מתוסבכת

זה התחיל בתור יום רגיל. ונגמר באסון.

אני מנסה להיזכר ביום זה, אך התמונות מטושטשות בראשי. 

אני לא בטוחה היכן משפחתי עכשיו, אני רק יודעת שהם נפצעו. אני יודעת שגם אנשים נוספים נפצעו ואני יודעת שהכל בגללי.

התמונות האחרונות שאני זוכרת מיום זה, כלומר, עד שמשרד הקסמים הגיע אל ביתי, הם דם. המון דם. ואש. הכל עלה בלהבות. היה פיצוץ. הביניין התפרק ואיתו גם שלושת הביניינים הקרובים אליו. 

הכל הטמוטת. 

נאמר לי שהכל קרה בגללי.

אני יודעת שזה היה בגללי, אני בטוחה שעשיתי משהו- רק לא בטוחה מה.

אני מניחה שיהיה הוגן בלהתחיל את הסיפור שלי , כמובן, מן ההתחלה.

חזרתי הביתה, לאחר יום לימודים ארוך. פתחתי את דלת הכניסה ונכנסתי. אחי- כרגיל, שיחק במחשב. 

הוא סינן מפיו "היי" במהירות, אפילו לא הסתובב וחזר לצרוח על חבריו (שלא היו נוכחים שם באמת, אלא רק דרך הסקייפ) שרק בגללם הוא מפסיד. הוא שיחק במשחק כלשהו שלא הצלחתי לזהות.

המשחק היה אלים, כמובן. מטרת המשחק הייתה להרוג כמה שיותר אנשים. גרפיקה ריאליסטית יחסית למשחקים האחרים אשר שיחק. פשוט מקסים.

מצחיק לחשוב שאותם הילדים בני התשע האלא, נחשבים לאותו דור כמו ילדים בגילי. כשאנחנו היינו בגילם לרובנו אפילו לא היו טלפונים, לא צרחנו ככה אחד על השני ובטח שלא שיחקנו בדברים כאלו

(לא שהרשו לנו גם). אם היה לנו טלפון הוא היה טלפון שהיה אפשר רק להתקשר ממנו ולקבל שיחות. לא פחות ולא יותר. רק בסביבות גיל 11 חלקנו קיבלו טלפון שבאמת אפשר לעשות איתו משהו.

אך בימינו בדרך כלל תמצאו אצל אחינו הקטנים טלפונים היותר טובים מאלו הנוכחים שלנו.

גם יחסי אנוש כבר אין להם, גם כשהם נפגשים, הדבר החיד שהם עושים הוא לשחק במחשב.

ובכיתה של אחי- לעיטים רחוקות גם כדורסל. אך הם גם ככה רשומים לחוג כדורסל הם משאירים את המשחק בדרך כלל רק לחוג.

אני נאנחת בתסכול ועייפות.

אני זורקת את ילקוטי, שעד עכשיו שהה ברצועה אחת על כפתי, בכניסה לדלת.

הוצאתי בזריזות את הטלפון שלי מהתיק והלכתי לשבת על הספה.

התישבתי, עם השלט של הטלוויזיה כבר בידי והדלקתי אותה.

השעות חלפו במהירות.

אמי הגיעה הביתה. היא רק נכנסה לכבר שאלה: "גרייס, היו שיעורי בית?"

אני מגלגלת עיניים בשיעמום ואומרת: "במדעים, נדמה לי.."

"וזהו..?" אמי חזרה ושאלה.

"כן" עניתי לה.

"בסדר" אמרה, והפעם חיוך קליל על פניה. היא הלכה למטבח.

"ולמה שלא תכיני שיעורים?" היא הוסיפה, לצערי, כמובן.

"אני אעשה את השיעורים אחר כך.." הושבתי לה באיטיות. הפעם היא היתה קצת יותר עצבנית: "את תמיד אומרת את זה ואף פעם לא באמת עושה!"

"אני יודעת, אני יודעת, אני אעשה" עניתי לה במהירות.

היא המשיכה לומר עוד כמה דברים אך כבר לא היה לי כוח להקשיב לה. אמרתי לה כן ואהה מידיי פעם ואז הכרזתי והבטחתי לה שאני אכין את השיעורים בערב.

היא לא האמינה לי, אמרה "נחיה ונראה" וחזרה לעינייניה.

חיכיתי כמה דקות ואז שאלתי אותה אני: "אהה אמא? אני יכולה במחשב? טובי היה כבר מלפני שהגעתי!"

"טוב.. בסדר... , היא אמרה , אבל לא יותר מידיי זמן ותזכרי להכין שיעורים בערב..!"

"בסדר אמא, תודהה" השבתי לה בהוקרה.

אז אחי, היה עוד כעשר דקות במחשב ולאחר מכן פינה לי אותו, סוף כלל סוף, כשהוא צועק אל חברים שלו שהוא חייב לסיים במחשב.

"גרייס... את היית חייבת להיות במחשב עכשיו?" הוא שאל בתסכול, עייפות ובמעט עצבנות

הרמתי את כתפיי ולא השבתי. התיישבתי על יד המחשב.

השתעממתי דיי מהר- לא היה לי יותר מידיי מה לעשות. שמתי את האוזניות, חיברתי אותן למחשב והקשבתי למוזיקה.

היה לי חשק לשמוע שירים ל טיילור סוויפט. אני לא שומעת שירים שלה בדרך כלל, אך כמה שירים שלה היו תקועים לי בראש בשבוע באחרון.

אני שומעת את השירים ושרה ביחד איתם.

כל כמה זמן צרחו עלי להחליש את הקול שלי, כי הם לא שומעים את הטלוויזיה.

הלמכתי טיפה אבל המשכתי לשיר חזק.

לא היה לי אכפת.

אני שומעת את Blank Space ועדיין שרה ביחד עם השיר. אני כבר לא זוכרת באיזה חלק בו הייתי. כבר לא זוכרת איזה חלק בדיוק שרתי כשהוא נכנס הבייתה.

הוא חזר מוקדם יחסית לבדרך כלל. אני מסובבת את ראשי אל כיוון דלת הכניסה. כן, אבא שלי חזר.

הוא הניח את התיק והוציא את הלפטופ לו. הניח את הלפטופ על השולחן במטבח ועבד קצת.

לאחר כחצי שעה הוא חזר אל הסלון, חטיפים לכלבים בידו. חופן שלם של חטיפים לכלבים מוחזק ביד הקטנה- אך רחבה שלו.

הידיים הם הדבר היחיד שירשתי ממנו במראי. כמעט כל השאר מאמי. אני נראת כמעט כמו שהיא הייתה בגילי, אפילו הגיזרה שלנו בדיוק אותו הדבר.

אך לי שיער חום ולה היה שיער שחור פחם עם פס שטני בהיר שאיתו היא נולדה. כיום, הפס הלבין לגמרי. 

שיערה עדיין שחור כלילה, אך פס של לבן חוצה אותו ואזכורים נוספים של לבן בשיערה נוספו בשלוש השנים האחרונות. אל הפס הלבן היה שם תמיד, כלומר מאז שאני זוכרת אותה.

לאמי היו נמשים ולי שתי נקודות חן- כל אחת בצד בלחי אחרת בפניי, בלחי הימנית נקודת החן הייתה גבוהה יותר מבשמאלית. ובשמאלית כמובן, הנקודה הייתה נמוכה יותר.

אילו רק נקודה אחת הייתה ממוקמת נמוך יותר והשנייה גבוה יותר, הן היו ממוקמות באותו מקום בדיוק (אך בלחי שונה).

בשיערי החום היה שביל בצד ימין, היה לי פוני ארוך שנפל לצד השני.

אבי, בחיוכו המשוגע והניצוץ המטורף והילדותי בעינייו (שאכן היה קיים אצלו), אמר בשובבות : "אני הולך לאלף את הכלבה, כי עכשיו זאת היא חובתי. כי מישהו חייב לאלף אותה!"

אמר בהיתלהבות היתר הרגילה שלו. אמי אמרה: "אגב מיני, (זה היה השם של הכלבה) היום השתינה על המיטה של טובי."

"זה רק בגלל שלא מוציאים אותה בזמן לטיול!" אבי הכריז.

אמי הנידה בראשה וענתה: "זה לא קשור, מוציאים אותה בדרך כלל לטייל בזמן. עוד פעם אחת שהיא עושה את זה ואני מסלקת אותה מהבית. אני יודעת שכבר אמרתי את זה בעבר,

אבל מעולם לא הייתי רצינית יותר בנוגע לזה.. אני לא יכולה לתת לה להמשיך להרוס את הבית!!"

אני יודעת שאמי התכוונה לזה ברצינות. אני מכירה אותה.

ניסיתי להתעלם והמשכתי לשיר. הגברתי את הקול במחשב וגם את קולי שלי.

אבי מאלף את כלבתי אך לא בצורה טובה:

הוא אומר לה לעמוד! לעמוד! לשבת! כשהוא צוחק משועשע. והכלבה מתישבת או עומדת לחצי שנייה ואפילו פחות ומקשקשת בזנבה בפראות, קופצת על אבי בבקשה לחטיף.

אבי מתגאה בה על כך זהיא כלבה מאולפת ויודעת את התרגילים.

אני מתרגזת, כי פשוט נמאס לי.

לא רק בגללו- נמאס לי בכללי.

כן, גם בגללו.

הרבה בגללו.

לפתע כל הכעס שהיה לי עליו (ויש לי סיבות טובות לכעוס עליו, תדעו את הסיבות בהמשך) מצטבר ואני מתפרצת עליו בצרחה:

"אתה אפילו לא מאלף אותה נכון!!! היא לא באמת יודעת את התרגילים!!!! ואתה נותן לה כל שתי שניות עוד חטיף ועוד חטיף ועוד חטיף והיא גם ככה כבר ששמנה!!!!

היא משמינה, היא ממש השמינה בחודש האחרון אני רואה את זה!!!!!!!!"

והוא אמר: "אה כן?  , עדיין עם חיוך מטופש על פניו, אך הפעם יותר מהוסס , ואני היחיד שדואג לה בקרש לזה! מי עוד מאלף את הכלבה בבית הזה...?" ועכשיו חייך מרוצה.

"אני פעם אילפתי אותה- ואז היא באמת ידעה את התרגילים!!! אתה פשוט לא מאלף אותה טוב ואתה הורס את כל מה שלימדתי אותה אז כבר הפסקתי לאלף אותה ממזמן בגללך!!!"

ועכשיו הוא חייך, חיוכו הטיפשי והמרוצה התחלף בחיוך ערמומי ואפלוליות הייתה בעיניו: "אז מה אם אני לא מאלף אותה טוב..? מחר היא גם ככה לא תהיה איתנו יותר"

ומכאן אני לא זוכרת מה קרה. 

אני לא זוכרת מה עשיתי, אני רק יודת שכעסתי מאוד, 

כאילו כל הכעס שהיה לי עליו איי פעם היה בתוכי עכשיו.

מה הוא חושב לעצמו לעזאזל?!?!

איזה זכות יש לו לדבר ככה על מיני?!?!?!?

ומה הוא חושב לעצמו שהוא מכיר אותי- זה שהוא היה שם כשנולדתי לא אומר שהוא מכיר אותי הכי טוב כפי שהוא רמז לי שהוא חושב כך בחיוכו הקטן והמעצבן!!!!!!!

הבן אדם פאקינג לא מכיר אותי- הוא לא יודע עליי כלום!!!!!!!!!!!
הוא אפילו לא זכר תחילת שנה לאיזה כיתה אני עולהה!!!!!

הוא לא יודע שאני מפחדת מעכבישים והראה לי תמונה של עכביש ואמר לי נכון חמוד? אני מפחדת מעכבישים מלפני שאני זוכרת את עצמי!!!!!!!!!!
כשהייתי קטנה פחדתי ללכת לפארק שהיה ליד הבית לבד רק בגללו במיוחד בחושך, הוא תמיד היה מספר לי על זה שאני צריכה להיזהר כשאני שם מנחשים ארסיים ועכבישים ועקרבים

וממש היה מפרט עליהם- על סוגים שלהם, על איך הם נראים, על הארס שלהם ובמיוחד על הנזק שהם יכולים לגרום לאדם.

כאילו- איזה בן אדם מספר דברים כאלה לילדה קטנה שעדיין לא התגברה אפילו על הפחד שלה מחושך?????!!!!!?!?!?!?!

ועל זה שכשביקשתי ממנו לתקן לי את הברבית האהובה עלי- והזכרתי לו כל שבוע מאז לתקן אותה- הוא עשה את זה רק שלוש שנים לאחר מכן, כשבכל שבוע במשך שלוש השנים הללו הזכרתי לו לתקן אותה, כמובן,

אך הבעיה היחידה הייתה שכשמתי שהוא סוף כל סוף תיקן אותה כבר לא שיחקתי בכלל בבובות!!!!!!!!!!!!!
על כך שכשמתי שעברנו לכאן, כשהייתי רק בת עשר וחצי- כמעט אחת עשרה, הוא התחיל בשיטה של "תכבדו אותי ותפחדו ממני!" כי זה היה לו עדיף על "תאהבו אותי ואל תכבדו אותי"

אז כן, בשיטה האת היו המון צעקוץ, בצורה מוגזמת, ומכות.

אחי היה אז רק בגן חובה. אני עדיין ביסודי. וכל פעם שלא הסכמנו איתו- או ליתר דיוק- בעיקר כלל פעם שאני לא הסכמתי איתו-

הגיעו הצעקות. אני מדברת על צעקות חזקות כל כך שאפשר לשמוע בכל מקום. מילותיו חזרו בהד מחדר המדרגות של הביניין (למרות שדלת הכניסה של הבית הייתה סגורה)

ומהחניה המכורה מלמטה.

דבריו היו עוקצניים כל כך..

חודרים היישר אל הנשמה.

הוא אמר שאני כפויית טובה, חוצפנית, אוכלת חינם... את הדברים הגרועים ביותר שהוא אמר אני לא מספרת.. אני מנסה להדחיק אותם מראשי.

ואז, כמובן, המכות. הוא היה מרביץ לי. הוא הרביץ ממש חזק והיו נשארים לי כתמים כחולים מייד לאחר המכה.

עורי גם הוא נפגע, מכיוון שלפעמים הוא נחתך במקצת ממכותיו החזקות. אני נזכרת בסתירה כלשהי שהביא לי אבי מתישהו.

רבנו אז, ה היה בבריכה. הוא נתן לי סתירה מצלצלת וחזקה כל כך עד שעורי (שסוף כל סוף היה כמעט מושלם לגמרי) התמלא בחתכים קטנים ונקודות אדומות קטנות וכמעט מקרוסקופיות

התפשטו מיד בפניי.

טובי תמיד היה פוחד בגלל הכעס ל אבי אליי, הוא היה מתחנן ממנו להפסיק כשבכי בפניו.

אך זה היה רק כשהיה קטן יותר. בשלב מסויים למד להתעלם- ולצחוק עליי כשבכיתי בגלל אבי.

אז למדתי לעמוד על שלי כשאני רבה עם אבי.

הוא כמובן תמיד היה מתעצבן יותר... ובועט בי אחרי שהוא צורח עלי ללכת לחדר או כשאני מחליטה לברוח ממנו ולהסתגר בחדר עד אשר ילך לישון.

הוא היה בועט בי כל הדרך לחדר.

אני ניסיתי ללכת מהר יותר ממנו אבל לא הצלחתי כי מעדתי כל הזמן ונפלתי.

תמיד כשנכנסתי לחדר התחלתי לבכות בלי שליטה בשלב מסויים.

כשחשבתי שכבר ניצלתי- הוא היה פותח את דלת חדרי וממשיך לצעוק. ואז הולך במסדרון... מתחרט ומחליט שיש לו עוד משהו להגיד.. מסתובב בחזרה וממשיך לצעוק.

הוא חזר על פעולה זו כמה וכמה פעמים.

אני, למרות שבעקרון לא הייתי אמורה להצליח לעשות את זה, התחפרתי בין הרווח הקטן שיש בין מיטתי אל הקיר.

ושם הייתי בוכה.

היו לי גם עוד סיבות לכעוס עליו, כמובן. אך אם אמשיך הרשימה תהייה גדולה כל כך שהיא תצליח לעבור גאלקסיה ובחזרה.

שחור עובר בראשי.

אני יודעת שאני עושה משהו, תנועה קטנה ולא מורגשת על ידיי.

אני שומעת לפתע פיצוץ מחריש אוזניים.

לאחר מכן אני לא שומעת דבר.

אני רואה אש, המון אש. בכל מקום.

בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אש כמו שיש עכשיו.

אני רואה דם- בהתחלה מבני משפחתי. הם בורחים אני יודעת שהם נפצעים אבל גם שהם לא מתו- לפחות נדמה לי שהם לא מתו.

הביניין קורס. אני רואה את זה. אני יודעת שכולם בורחים כשאני עומדת ולא עושה דבר. אני בוהה במתרחש מהצד.

הביניין נופל על אבי וקורס החוצה.

אני רואה אפילו יותר דם, אני רואה אנשים צורחים ובורחים. אני עדיין לא שומעת כלום.

עוד שני ביניינים נוספים מלבד הביניין שלנו קורסים.

הכל עולה בלהבות.

אני רואה רק דם ואש וביניינים נופלים.

אני רואה את הבהלה בעיניים של כולם ואני יודעת שהיא נמצאת גם בפניי, אבל אני יודעת גם שאני לא עושה כלום.

למה אני לא עושה כלום? אני לא זזה ולא בורחת. שום מחשבה אמיתית לא עוברת בראשי.

למרות כל מה שקורה נדמה כי דבר לא מתקרב אלי- אני נשארת בטוחה במקומי.

אני לא בטוחה מה קורה.

אך פתאום, אדם בגלימה כחולה כהה ארוכה וכובע מחודד מוזר שעל ראשו, התואם בצבעיו את צבעי הגלימה- מופיע על ידי.

היה לו זקן חום- שחרחר עם שערות לבנות המתחילות לצוץ בו. בידו האחת החזיק שרביט מעץ, בשנייה החזיק.. את מיני? איך היא הופיעה שמה פתאום?

אני לא זוכרת מה קרה מאז.

הדבר הבא שאני זוכרת זה שהופענו בבניין הזה,

שבו אני חיכיתי למשפט.

סיפרו לי מה קרה בנתיים- הם הצילו את האנשים, שלחו אותם אל בית החולים "הקדוש מנגו" (או ככה לפחות היה לי נדמה שהם אמרו) שכעת מטפלים בהם ולאחר מכן ימחקו מהם את הזיכרון מכל מה שקרה.

או ליתר דיוק מכל דבר מוזר שקרה. יגרמו להם לחשוב שזאת הייתה פצצה כלשהי או שהיה פיגוע שגרם לכל זה.

אמרו לי שהיה הרבה יותר פשוט לטפל בזה אם לא היו אבדות.

הלם נוסף תוקף אותי, פי נשער. דמעה זולגת במהירות מעיני ואחריה מגיעות דבמעות נוספות.

אני מוצאת את עצמי בוכה ושואלת את עצמי בתוך ראשי שוב ושווב את אותה השאלה: אבדות?

אני לא יודעת מה קורה עכשיו, אך גם לא לגמרי אכפת לי.

המחשבה שלקחתי חיי אדם... פשוט.. כואבת כל כך.

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

אבדות?

התמונות מבזיקות בראשי.

אני לא יודת מה לעשות..

אני רואה שמובילים אותי אל חדר כלשהו... בית משפט..?

מושכים אותי לשם בידי- אני לא מסוגלת לזוז עכשיו לבד.

אנחנו נכנסים אל החדר ההוא.

אני רואה מלא אנשים אשר יושבים על כיסאות, גם הם לבושים מוזר, כמו האיש אשר הביא אותי לפה.

הם יצפו במשפט, אני מניחה.

אך איש אחד תופס את מבטי משם. הוא לבש גלימה סגולה בהירה וכובעו המחודד היה בצבע חציל.

זקן היה לו- ארון מאוד ולבן כשאר שיערו.

הוא חייך חיוך שובבי, אך חיוכו היה שונה בהרבה מחיוכו של אבי.

ניצוץ ילדותי של שמחה וביטחון עצמי היה בעיניו. גם הניצוץ בעיניו לא היה דומה בכלל לשל אבי.

האיש ההוא סיקרן אותי.

אני מנסה להמשיך ולהתמקד בהסתכלות על האי הזר,

שהיה נראה מוזר גם על יד קהילה מוזרה כפי השאר שכאן.

הוא בלט ברקע.

אני מנסה להתמקד באיש בעיקר כשחלפה בראשי בפעם המיליון בדקה האחרונה:

אבדות?

דמעה נוספת זולגת על פניי.

אני מתמוטטת.

אבדות?

הפרק הקודם		הפרק הבא