ילדה רגילה

אני מתעוררת לאט ומושכת את המיכה מעלי באיטיות. אני מסתכלת סביבי- נרדמתי בסלון עוד הפעם.

אני מושכת בכתפי וקמה לבדוק מה השעה. השעה 1:38. אני מפבקת בעייפות.

אחי הקטן, כרגיל- ערני כמובן, במחשב וצועק על חברים שלו בסקייפ.

הו, יחסי האנוש של אנשים בדורנו...

אני חוזרת לספה ומתכסה בשנית, מדליקה את הטלוויזיה שאני מניחה שאחד מהורי כיבה לפני שהוא יצא מהבית לעבודתו.

הנחתי שזו עומדת להיות לה רק עוד התחלה של יום חופש רגיל..

אני צופה בטלוויזיה למשך כמה שעות, משתעממת..

אין לי יותר מידיי חברים- אף פעם לא היה לי באמת מה לעשות בחופש.

אני נרדמת על הספה, מרוב שיעמום ומתעוררת לאחר כמה שעות.

אני שומעת שקשוק כנפיים.

הרעש מגיעה מכיוון המרפת.

אני מסתכלת, ציפור גדולה עוברת במהירות. אני ללא מספיקה לראות מאיזה סוג הציפור, אבל אני בטחה שזאת היא לא הסביבה הטבעית שלה.

מוזר..

אני מחליטה לעזוב את זה וחוזרת לראות טלוויזיה.

לאחר כמה שעות נוספות אמי מגיעה הביתה.

"אז מה קורה?" היא שאלה לאחר שנכנסה מהדלת, מנסה להשתיק את נביחותיה של הכלבה.

"עדיין לא מרגישה טוב..." עניתי באיטיות.

"עדיין? , היא שאלה , טוב מה יהיה?"

"אני לא יודעת.." אמרתי לה. אני באמת לא מרגישה טוב, אני חושדת שזה דיכאון, אבל כמובן- אני לא מתכוונת לספר לאף אחד.

אני אסתדר לבד.. אני תמיד מסתדרת...

אני מניחה שאני בדיכאון קל בגלל שהחברים שלי לא דיברו איתי מאז תחילת החופש ובגלל שחברה שלי אמבר חזרה לצאת עם דרייק (שהוא גם במקרה הקראש שלי) בפעם הבערך מיליון

והבנתי שלעולם לא יהיה לי סיכויי איתו. אחרי הכל- למה שיהיה לי סיכויי?

הוא היה מקובל.. והילד הכי מצחיק בשכבה.... וההומור שלו היה הומור אמיתי וטוב ולא הומור סוטה.. טוב, לפעמים.. לפעמים הוא גם היה מוריד את המכנסיים כשהמורה יצאה מהכיתה.

אידיוטי, כן אני יודעת... ואני יודעת שזה אפילו יותר אידיוטי מצדי אבל... כן.. בקושי הצלחתי להזיז את עיניי מהבוקסר שלו כשהוא עשה את זה.

הוא בדרך כלל לבש בוקסר צמוד. 

וואוו אני כל כך טיפשה אני לא מאמינה שאני באמת פאקינג חושבת על זה!!

אני כמו כל בת אחרת בכיתה.. טוב בערך- השאר היו מוכנות להגיד לו שהן אוהבות אותו כבר בדייט הראשון..

ואלא שיצאו איתו- גם באמת עשו את זה. כלומר-הן באמת אמרו לו כבר ישר על ההתחלה שהן אוהבות אותו.

ורק אחת מהן הוא באמת אהב- את חברה שלי אמבר.

אני מניחה שאף אחד לא התפלא באמת למה..

טוב, אחרי הכל- היא בלונדינית יפה הורסת עם עיניים כחולות מדהימות ושפתיים עבות!

היא גם ממש נחמדה, אני יכולה להגיד לזכותה. אבל חוץ מזה היא לא מיוחדת בכלל.

אני יודעת שהיא אחת מהחברות היחידות והכי טובות שלי- אבל...

היא בדיוק כמו כל אחת אחרת...

רציני- זה כמעט כאילו כל הבנות בשכבה שלי הן שכפולים באופי שלהן!

כולן נחמדות - שזה בעקרון דבר טוב, אבל הן נחמדות עד כדי כך עד שכשחושבים על ההתנהגות שלהן חושבים גם על סוכר.

אולי נשמע מתוק וטעים אך אם אמא שלך היא דיאטנית וגדלת על דברים בריאים אז סוכר-

או במקרה שלנו- יותר מידיי סוכר-

זה סתם כבר בכלל לא בריא ומתוק מידיי. 

הן לא נשמעות אמיתיות בכלל!

ועכשיו, כפי שסוכר פוגע בבריאות אז כך בדיוק גם הן-

אולי באמת שהכי לא נעים לי שבעולם להגיד את זה

אבל הן צבועות.

כולן! כל אחת ואחת.

כולן מלאות בשקרים וריכולים על בנות אחרות..

כל אחת אומרת משהו אחר ורע על חברתה.

שקרים ועוד שקרים..

ושמוות..

וריכולים.

אולי אני לא יכולה בדיוק לשפוט אותן- אחרי הכל אני לא באמת מכירה אותן. אני לא יודעת איזו סיבה יש להן לעשות את מה שהן עושות.

והאם אני לא חושבת בראשי מחשבות רעות עליהן?

ההבדל היחידי זה שאני לא ממציאה עליהן שום דבר ושאני משאירה את מחשבותי בראשי בלבד.

אני לא אוהבת לרכל.

במיוחד לא דברים רעים.

בחיים לא ריכלתי על אף אחת. באמת שלא.

ותמיד שחברות שלי ניסוו לרכל איתי על מישהי- תמיד מצאתי דרך להתחמק מהשיחה.

ואותן הבנות שסיפרתי עליהן- אף פעם לא צוחקות בעצמן. כולן רציניות ועם חיוכיםדבילים תקועים על פניהן בדרך קבע.

הן צוחקות אך ורק אם אחד מהבנים מספר בדיחה.

הן אוהבות בדיוק את אותם הדברים..

אותו צבע אהוב, זמרים אהובים, צבע אהוב ומה לא

הכל אצלהן בדיוק אותו הדבר.

אז אני שונה.

אולי אני ביישנית, כן אני מודה- אני יותר מידיי ביישנית.

אבל לפחות אני יודעת שאני לא כמוהן.

אבל דרייק... הסיבה היחידה שהוא פונה אלי היא רק בשביל שאני אצייר לו משהו.

וגם אז הוא פונה אלי רק כשהשאר לא שמים לב.

לא אכפת לו מה אני אצייר לו העיקר שאני אצייר בשבילו.

אני תמיד מנסה לשאול מה הוא רוצה בכלל שאני אצייר לו אך ללא הצלחה.

הוא תמיד מחייך אלי את חיוכו החלומי לאחר שאני שואלת ואומר : "מה שאת רוצה, לא אכפת לי"

פעם אחת הוא גם ביקש ממני לצייר דיוקן שלו.

זה היה באמצע השיעור, הייתי צריכה להסתובב כל שתי שניות עם ראשי לכיוון של מקומו בכיתה.

הוא אמר לי שזה בסדר, שהציור יכול לחכות גם להפסקה.

אני אמרתי לו שאני צריכה לראות אותו בשביל לצייר אותו, כי אני לא אצליח רק מהזיכרון.

הוא חייך אלי והנהן.

הוא אמר שהו אידאג לזה.

הגיעה ההפסקה וכולם יצאו החוצה במהירות בעקבות הצלצול.

הוא אמר משהו לחברו ונשאר בכיתה.

כולם הלכו. הוא התישב לידי.

היא קירב את הכיסא אלי אף יותר.

ליבי דפק במהרה.

לא זכרתי אם ייתה לו חברה או לא באותה תקופה, אך אני יודעת שמעולם לא היה לי אכפת.

הוא הניח את ידו ליד ידי במן שציירתי והסתכל עליי במבט אוהב. כן אני יודעת שזה כאילו ממש טיפשי מצדי לחשוב את זה

אבל באמת הרגשתי אהבה במבטו. גאש כן אני יודעת שזה מוזר!

בטח סתם דימיינתי... אבל אז שריל, לורן וג'ניפר נכנסו לכיתה וראו אותנו יושבים כך, עם כיסאות צמודים.

מבטו עלי וידו על יד ידי שלי.

ומבטי נח עליו ולפעמים נפגש בעיני כשאני מסכלת אל כיוונו בשביל לדעת מה למשיך לצייר.

הן משכו אותי הציד כל שתי שניות ורמזו לי דברים.

העמדתי פנים שאני לא מבינה למה הן מתכוונות.

ג'ניפר לקחה את דרייק לצד ושאלה אותו משהו.

שמעתי מכל מה שהיא אמרה רק את שמי: היילי.

ראיתי שהוא הסמיק במעט אבל הנחתי שסתם דימיינתי.

ועכשיו אני כמו טיפשה חושבת עליו, על הקראש שלי מזה שנתיים.

הוא תמיד היה מרשה לי לשבת במקום שלו א הייתי צריכה. הוא בעצמו היה מציעה את זה.

כולם תמיד היו מתפלאים כשזה קרה- הוא לא נתן לאף אחד לשבת במקום שלו חוץ ממני.

הייתה גם הפעם ההיא, באמצע שיעור, שהוא שאל אותי משהו. לא שמתי לב מה הוא שאל, כי אחרי מה שקרה גם הוא שכח מזה.

הוא ניסה להסתיר את טעותו כשכולו סמוק.

הוא קרה לי בטעות "היילוש" .

שם חיבה. שם חיבה מוזר אבל עדיין.

לא היילי- אלא היילוש.

אחרכך הוא צרח בכיתה בקול רם יותר משהיה צריך ואמר שהתכוון להגיד היילי ולא היילוש.

רוב האנשים לא שמו לב אך חלק צחקקו.

ועכשיו לא הפסקתי לחשוב עליו.

הפעם האחרונה שדיברתי עם אמבר הייתה יום אחרי שהחופש הגדול התחיל, היא כל כך התרגשה כל הזמן.

כשבאתי אלייה לקח לה זמן להירגע.

היא אמרה שדרייק אמר לה שהוא אוהב אותה.

נשברתי מבפנים, אני יודת שהיא לא שיקרה.

 היא לא ידעה שאני אוהבת אותו. אמרתי לה רק פעם אחת, זה היה מזמן.

בתקופה שהם לא יצאו.

יומיים אחרי שסיפרתי ל הם חזרו.

ולאחר שבוע נפרדו עוד הפעם..

ולאחר מכן היו ביחד למשך שבועיים..

וכן הלאה..

אני לוקחת גלידה מהמקרר- היה טעם ווניל עוגיות- בדיוק מה שהייתי צריכה.

העמסתי לעצמי את הגלידה בקערת פלסטיק והוצאתי כף מהמגירה.

חזרתי לסלון במהירות, התישבתי על הספה, חזרתי לראות טלוויזיה וניסיתי להסיח את דעתי.

הזמן עבר במהירות- שעתיים חלפו כעשר דקות.

ולפתע אמי נזכרה- "אה היילי? הגיע בשבילך מכתב"

		הפרק הבא