חנונית? כבר לא...

שיעור תורת הצמחים הסתיים והלכתי לספרייה כדי להתכונן ולהכין שיעורים. 

הספרייה הייתה ריקה מאדם, לפעמים אני לא מבינה איך מקום כל כך מעניין יכול להיות ריק. 

הלכתי לעבר החלון הקטן שבקצה הספרייה, הינשופה שלי סונאי ריחפה אליי והחזיקה פתק בידה. 

בנפנוף שרביט קל הופיעה בתוך ידי חטיף אנרגיה מיוחד לדורסי לילה. היא אכלה בתיאבון והמשיכה בדרכה. 

פתחתי את המכתב, היה אפשר לזהות בקלות את הכתב של בת דודתי לוסי. לוסי סיימה ללמוד בהוגוורטס לפני 5 שנים והתחתנה לא מזמן עם צ'ייס, שהיה איתה בשכבה.

אמה שלי

את היחידה שאני כותבת לה זאת מכיוון שאת חברתי האמיתית היחידה. 

אני לא יודעת איך מספרים דבר כזה אבל...

אני בהריון, מצ'ייס. 

הוא עדיין לא יודע, אספר לו מחר. 

אשמח שתבואי לבקר אותי בחופשת הפסחא. 

באהבה עצומה- לוסי. 

בשנייה אחת עיניי התמלאו דמעות, הוריה של לוסי מתו ממחלה כשהייתה בת 15. אין לה אף אחד בעולם. 

העובדה שעכשיו יש לה בעל וילד בקרוב עושה לי תחושה נעימה בלב. 

לאחר כמה דקות חזרתי לעבודות שלי. 

"אפשר לשבת?" אמר קול שאחז בכיסא. לא הסתכלתי כדי לראות מי זה. הנהנתי כתשובה. 

"אמה.. אני יכול לשאול אותך משהו?" הרמתי את מבטי מן הספר, זה היה אלבוס. שוב.

"זה שדיברתי איתך בשיעור לא אומר שאנחנו בסדר עכשיו!" הרמתי את קולי. הוא עיקם את שפתיו אבל לא לחיוך.

"אולי תפסיקי כבר עם הפוזה הזאת? תתהנגי נורמלי כי אף אחד לא סובל אותך!" בשלב הזה הוא כבר צעק וארזתי את החפצים שלי. הלכתי לעבר היציאה. 

"שיט! לא! סליחה אמה אני מצטער! נו אמה לא התכוונתי! תסתכלי עליי" אלבוס כבר התחנן. 

הסתובבתי וסטרתי על פניו "זאת כבר פעם שנייה טיפש שכמוך! אתה לא לומד! אני שונאת אותך!" 

הוא החזיק את זרועותיי בחוזקה והצמיד אותי לקיר, חפציי נשמטו מידיי. "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת שונאת אותי." עיניו הירוקות נצצו מדמעות.

הבטתי עמוק לתוך עיניו. "אני שונאת אותך". 

אלבוס הרפה את אחיזתו ממני והלך. 

הפרק הקודם		הפרק הבא