הארי פוטר והאבן האבודה

אלבוס, הלנה ורוג'ר בילו בנעימים במדשאות הירוקות של הוגוורטס, מנצלים את הימים החמימים האחרונים של השנה. הם יישבו על שפת האגם השחור וצחקו. מולם, בגדה הרחוקה של האגם, התיישב ילד קטן וצנום למראה.

"מי זה?" שאל אלבוס את הלנה ורוג'ר בלחישה.

"פיטר לארקסון, מהפלפאף." ענתה הלנה מייד, ובתגובה למבטיהם המופתעים של שני חבריה הוסיפה, "מה? השתדלתי להיות מרוכזת במיון לבתים."

השלושה קמו בתיאום מושלם, כאילו תכננו זאת קודם לכן, ופנו לגשת אל פיטר.

"שלום," אמר רוג'ר בחביבות לפיטר כשהיו קרובים מספיק. "אני רוג'ר, ואלה הלנה ואלבוס." הוא הפנה את ידיו כלפי אלבוס והלנה, מציג אותם.

"שלום." השיב פיטר, בקול מעט משועמם. הוא לא הציג את עצמו, וגם לא נראה מעוניין בשיחה. אלבוס, רוג'ר והלנה החליפו מבטים מבולבלים.

"אה, אתה... אתה בהפלפאף, נכון?" שאל אלבוס במבוכה קלה.

"כן." ענה פיטר באותה הנימה המשעוממת. אלבוס הביט בחבריו.

"אתה... כלומר, בדרך כלל, אנשי הפלפאף חברותיים, לא?" המשיך אלבוס בחשש.

"אז מה?" שאל פיטר בהתנשאות קלה.

"נבחרת להפלפאף. המצנפת בחרה אותך. זה אומר שאתה אמור להיות חברותי." אמר אלבוס, קולו דועך מעט. "כלומר, אני לא מתכוון לכך שאתה לא חברותי, פשוט -"

"ומי אמר שהמצנפת המהוללת שלך יודעת הכל?" קטע פיטר את אלבוס. "אחרי הכל, היא בסך הכל מצנפת." לראשונה בשיחה הפנה פיטר את מבטו אל שלושת הילדים שעמדו לצידו. מבטו היה קר ומתנשא.

"אם כך, נלך. שמחנו להכיר אותך, פיטר." אמרה הלנה בקול מתוק על אף שאלבוס שם לב לכעס שבקולה. פיטר לא השיב והפנה את מבטו בחזרה למי האגם.

 שלושת החברים פנו חזרה אל הגדה הנגדית.

"הוא מתאים לסלית'רין הרבה יותר מלהפלפאף, אם תשאלו אותי." רטן רוג'ר.

"זה מוזר," אמר אלבוס, "הרי המצנפת מעולם לא טעתה."

הם התיישבו באותו המקום שישבו קודם, אך הפעם בשתיקה. אלבוס ידע שכל אחד מהם מנסה לברר את הסיבה לטעותה של המצנפת.

עברה שעה קלה, ודמות הלכה והתקרבה אל השלישייה.

"היי, רוג'ר, הלנה." אמר נער שחור שיער בחביבות. "אל, בוא, שלא נאחר להאגריד."

"וואו, כמעט שכחתי מהארוחה! נתראה אחר כך!" מיהר אלבוס להיפרד מחבריו וללכת בעקבות אחיו לעבר הבקתה הקטנה שניצבה ליד גבולות היער האסור.

תוך כמה רגעים ניצבו אלבוס וג'יימס בפתח הבקתה ונקשו על דלתה.

"מי זה שם?" שאל קול חביב מתוך הבקתה והדלת נפתחה מעט.

"אה! זה אתם פה! בואו, בואו." אמר האגריד. ג'יימס ואלבוס נכנסו לבקתה.

"שבו, תרגישו בבית!" אמר האגריד ומיהר לשים מים בקומקום שנתלה מעל לאח.

האגריד שלף מארון בפינת החדר עוגיות, והגיש לשני האחים תה בספלי ענק.

"נו, אז איך זה להיות פה בהוגוורטס?" שאל האגריד והתיישב על אחד הכיסאות לצד השולחן.

"נפלא!" השיבו אלבוס וג'יימס פה אחד.

"זה פה טוב מאוד, הפרופסור מקגונגל עושה פה עבודה נפלאה." חייך האגריד.

"כן, נכון. פרופסור האגריד, תהינו אם אולי תוכל, במקרה, לספר לנו קצת על הקרב נגד וולדמורט?" שאל ג'יימס.

"ג'יימס, אתה יודע שאתה יכול לקרוא לי האגריד." אמר האגריד בחיוך.

"אה, כן," אמר ג'יימס והביט באחיו, "אבל אתה תוכל לספר לנו?"

האגריד נאנח. "נו, טוב, אם אתם מתעקשים." ניכר בהאגריד שהוא אינו רוצה לדבר על הנושא הזה.

"אתם יודעים, אבא שלכם הוא אמיץ מאוד. מאוד. הוא ורון והרמיוני פה הצילו את עולם הקסמים וגם את המוגלגים. אבא שלכם הקריב את עצמו בשבילינו. אבל אני פה יודע הרבה פחות מההורים שלכם."

"אבל את זה גם אנחנו יודעים," אמר אלבוס, "אתה בטח יודע יותר מזה."

"אתם פה סקרנים בדיוק כמו המשפחה שלכם." חייך האגריד. אלבוס וג'יימס הביטו בו במבטים מתחננים.

"אני למדתי איתו, עם זה-שאין-לנקוב-בשמו."

"למדת איתו?!" הזדעק ג'יימס.

האגריד נאנח. "כן. בגללו אני פה לא סיימתי את הלימודים שלי בהוגוורטס. רק בזכות דמבלדור כבודו אני פה." דמעה זלגה מעינו של האגריד.

"דמבלדור כבודו היה איש גדול, גדול יותר מ..." האגריד החל להתייפח.

אלבוס וג'יימס היו נבוכים. הם שמעו על דמבלדור, אך לא ידעו עליו יותר ממה שהצליחו להבין מהקלפים של צפרדעי השוקולד, או ממה שהוריהם סיפרו עליו כששאלו מדוע קראו כך לאלבוס.

אלבוס טפח על כתפו של האגריד וניסה לעודדו.

"אני פה בסדר... אני פה בסדר, באמת..." השתנק האגריד.

לבסוף האגריד חדל להתייפח ומלמל מילות סליחה.

"זה בסדר," אמר ג'יימס, "אין לך סיבה להתנצל."

אלבוס, במטרה לעודד את האגריד, טעם את אחת מהעוגיות הגדולות שנחו במרכז השולחן. הוא הרגיש כאילו שיניו נשברות בכל לעיסה, אך רק חייך ואמר, "העוגיות נפלאות, האגריד."

לאחר שהאגריד נרגע, ג'יימס ניסה להמשיך את השיחה.

"יש לך תמונה של וולדמורט, בצעירותו?" שאל.

"תמונה?" התפלא האגריד. "אף קוסם שפוי לא היה שומר בביתו תמונה של טום רידל."

"טום רידל?"

"כן, זה היה פעם השם שלו, של זה-שאין-לנקוב-בשמו."

"בטוח שאין שום מקום שיש בו תמונה שלו?" שאל אלבוס.

"יש, פה בהוגוורטס. אבל זה שם מאוד מוסתר, קשה למצוא את זה. יש פה שמועות שאיזה אוכל-מוות שם שמה תמונה שלו כדי להנציח אותו."

"איפה זה?" שאל ג'יימס בהתרגשות.

"אני פה לא יודע וגם לא רוצה לראות אותו שוב." ענה האגריד והתמתח בכיסאו. נראה היה שהוא רוצה לנוח.

"תודה רבה, האגריד!" אמר אלבוס בחיוך וקם מכיסאו.

"כן, תודה על הכל!" אמר ג'יימס וקם גם הוא.

"אין לכם פה שום סיבה להודות לי." אמר האריד במבוכה.

"ברור שיש! ונשמח לבוא לעוד ארוחות." השיב ג'יימס ופנה אל הדלת.

"להתראות." אמר אלבוס ויצא אחרי ג'יימס אל המדשאות.

"אתה חושב מה שאני חושב?" שאל ג'יימס את אלבוס לאחר שהתרחקו מעט מבקתתו של האגריד.

"כן, אנחנו חייבים למצוא את התמונה!" ענה אלבוס.

ג'יימס חייך אליו ופנה אל הטירה, בעוד שאלבוס פנה אל חבריו, שעדיין ישבו על שפת האגם.

הוא התיישב לצידם. "נו?" שאל רוג'ר בצפייה.

"אני חייב לספר לכם הכל! בואו לחדר המועדון." אמר אלבוס.

הם הלכו אל מגדל גריפינדור, אמרו לאישה השמנה שבתמונה "סיראנסטיה" עוד לפני שהיא הספיקה לבקש את הסיסמה, והתיישבו בכורסאות המועדון, שהיה ריק מכיוון שכל התלמידים ניצלו את מזג האויר ובילו מחוץ לטירה.

אלבוס סיפר להם הכל, ושלושתם ידעו שכעת יש להם שתי משימות - לגלות מדוע המצנפת טעתה ולמצוא את התמונה של טום רידל.

הפרק הקודם		הפרק הבא