המלך הקטן

איימי, כך מסתבר, הייתה העוזרת הצעירה של מאדאם בלק. הייתה לה עבודה בעסק המשפחתי שהרוויח הרבה כסף, כך שהיה קשה להבין למה בדיוק היא זקוקה לעוד עבודות מהצד.

בכל מקרה, מאדאם בלק פיתחה חיבה אל איימי. היא הייתה עובדת חרוצה ואחראית, ולא הזיק שהייתה טהורת דם. זה, בשילוב המחשבה שילדים לא צריכים להיות מגודלים בידי גמדוני בית, הוביל לכך שאיימי מצאה את עצמה עובדת כאומנת של רגולוס וסיריוס, או שמרטפית? בעצם, שילוב משונה בין השניים.

השנים הבאות עברו במהירות אדירה, קצת כמו חלום. איימי הייתה מלמדת את סיריוס ורגולוס דברים כמו נגינה על פסנתר וגרמנית, בטענה שזה מעשיר את הידע והאינטלקט שלהם. היא הבריחה אותם מהבית כדי לשחק עם המוגלגים ברחוב מדי פעם, כשאף אחד לא ראה.

בקיצים חמימים היא הייתה לוקחת אותם ליער או לחוף, והם היו מבלים שעות בגילוי דברים סודיים במיוחד, כמו קרחת יער קטנה בקצה מנהרת ענפים או קונכיה עם חור קטנטן בקצה, שממנה היא הכינה שרשרת שניתנה לסיריוס במתנה. הם למדו להקים אוהלים כמו שהמוגלגים עושים את זה, ואיך מדליקים אש בלי שרביט.

בחורפים הקרירים היא בדרך כלל השאירה אותם בבית, למרות שלפעמים היא לקחה אותם לעבודה שלה. היא סיפרה להם שהיא מגרשת שדים מרושעים מתוך אנשים, ושזה מאוד מסוכן אבל מהנה באותו זמן. סיריוס ורגולוס תמיד חיכו לה שתיקח אותם לראות עוד גירוש, שלרוב היה מלווה בעשן ואורות מרהיבים.

כלומר, היא עשתה עוד דברים במסגרת העבודה שלה, אבל גירוש שדים מדי פעם היה הדבר היחיד שלקחה את הבנים לראות.

כשרגולוס היה בן שש, הוא ראה אותה מתחתנת. שנה לאחר מכן היא נתנה לו את הכבוד להיות אח גדול, ואפילו כשבעלה נהרג היא המשיכה לחייך אל רגולוס וסיריוס כאילו היא הייתה מאושרת.

רגולוס היה בטוח שהחיים נהדרים. אחיו הגדול אהב אותו, והוא היה סוג של אח גדול בעצמו. כשסיריוס הלך להוגוורטס הוא אפילו קיבל עוד אח מאיימי, ועזר לבחור את השם שלו.

כן, החיים היו טובים באותה תקופה.

אבל התקופה הטובה לא נמשכה לנצח.

"סיריוס!" קרא רגולוס בהתרגשות ורץ לחבק את אחיו הגדול, שחזר לחופשת חג המולד.

"רג!" הוא חיבק אותו חזרה, ואז שחרר אותו ודחף אותו קדימה. "תכיר, אלו חברים שלי מהוגוורטס; ג'יימס, רמוס ופיטר."

"אה," רגולוס כשל צעד אחורה, ואז חייך חיוך מוזר. "אמ... היי," הוא אמר בבישנות.

"היי לך," חייך ג'יימס חיוך כובש אליו, שרק הגביר את הרצון של רגולוס להתחבא מאחורי סיריוס.

"אז אתה רגולוס? שמענו עליך," אמר רמוס בחיוך עדין. הוא נראה שברירי יחסית, אבל הצלקות שכיסו את פניו הפחידו את רגולוס.

"אה-הא," הוא אמר והשפיל מבט לרצפה. הוא היה אמור לדבר עם סיריוס עכשיו, לא עם הבחורים האלו.

"איימי?" שאל ג'יימס לפתע, מביט מעבר לכתפו של רגולוס. "איימי!" הוא קרא ועקף את רגולוס בריצה, מחבק את איימי כאילו הכיר אותה שנים.

"ג'יימי!" היא ענתה. "אוי, ג'יימי, התגעגעתי אליך! כמה שנים עברו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה?"

"הרבה," הוא חייך. "זה ג'ייק?" הוא שאל והתכופף אל ילד בן שלוש שעמד לצד איימי. "היי, שלום לך..."

"לא ידעתי שהם מכירים," אמר סיריוס בגבה מורמת, אבל המשיך בחייו. רמוס ופיטר היו צריכים ללכת, אז האחים לבית בלק נותרו לבד.

"אז מה קורה רג'?"

"עזרתי לבחור את השם של הבן החדש של איימי!"

"באמת? זה מגניב," הוא פרע את שיער אחיו בחיבה, וכשזה ניסה להתחמק סיריוס הידק את אחיזתו.

למראה עיניים, הכל היה טוב. זה התהפך אחרי שהם הגיעו הביתה.

רגולוס היה רגיל לריבים אקראיים של אמא וסיריוס, אבל הוא מעולם לא חשב שהם יתחילו באמת לצעוק אחד על השנייה. היא האשימה אותו בבגידה, ואיך הוא מעיז בכלל להתמיין לגריפינדור? להרוס מסורות משפחתיות ככה, באיזו זכות? כמה היא מאוכזבת ממנו, שהוא שם את שם בלק ללעג!

סיריוס, בתורו, אמר שהיא זקנה ומקובעת. הוא נתן לה לדעת שבית גריפינדור טוב פי מאה מבית סלית'רין המסכן והמצ'וקמק שהוא כל כך רוצה שילך אליו. יתרה מכך, הוא סיפר לה שהחברים שלו הם בכלל לא טהורי דם, ולא אכפת לו כי הם טובים פי אלף ממה שבני הדודים המכוערים שלו יהיו.

רגולוס ישב בדממה מול השולחן, מתעלל באוכל שלו בעזרת מזלג. הוא אהב את אמא, הוא אהב את סיריוס, הוא שנא את הצעקות. נדמה שהן התחזקו. הוא העמיד פנים שהוא לא שומע את המילים, שהפכו אט אט לדברים שנאסר עליו בפירוש לומר.

ביום שלמחרת סיריוס הורשה לצאת מהחדר שלו, ואמם נמנמה בחדרה. רגולוס קיווה שהם יכולו להשלים פערים, שאולי סיריוס ילמד אותו קסם, אבל כל מה שהוא שעה היה מנטרה משונה של שלושה שמות. "ג'יימס, רמוס, פיטר." רגולוס הקשיב בהתחלה, ובאמת ניסה להבין, אבל במהרה הסיפורים נמאסו עליו. הוא מצא את עצמו מייחל, בפעם הראשונה בחיי, שהסיפורים של סיריוס יגיעו לסופם.

כך נמשכה חופשת חג המולד, בין ריבים חוזרים ונשנים שהיו אכזריים מדי לאוזניו התמימות של רגולוס לבין "ג'יימס, רמוס, פיטר" שהפכו להיות המילים השמחות היחידות של סיריוס.

היה עוזר אם איימי הייתה יכולה להגיע, אבל זה היה חג המולד אז המשפחות העדיפו לבלות בנפרד. זה נגמר ברגולוס שקובר את אפו בספרים, ולא נדמה שמישהו שם לב בכלל.

'אולי אני אבין יותר כשאני אהיה איתם בהוגוורטס,' הוא קיווה בליבו.

הוא התגעגע לסיריוס כשישב לידו יותר מאשר כשהיה רחוק.

זה די פרק מעבר, אז סורי? ^^"

הפרק הקודם		הפרק הבא