אני, לונה

היי! בבקשה תגיבו, לא רק דברים טובים, אני רוצה שהפאנפיק יהיה כמה שיותר טוב... תודה! :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לונה פקחה את עיניה ובהתה בתקרת החדר שלה. היא לא הבינה למה היא מרגישה מין אושר מדגדג בבטנה והתהפכה מנומנמת על צידה השני.

לפתע נתקלו עיניה במזוודה הסגולה שלה והיא נזכרה; היום הראשון לספטמבר!

היא קפצה ממיטתה ורצה לקומה התחתונה. אביה כבר התעורר, וחייך כשראה אותה יורדת בדילוגים במדרגות.

 "בוקר טוב!" אמרה בעליזות. "בוקר טוב," ענה קסנופיליוס. לונה התיישבה מולו והחליטה לשתף אותו בהרהוריה.

"מצד אחד אני נורא שמחה ללכת להוגוורטס וללמוד קסמים ולפגוש את ג'יני, אבל מצד שני אני אתגעגע הביתה... ולחדר שלי. ולקיר עם הציורים שלי ולגינה ולמטבח ולאגם ולבקרים ולשקיעות..."

היא השתתקה והביטה בתמונה של אמה שנתלתה על קיר המטבח. "..ולאמא." לחשה לבסוף.

אמנם התאונה התרחשה לפני שנתיים, אך לונה עדיין זכרה כאילו היה זה אתמול את הצרחה, את הפיצוץ ואת ההבזק המסנוור מאותו לילה נורא. יש דברים שלא שוכחים.

 "אני חושבת שהיא עדיין גרה פה, איתנו, אבל ההבדל היחיד הוא שאנחנו כבר לא יכולים לראות או לשמוע אותה. אולי היא יושבת ממש פה, בכיסא הריק, ומקשיבה לכל השיחה הזאת בחיוך.." 

אילו רק ידעת כמה שאת צודקת..

"כ-כן, אולי.." ענה קסנופיליוס והציץ בתמונה שעל הקיר.

"הייתי רוצה לדבר איתה, אפילו רק לכמה דקות. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד.." אמרה לונה בערגה.

הו, לונה, לו רק יכולתי. זה כל כך מתסכל לצפות בך יום אחר יום כשרוחי כלואה בתוך התמונה הזו, ואני לא מסוגלת לעשות דבר חוץ מאשר להביט בך ולהקשיב לדבריך.

"אכן, זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר.." אמר קסנופיליוס בלי להביט בעיניה של לונה.

לונה הרגישה שהיא מעמידה את אביה במצב לא נעים וניחשה שהוא עדיין מתגעגע לאמה ולא רוצה לדבר על כך.

היא הרפתה מהנושא ועברה לנושא אחר, מרגש יותר: הוגוורטס.

 "נראה לך שאני אמויין לבית רייבנקלו? אני לא יודעת... האיש הנחמד מחנות השרביטים אמר שאולי אני אמויין להפלפאף, כי אני טובת לב. זה באמת נורא כל כך? התלמידים שם ממש נחמדים..

אבל בכל אופן, אני מקווה שאצא ברייבנקלו. אולי גם גריפינדור זה בסדר. אבל לא נראה לי שאני מספיק אמיצה.

וסלית'רין? אני לא יודעת... אני שאפתנית? לא נראה לי, אם אני רוצה להיות חוקרת טבע.. זה לא בדיוק שרת הקסמים או ראש מסדר מרלין.."

"את לא תהיי בסלית'רין, אין לך מה לדאוג." ענה קסנופיליוס בהיסח דעת.

לונה חייכה אליו הציצה בשעון. השעה הייתה תשע בבוקר. יש לה עוד שעה להתארגן.

היא עלתה לחדרה והכניסה את כל הפריטים האחרונים למזוודה.

היא התיישבה על המיטה ושקעה בהרהורים. היא בפירוש העמידה את אביה במצב לא נוח כשהתחילה לדבר על אמה.

למעשה, במבט לאחור היא שמה לב שהוא התחיל להרגיש לא נוח כשהתחילה לדבר על האפשרות שאמה עדיין שם ומקשיבה לדבריהם. הוא נלחץ והתחיל לגמגם. אולי...

לא. היא סתם פרנואידית. זה לא ייתכן. 

היא התנערה מהרהוריה וירדה למטה עם המזוודה שלה. אביה יצא להשקות את הגינה והיא הביטה בתמונה, מהורהרת.

"אמא?" שאלה בהיסוס. היא ידעה כמובן שאמה לא שומעת אותה, אך היא פשוט הרגישה שהיא חייבת לעשות את זה.

"אני עוד מעט יוצאת להוגוורטס. את מאמינה? הלוואי שיכולתי לדבר איתך עכשיו. כלומר, אני מדברת אליך, אבל זה לא כמו לדבר איתך. כשאת מדברת עם מישהו, הוא מקשיב לך וכנראה גם עונה לך.

אבל כשאת מדברת אל מישהו, את לא יכולה לדעת עם הוא מקשיב לך, או מתכנן לענות לך בכלל. אבל אני משוכנעת שאילו יכולת היית עונה לי. נכון?"

 לונה השתתקה והביטה בתמונה. אמה נראתה כאילו היא מחייכת.

ובתוך התמונה, רוחה של אמה חייכה חיוך רחב.

נכון.

לונה הפנתה את מבטה מהתמונה והביטה אל השעון. עשרה לעשר. הגיע הזמן לזוז.

היא יצאה מהבית והתיישבה על הגדר, ממתינה לאביה. הוא בדיוק נכנס כדי לרחוץ את ידיו.

היא שלפה מתיקה גליון של הפקפקן שלקחה לנסיעה ופתחה אותו.

***

קסנופיליוס הביט בדיוקנה של אשתו. הוא ידעה שלונה לא טיפשה וייתכן שחשדה במשהו. הוא קיווה שלא.

עיניה האפורות של אשתו הביטו בו מן הדיוקן, גדולות ומאשימות. הוא חש את החרטה בוערת בתוכו.

סלחי לי.

הוא יצא מהבית.

הפרק הקודם		הפרק הבא