תעשה לך..."

לילי שתקה.

"נו, אין לך אפילו מה לומר? בואי כבר" פטוניה אמרה באכזבה, שכן היא ציפתה לוויכוח סוער, או לפחות לתגובה כלשהי.

אבל לילי שתקה. לא היה לה ראש לוויכוחים טפשיים, והיא רק רצתה להגיע לחדר שלה, ולחשוב שוב מה קרה שם ליד הפלג. היא הפנתה לפטוניה גב בהפגנתיות והתרחקה לעבר הבית בהליכה מהירה, מתעלמת ממנה.

"חכי"  היא צעקה לה, אבל לא זכתה להתייחסות. 

שתיהן התקדמו לעבר הבית בהפרש גדול, כאילו שהן בברוגז.

לילי הגיעה ראשונה הביתה, פתחה את הדלת בטריקה ועלתה בריצה לעבר חדרה. אחרי כמה דקות היא שמעה מלמטה דלת נטרקת, אבל זה לא הטריד אותה.

היא היתה עסוקה בהרהוריה.

אני מכירה את ג'יימס, למה שהוא ישקר לי? ואולי הוא גילה לי את האמת? אולי אני באמת מכשפה? אבל אם אני מכשפה אז מזמן כבר הייתי מכשפת את פטוניה שתסתום את הפה, אולי בכלל הייתי מעלימה אותו. ולמה הוא התכוון כשאמר שיש עוד אנשים כאלה? יש עוד מכשפים בעולם? עכשיו איך אני אגלה את זה? היא נאנחה בייאוש. אולי, אולי בכול זאת הייתי צריכה לתת לו הזדמנות?

וויתור זכויות לג'יי.קיי.רולינג

זה פאנפיק ראשון שלי, אז תפרגנו ואם אתם אוהבים אז אני ימשיך...

		הפרק הבא