משחקי הרעב ה-49

חוק מספר שתיים : עיניים מספרות לך את מה שהפה לא יוכל

"היי" קראתי לעבר ג'ולס שיצא מהכיתה ברגע הראשון שהצלצול נשמע, יש דרך אחת מן הבית ספר לעבר לשכונת המנצחים ואנחנו היחידים שהלכו בה.
"היי" הוא העביר בי מבט קצר והחזיר את מבטו לשמיים, לאדמה ולמפעלי כלי הנשק ששם רוב התושבים עובדים, כאילו הוא לא גדל פה ועבר על פני המקומות הללו כל יום בחייו.
"איפה דארן?,לא חיכית לו?" אחיו לומד באותו בית ספר בכיתת השמיניסטים, אבל למרות שיש רק שנה הפרש ביננו, והכיתות שלנו ממוקמות קרוב, אני לא רואה
אותו בבית ספר, רק לעיתים רחוקות.
"לא..הוא חולה, הוא לא הגיע היום לבית ספר"
 "לא משהו רציני מידי, נכון?" למרות שאני יודעת שהוא משקר אני שואלת, אנשים לא מתו כאן ממחלות כמו במחוזות אחד עשרה או שתיים עשרה אבל הם עדיין מתו, אמא שלי היא הוכחה לזה.
חיוך קטן ומריר עלה על קצוות שפתיו "אני מניח שאם הוא יטפל בזה נכון אז לא, זה לא יהרוג אותו".

 אותו חיוך נעלם כמה דקון לאחר מכאן כשהגענו לשכונת המנצחים, אוכפי השקט במדיהם הלבנים, המוכתמים בדמו של דארן, שדימם משפתו הנפוחה והאף שככול
הנראה שבור  על פניו בניגוד לפניו הרציניות והכועסות של אחיו, נוצר חיוך ספק משועשע ספק מלגלג כשהבחין בשנינו מתקדמים לעברו באותו שביל.
אוכפי השקט שהחזיקו אותו בחוזקה, הרפו מאחיזתם הקשה בידיו של דארן, הם יודעים למה ג'ולס מסוגל, כולם ראו את הביצועים שלו במשחקים, הוא היה קטלני ולא
נמנע מקטטות בעיקר מקטטות עם אוכפי שקט, לא שהיו הרבה כאלה.
"מה העונש על מה שהוא עשה?" ג'ולס התקרב אליהם, לא מנסה להיות שקט מידי, יש הרבה תושבים בשכונת המנצחים אבל הם זקנים מידי או שיכורים מידי מכדי שיהיה להם אכפת.
"בעיקרון.. עונש מוות" אוכף השקט הגבוה יותר אמר באופן לא מאיים, אוכפי השקט תמיד היו יותר  מידי 'סלחנים' כלפי המחוזות שתרמו יותר לקפיטל.
"אבל זה לא משהו שאי אפשר טייח באמצעות כסף" הוא מוסיף במהרה והחמדנות ניכרת על פניו ועל פני שותפו.
"קח" ג'ולס הושיט לו את כל הזהב שהיה לו בכיס באדישות ובאנחה, מספיק בשביל לרצות חיילים פשוטים, שני האוכפים התרחקו מסופקים אל מרכז העיר ובוהים בכסף הנוסף שקיבלו, ג'ולס התקרב לאחיו ודחף אותו בכתפו.
"היי!" דארן התרחק מימנו, משפשף את כתפו "אידיוט" ג'ולס הוסיף לדחיפה הבאה שלו ושניהם החלו להתקדם לעבר הבית שלהם  מתקוטטים בצורה ילדותית למדי בעוד שאני הקדמתי איתם לעבר הבית שלי.
הם לא נראו כאילו הם שמו לב שאני שם, כשאני שקטה אף אחד לא שם לב שאני שם.
"אם ניסית לבר-" ג'ולס עצר בעצמו לרגע, מכיר לעצמו משהו ואז המשיך "אם ניסית לעשות משהו אז תעשה את זה טוב" פניו היו עירבוב של אכזבה וכעס.
"אל תאשים אותי בזה" כל הרגשות של דארן הופיעו על פני השטח הוא לא ידע להסתיר אותם כמו אחיו, הם היו ערבוב של כאב מהמכות שחטף, ורגש נוסף שאני לא יכולה לפרש, הוא
העביר את ידו בשערו השחור שדם קרוש הצטבר בתוכו ופניו התעוותו בכאב.
"ביי ריקי" דארן אמר הוא שם על עצמו מסכה ידידותית שטוענת הכל בסדר בשבילי כשהבחין שאני בוחנת מרחוק את פצעיו, "ביי דארן" אני מחייכת לעברו ומנופפת, שניהם ניצבים בפתח ביתם ואני בפתח ביתי.
ג'ולס לא אומר לי שלום, עיניו הצלולות  ננעצות בי, המחשבה שהן מנסות לספר לי משהו עוברת בראשי ואני מרגישה את הסומק עולה ומאדים את לחיי למרות שהאוויר הקריר זורם ללא הפסקה בחוץ ובבית, חם לי.                           כמה שניות לאחר הם נכנסים ,אני נכנסת לבית השקט והריקנות תוקפת אותי שאני מבינה שאבא לא בבית, למרות שגם כשהוא שם  היא עדיין תוקפת.   

הפרק הקודם		הפרק הבא