רוזלי פוטר - עיוורים

#הפאנפיק הזה מבוסס על סדרת הספרים הארי פוטר שנכתבה על ידי ג'יי קיי רולינג ואני מודיעה שאין בכוונתי להשיג כל רווח פרסומי או כספי מהפאנפיק הזה והוא נועד רק להנאת הקוראים#

זה היה בוקר חורפי במיוחד, לולא האורות הדלוקים בבתים ניתן היה לחשוב שכל דיירי העיר לונדון נעלמו. השקט ששרר ברחובות היה ההפך הגמור מהרעש שהתחולל בשדרות פיטרסן בית מספר חמש עשרה, ביתם הצנוע של ג'יני וויזלי והארי פוטר המוערצים. בערך שלושים אנשים הצטופפו בבית הקטן אל מול עריסה קטנה בצבע סגול, שם ישבה תינוקת חייכנית וציחקקה למראה הפרצופים שהופנו אליה. "הו, הארי היא מקסימה." התרגשה מולי וויזלי ומחתה דמעות בקצה גלימתה. "יש לה את העיניים שלך. "הוסיפה. "איפה ג'יני שלי?" המשיכה לשאול."היא יצאה החוצה לחכות לאורחים שלא הגיעו עדיין." אמר הארי ומולי צעדה משם בחיוך. "היי א'רי." נשמע קולה הצרפתי של פלר."הו, שלום." אמר הארי בחיוך והידק את משקפיו המלבניים לעיניו. היא הייתה מעט חיוורת מהרגיל. "מה קרה?" שאל. "זו גבריאלה, א'י א'ייתה אמורה להתחתן שלשום אבל א'חתן שלה פשוט נעלם, לא יודעים איפה א'ו." הסבירה פלר בקול צרוד. "אני... מצטער." מילמל הארי ופלר חייכה חיוך קלוש. "התינוקת שלכם א'י יפהפייה אמיתית. אתה בטוח שא'י לא וויליה?" שאלה פלר והארי צחק. "אם תסלח לי, אני א'ולכת לחפש את ביל." אמרה והארי הביט בתינוקת שישבה בעריסתה וחייכה. עיניה הירוקות היו זהות לעיניו, שיערה הג'ינג'י הדליל היה זהה לשיערה של ג'יני ואת לחייה עיטרו נמשים קטנטנים. "היא פשוט מלאכית נכון?" נשמע קולה הרגוע של ג'יני מאחוריו. "בהחלט." אמר הארי וחיבק את כתפה של ג'יני. היה לה ריח מוכר ומשכר של פרחים, הוא נזכר איך הריח את ריח הפרחים הזה בפעם הראשונה והתאהב בה. כנראה ג'יני חשבה על אותו נושא כי כשהפסיקו להתחבק היא פצתה את פיה בחיוך. "זוכר שלפני בערך עשרים שנה אני הייתי מאוהבת בך ואתה לא ידעת?" שאלה והארי חייך, הוא זכר את התקופה הזו היטב, כשהיה רק בראשית דרכו. כבר בשנתו השנייה בהוגוורטס הוא שבה את ליבה. לפתע הגיעו פרד וג'ורג' והתחילו מודדים את גופה של התינוקות הקטנה בקולות צחוק. "פרד? ג'ורג'? בשם תחתוניו של מרלין, מה אתם עושים?" שאלה ג'יני בקול מאיים. "אנחנו מודדים את הבת שלך, מה את עיוורת?." אמרו יחד. המראה שלהם מאוד השתנה עם השנים, שיערם התקצר, הם גבהו ועל סנטרם גדלו שני זקנים קטנים. אך על אף השינוי במראה, מבפנים הם נשארו בדיוק אותם פרד וג'ורג' שהיו עשרים שנה קודם. "בשביל מה?" שאלה ג'יני וקולה הלך והתחזק מרגע לרגע. "אנחנו מכינים מעין פצצת הסחה חדשנית ומקורית. אנחנו נקליט את הבכי שלה, נשים אותו בקפסולות של פצצה ואז כל פעם שילדים ירצו ליצור הסחה הם יפוצצו את הקפסולה והבכי יישמע. כשנגמור הרווחים מחנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי יהיו כפולים ומכופלים." אמר פרד בחיוך רחב. "ובשביל מה אתם צריכים את המידות שלה?" שאלה ג'יני באי הבנה. "לא חשבנו על זה." אמר ג'ורג' והם הורידו את כלי המדידה. הארי התגלגל מצחוק אבל ג'יני רק שלחה בתאומים מבט שאמר תתרחקו מהבת שלי והחזיקה אותה בידיה הדקיקות. ג'ורג' ופרד יצאו מהחדר מאוכזבים וג'יני שלחה מבט נוזף בהארי. "ג'יני את יודעת שהשטויות שלהם תמיד הצחיקו אותי." אמר הארי וג'יני רק גילגלה עיניים וחייכה. "וואו הארי, ג'יני! היא כל כך יפה!" נשמע קולה של הרמיוני, שהופיעה בפתאומיות מאחורי גבה של ג'יני. "סליחה על האיחור, מר וגברת גריינג'ר איחרו ולא יכולנו להתעתק ולהשאיר את ג'ייסון לבדו." אמר רון. "אתה יודע שהעניין הזה חדש להם רון! הם לא רגילים לבוא לבית שלנו במכונית מעופפת כל שני וחמישי!" אמרה הרמיוני. "זה בסדר, לא הפסדתם יותר מדי. כולם רק הצטופפו כאן והסתכלו על הבת שלנו." אמר הארי וארבעתם צחקו. "איך תקראו לה?" שאלה הרמיוני. "רוזלי." אמרה ג'יני והביטה בפניה היפות של בתה. "זה שם מקסים. אני בטוחה שהיא תגדל להיות פשוט מדהימה." אמרה הרמיוני וג'יני והארי החליפו חיוכים נבוכים. "אז מה קורה עם ג'ייסון?" שאל הארי. "הוא ילד חכם נורא." אמר רון והרמיוני הנהנה במרץ. "אתמול הוא אמר את המילה הראשונה שלו! הוא אמר אמא!" הוסיפה הרמיוני בקול גבוה מהתרגשות. רון העווה את פניו. "חשבתי שהוא אמר אבא. זה מה שאמרת לי." אמר רון. "אמרתי את זה כדי שלא תתחרפן." אמרה הרמיוני והיא, הארי וג'יני צחקו בפרעות. רון הסמיק עד תנוכי אוזניו ואז הביט על דבר מה שהסיח את דעתו. "הרמיוני, תסתכלי." אמר רון והצביע על מגש שלם של בקבוקי בירצפת קרירים. "רון, אתה יודע שאסרתי עליך לשתות את זה בבית." נזפה בו הרמיוני. "כאן זה לא הבית שלנו." אמר רון והתחיל לוגם שלוקים גדולים מבקבוק בירצפת. הרמיוני נאנחה וחייכה אליו. "הרמיוני, אני חושבת שבאמת כדאי שיפסיק לשתות." אמרה ג'יני וצפתה באחיה שסיים בלגימה את בקבוק הבירצפת השני שלו. "הוא נראה כמו שיכור כלוט." אמר הארי והרמיוני החווירה. "אולי אתם צודקים." אמרה ומיהרה לגשת אליו. הארי וג'יני צחקו ואז הלכו לכיוון הסלון. "תודה שהגעתם." אמר הארי בקול רם וכולם השתתקו. "זה באמת חשוב לנו מאוד שתראו אותה כבר בשבוע בו נולדה. אני מקווה שכולכם תזכו לאושר כזה ואני מאחל לכם רק טוב ושפע." אמר הארי ומחיאות כפיים סוערות נשמעו והוא אפילו חשב ששמע את גברת וויזלי בוכה. "אתם מוזמנים להישאר, אבל אם אתם צריכים לחזור הביתה, דעו שהאירוע עצמו נגמר." אמרה ג'יני ושיירה של אנשים נדחקה בדלת, נעמדה על המדרכה והתעתקה משם בשנייה. בבית הקטן נותרו רק מולי וויזלי, הרמיוני, רון, ג'יני, הארי ורוזלי, בתם. "אנחנו יכולים ללכת?" אתם תסתדרו?" שאלה מולי והארי וג'יני הינהנו בחיוך. "טוב, אני יוצאת." אמרה, יצאה מהדלת ובצליל "קראק" היא התעתקה משם. "ביי הארי, ביי ג'יני. נתראה עוד שבועיים בחג המולד." אמרה הרמיוני וחיבקה את שניהם. "ביי גבר." אמר רון וטפח על שכמו של הארי. "ביי אחות קטנה." אמר לג'יני וחיבק אותה. ואז בשנייה אחת הרמיוני ורון נעלמו משם. "אתה בא למיטה? כבר מאוחר נורא, צריך ללכת לישון." אמרה ג'יני. "אני רק רוצה להישאר כאן עוד דקה ואני בא." אמר הארי. "את יכולה לעלות בינתיים." הוסיף ונפרד ממנה בנשיקה על לחייה. "לילה טוב רוזלי." אמר לבתו הקטנה והניח את התינוקת הקטנה בערסל בעדינות. "שיהיו לך חלומות נפלאים. אני ואמא כל הזמן איתך." לחש לה, נשק למצחה ועלה למיטתו. הוא היה חייב לסגור את המעגל הזה. הוא היה חייב לדעת שאם לא יתעורר מחר בבוקר, הוא לפחות הספיק להיפרד מבתו.

		הפרק הבא