משחקי הרעב ה-49

חוק מספר אחד : תהיי אמיצה גם אם את לא

אני זוקרת את סנטרי ברמה כזו שאין אנשים שיכולים לפקפק בביטחון העצמי שלי אני מסתכלת בעיניהם של התלמידים הנקיים למשעי שלבושים בתלבושות אופנתיות למדי כדי שלא יעזו ללעוג לי.
אני חזקה- זה מה שאני מתיימרת להראות להם למרות שזאת לא אני. אני מבועתת בפנים, מפוחדת מהאפשרות שיתנכלו אלי ויאכלו אותי חיה. אבל זה
בסדר כי למדתי מאבא שלי, למדתי להעמיד פנים שאני הוא, מנצחת במשחקים הראשונים- מלאת ביטחון עצמי ושחצנית באופן מפלצתי, זאת לא אני, זאת שלא אריקה גלרס.
זה מה שאבא שלה אימן אותה להיות אבל אף אחד לא מבחין בזה. אני זורקת באגביות את התיק שלי על השולחן ומתרפקת על הכיסא הנוח ג'סי
יושבת לצידי ועל אוזניה שני עגילי יהלום ענקיים עד כדי גועל אבל תמיד שנאתי תכשיטים מהסוג הזה, שתי התכשיטים היחידים שיש על גופי זו
שרשרת זהובה עם תליון בצורת כנף שהייתה שייכת לאימי וטבעת זהובה פשוטה שאהבתי ושקניתי בעצמי. את שתיהם אני לא מורידה שתיהם בלויות ומשופשפות, כאילו עברו את המרד המחוזות בקפיטל.
 

אבא שלי מנצח, הוא ניצח כשהיה בן שבע עשרה במשחקי הרעב ה23, הוא התנדב, כי להתנדב במחוז 2 זו גאווה, יש בתי ספר שמאמנים אותך לזה והוא היה באחד מהם.
הוא לא מודה בזה אבל יש לו סיוטים רובם הם על הזמן שהוא רצח מתמודדים בזירה והשאר הם על אימא ששלי, כשהוא חולם עלייה אני יודעת שאלו תמיד חלומות טובים אבל
איך אני לא יכולה להחשיב אותם כסיוט כשהוא מתעורר ואני רואה שמשהו מת בתוכו כשהוא מבין שזה ההווה ולא העבר שם אמא שלי עדיין חיה. באופן אירוני אבא
שלי זה שהתמודד עם המוות אבל אמא שלי שלא ידעה מה זו הצטננות מתה בייסורים מכאבים שאפילו הרופאים הכי טובים של הקפיטל לא הצליחו לרפא, היא מתה כשאני הייתי בת תשע לפני כשמונה שנים מהיום בדיוק.
 

ג'סי מחייכת אליי באופן חמים אומרת בוקר טוב ומחילה לספר שהיא קיבלה את העגילים החדשים שלה במשלוח ממחוז אחד, ואני מודה
לאלוהים שהמורה נכנס בדיוק בזמן בשביל לעצור אותה, אני אוהבת את ג'סי היא חברה נפלאה אבל היא יכולה לחפור עד שהמוח שלכם יחליט לנסוע לחופשה לשבוע ויספיק לחזור מימנה. 
"בוקר טוב" מר ניקולס סריינג' אומר, הוא לא טורח לשבת ורוב בנות הכיתה מתמוגגות למראה קרני השמש שפוגעות בשריריו שבולטים, "כמו שאתם יודעים האסיף
הוא מחר ואני יודע שכולכם, בהנחה שתבחרו או לא יכולים להתמודד עם זה" הוא שותק לכמה רגעים ונותן לנו לעקל את דבריו, כמו שהוא עושה כל פעם באופן כריזמטי למדי, "אתם יודעים
את כל שיטות ההישרדות והרצח הטובות ביותר וחלקכם אולי אפילו ירשו אותם, מקרובי משפחה" הרגשתי איך עיניו הכחולות והקרירות נוחתות עליי לרגע, גורמות לי לזוז בחוסר נוחות במקום,  איך
אפשר בדיוק לרשת את היכולת לרצוח, פעם אחרונה שבדקתי זה לא גן אלה יותר יכולת. "אז הבאתי לכם הפתעה קטנה" הוא אומר לבסוף וחושף את שיניו הלבנות, הכיתה מתחילה
להתרגש ותלמידים מתחילים לנחש בקול מה בדיוק ההפתעה המסתורית, אבל כשהיא או יותר נכון הוא נכנס בדלת כולם מבטים פעורי פה, ג'ולס קטרן בן התשע עשרה
מופיע בקדמת הכיתה, הוא לא נראה מרוצה מהעובדה שהוא נמצא שם, זרועותיו משולבות על חזהו ומבטו סוקר את כולנו כאילו לא היינו יותר מחרקים שצריך להשמיד. הם לא מכירים
אותו, אבל אני כן, אחד היתרונות בלגור בשכונת המנצחים במחוז שתיים הוא היכולת להיות לצד שאר המנצחים והאחרון שבהם הוא ג'ולס קרטן, הוא ניצח לפני שלוש שנים ועבר לגור בבית לצידנו
עם אימו, אחיו שגדול מימני בשנה-דארן ואחותו שעדיין לא בגיל  המתאים לבית ספר יסודי- סיירה אבא יש לו אבל הוא לא בסביבה או במילים אחרות עזב את משפחתו במחוז שתיים, השתמש בקשריו בקפיטול
בכדי למצוא ריגושים צעירים וללא נטל מה שבעיקר אומר ללא ילדים. רציתי לחייך אליו, הרי הוא לא שונא אותי, אנחנו מחייכים זה לזה בשכונה ואפילו אני אוכלת עם משפחתו בבית שלו  שהבית ריק מידי. מתעורר
בי דחף לעשות לעברו פרצוף מוזר, מסוג הפרצופים  שהייתי עושה לסיירה בכדי להצחיק אותה כשהיא בכתה, אבל מכיוון שאני יודעת שהוא לא רוצה להיות פה, הכיתה הזו מול חבורה
של אנשים שהוא מחשיב ואני מצטטת "בני נוער אידיוטים עם מוח בגודל של קובית לגו ויותר מידי הורמונים" אני מעדיפה שלא להתגרות בו. ג'ולס מכחכח בגרונו "נראה שהמורה שלכם
חשב שיש לכם המון שאלות לשאול כי הוא ביקש שאני יבוא" הוא הדגיש את המילה המורה באופן כועס, "אז תתחילו לשאול" הוא אמר שוב יותר אדיש  אבל הוא לא היה צריך
לחכות עוד הרבה, שהכיתה התמלטה בערבוב של שאלות, צווחות וסתם ילדים שניצלו את הרגע בשביל להתפרע. 

---------------------------

אשמח לתגובות :) 

		הפרק הבא