ילדה רגילה

כן אז זה עדיין לא הפרק השני,

למרות שכבר יש לי רעיון התחלתי אליו.

אבל הרעיון עצמו עדיין רק התחלתי.

אז אני רוצה להגיד שתי מילים על היילי.

ולא, זאת לא הצגה של הדמות או משהו.

היילי היא אני כפי שהייתי בגיל 11.

כן, בכנות- אני לא הכי מרוצה במאה אחוז מאיך שהייתי אז.

הייתי בישנית מידיי וכן, אולי אני לא אהבתי לרכל אני לא אוהבת לרכל ואני לעולם לא יאהב את זה-

אבל כן היה לי אז הרגל מגונה של לחשוב דברים רעים בראשי על בנות כלשהן,

גם אם הדברים עצמם היו נכונים.

וכן, כפי שמשתמע מהדמות שלי נגיד... בחלק שהיא סיפרה על הקראש שלה ועל זה שהוא מוריד מכנסיים לפעמים 

כשהמורה לא בכיתה?

אז כן, הייתי קצת סוטה בגיל הזה, אבל זה היה רק בגלל מישהו אחד.

אפשר לומר שזאת הייתה הפעם הראשונה שאיי פעם נמשכתי למישהו.

אז... כן.. הורמונים- אי אפשר להאשים אותי -_-

אז... הממ כן...

בקשר לחברות בגיל הזה-

זה היה דיי בעייתי בשבילי.

אלה שאמרתי כל הזמן היו רבות אחת עם השנייה וכועסות עליי ואחת מהן הייתה מנצלת אותי כל הזמן (ג'ניפר למרות שזה לא השם האמיתי שלה, טוב השם של אף אחת פה זה לא השם האמיתי שלה..)

ומתי שהיה נמאס לה ממני היא הייתה מתעלמת ממני לכמה חודשים...

ובחודשים האלו החברות האחרות שלי כעסו עליי ולא הסכימו לדבר איתי אפילו לא סתם היי

בגלל שהן אמרו שלא הקשבתי להן בקשר לג'ניפר

ואז ככה יצא שבסופו של דבר נגררתי פעם בכמה חודשים אחרי ג'ניפר

אבל רוב הזמן לא היו לי חברות בכלל.

ונכון אמבר?

זה גם לא השם שלה במציאות, כמובן.

אנחנו עדיין חברות, אך תמיד היינו חברות מסוג שונה..

בבית הספר היא אף פעם לא הייתה מתיחסת אלי, אפילו עכשיו בקושי.

היינו נפגשות מידיי פעם בחופשים וכאלה בעיקר אבל אף פעם לא עם אנשים אחרים מבית הספר.

לפעמים גם היינו נפגשות כן בימי לימודים וכאלה..

אבל פעם אחת שבאתי לישון אצלה שלמחרת היה בית ספר-

רק נכנסנו למבנה והתקרבנו אל החברות האחרות שלה והיא התנהגה כאילו אני לא שם

וכאילו בכלל לא הייתי אצלה או אפילו שבכלל לא הלכנו את הדרך אל בית הספר ביחד.

אבל היא כן חברה טובה, חוץ מהקטעים האלה שלא תבינו לא נכון.

בכנות, גם ככה נראהלי הייתי אוהבת פחות להיות חברה של "אמבר של הבית ספר"

כי היא מתנהגת שונה בבית הספר מאשר מחוץ אליו.

אני מעדיפה את איך שהיא כשהיא לא ליד כולם.

כי כך אפשר לראות מי היא באמת ולא את התדמית שהיא תמיד בנתה לעצמה.

אז... כן..

מה שסיפרתי בפרק הראשון

חוץ מהקטע שהגיע מכתב

קרה באמת.

ואנשים-

באמת שלא הייתי ממליצה שיברון לב (כפי שהיה לי, זה היה יותר גרוע ממב שתיאתי לצערי הרב.. אהבתי אותו יותר מידיי זמ פשוט אז..... כן..)

אם איי פעם נשבר לכם הלב נסו להתגבר על זה כמה שיותר מהר

זה גם לא בריא-

שמעתי שבאמת יכולות להיות לכם מחלות קות מזה.

למרות שאני לא בטוחה שזה נכון,

לי לא הייתה מחלה אבל כן באמת סבלתי מכאבים.

והרופאים לא הבינו למה זה ועברתי מלא בדיקות ועדיין לא הצליחו לגלות וזה היה חתכת סיפור...

למרות שאני מודה, יש חלקים בדיכאון שאני מתגעגעת אליהם-

כמו זה שאני יושבת מדוכאת על הספה רואה טלוויזיה כל היום לאחר שאמא שלי הלכה לעבודה ואני נשארתי בבית

כי העמדתי פנים שאני חולה (או שאפילו סתם כאב לי אז מרוב הדיכאון אז ביקשתי כבר להישאר בבית)

ותוחנת גלידה כל היום בלי לקבל רגשות אשם על זה שאני לא עושה ספורט בשיט וגם אוכלת לא בריא (אמא דיאטנית אז אני מקפידה בדרך כלל לאכול בריא אבל ספורט זה משהו שאני צריכה לעשות ולא עושה)

וגם על זה שבדיוק גמרתי את השתי חבילות גלידה החדשות שקנינו.

אז...

הפואנטה של מה שאמרתי עכשיו זה שבכל דבר רע אפשר למצוא גם את הדברים הטובים...

טוב , אוקיי, כמעט בכל דבר רע.

אז כתבתי את הפאנפיק הזה בגלל שתמיד תהיתי 

מה היה קורה 

אילו הייתי מקבלת את המכתב בגיל 11.

כפי שתמיד רציתי

וקיוויתי שיקרה

למרות שידעתי שזה לא יכול באמת לקרות

ועובדה- זה לא קרה

(אלא אם כן הסתירו ממני את מכתב או משהו והוגוורטס וויתרו עליי- כןכן עוד משהו שלא יכול לקרות לצערי... אבל היי תמיד אפשר לקוות!!)

אבל... 

אי אפשר להגיד שאיי פעם הפסקתי לתהות 

מה היה קורה אילו.

הפרק הקודם		הפרק הבא