"שה... מלכת היופי. זה בסדר, אני כאן."

אני ממש ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לפרסמם את זה! הפרק עצמו היה מוכן כבר איזה שבוע, אבל פשוט לא מצאתי זמן להקליד אותו. אני יודעת שזה לא תירוץ, אבל באמת לא היה לי זמן.
אז רציתי להקדיש את הפרק הזה לכל אלו שנרשמו לעידכונים:
חתולת בר, dardar17, האריהרמיוני, לאונורה רייבינקלו, The Blak Mask, החצוי מהוגוורטס וילד שלד-גל זאב.
הפרק גם מוקדש לכל מי שהגיב לפרק הקודם (ולא נרשם לעידכונים, אני פשוט לא רוצה לחזור על כמה שמות פעמיים):
albatrous ופוטרית בלב וג'קסונית בנשמה.
תודה תודה תודה! אתם לא יודעים כמה נעים היה לראות את התגובות שלכם ואת זה ששבעה אנשים נרשמו לעדכונים.
הפרק הזה מדורג בתור PG, בעיקר בגלל הייזל.
קריאה נעימה! (הפרק הזה ארוך יותר ב -405 מילים מהפרק הקודם. אני קובעת פה שיא)

פרנק חשב ששום דבר לא יצליח להרוס את היום הזה. הוא התחיל בצורה נהדרת: שמים צלולים ונטולי עננים, שמש נעימה וטיול מתוכנן עם הייזל ברומא החדשה. מאז המלחמה החברות ביניהם התפתחה ופרחה, וכרגע לא היה זוג מוצלח יותר בכל רחבי רומא החדשה.
היום גם התקדם בצורה יוצאת מן הכלל. הטיול היה מקסים, והפיקניק הלא מתוכנן שאחריו אפילו יותר. כמעט שלא עצרו אותו או את הייזל בשאלה על משחק המלחמה שעמד להתרחש באותו הערב או על תכנית חילופי התלמידים.
גם חניבעל היה במצב רוח מצוין – ברגעים אלו הוא השתולל חופשי ברחבי שדה מארס, משתדל שלא להפיל ולרמוס ביצורים שנבנו זה עתה.
קצת לפני מסדר הערב הגיע ניקו, נושא בשורות משמחות ממחנה החצויים. לרוע המזל הוא לא יכול היה להגיד מה בדיוק אותן החדשות המשמחות, אלא רק שמשהו טוב קרה. לפעמים החלומות האלו באמת היו מעצבנים.
מסדר הערב התנהל בצורה חלקה, ושני חצויים נוספים ציינו שנה נוספת בשירות המחנה באמצעות קו נוסף שנצרב בבשרם. פרנק תמיד נרתע מעט כשראה את הטקס הזה, בין אם מזיכרון תחושת הברזל המלובן שנצמד לעורו או מהמחשבה על פיסת העץ הספונה בחדרו.
לאחר סבב ההודעות הקצר שריינה נשאה ותזכורת מהירה על משחק המלחמה שאמור היה להתחיל בעוד שעה וחצי התפזרו החצויים בקול קרקוש מתכת במתכת ובקול פטפוטם של כמעט ארבע מאות חצויים. המחנה גדל מאוד מאז המלחמה נגד גאיה.
פרנק התמהמה מאחור, ממתין להייזל שדיברה עם דקוטה בנוגע להסדרי הישיבה בסנאט. כשסוף סוף סיימה ונפרדה מדקוטה – שרץ למלא את המימייה שלו במיץ פטל לפני המשחק – הספיק גם ניקו להצטרף. הוא אחז בחוזקה מגילת קלף מגולגלת וחתומה בשעווה והתנשם בכבדות, עדות לכך שעבר מסע צללים כדי להגיע אליהם בשיא המהירות. למרות שעברו כבר שלוש שנים מאז המלחמה, עדיין נותרו בניקו מספר עדויות – שלא לומר צלקות – שאפילו הזמן התקשה לרפא.
"זאת מגילת הולוגרמה של ליאו," אמר בין התנשפות להתנשפות, לא מרפה את אחיזתו. "אני לא יודע מה קרה. אף אחד אף פעם לא נגע בהמצאות של ליאו. הוא היה היחיד שהשתמש בהן, ו... טוב, הוא לא הסביר לאף אחד אחר איך לעבוד איתן." הוא לא רצה לנטוע באף אחד תקוות שווא, אבל לא יכול שלא להרגיש אחת כזאת בעצמו. זאת הייתה תקווה שנגדה את כל כללי ההיגיון, את כל הדברים שידע על המוות, החיים והדרך ביניהם. ובכל זאת, הוא לא יכול היה שלא להרגיש.
ניקו פתח את המגילה בידיים רועדות מעט, חושש ומפחד.
ברגע שהמגילה נפרשה ונמתחה לחלוטין הופיע עליה אחד החדרים בניין המרכזי. למשך כמה שניות היה שקט מלווה בצחקוקים כבושים מהצד השני של המגילה, עד שהם שמעו את ג'ייסון ממלמל משהו שדמה באופן חשוד ל"בואו נגמור עם זה ודי."  קול חבטה נשמע, ודמות מטושטשת נדחפה לתוך התמונה. הייזל הניחה את ידה על פיה, מחניקה צווחה. "אבל, אבל – " מלמלה, מוכת הלם. "זה לא אפשרי." לחש ניקו. פרנק רק הניד את ראשו בחוסר אמון.
"שלום חבר'ה!" נשמע קולו השאנן וחסר הדאגות של ליאו. "מה קורה?" גיחך, ושנייה לאחר מכן צווח והתחמק מחפץ מעופף שעבר קרוב מאוד לראשו.
"עוד לא סלחתי לך," נשמע קולה חסר הגוף של פייפר, "אבל אני לא מתכוונת לפספס את זה."
"נו באמת, מלכת היופי!" רטן ליאו והשתתק במהירות. הייזל הניחה שחפץ נוסף כוון לראשו.
"אז אני לא מת," אמר למצלמה וחייך את החיוך ההיפראקטיבי שלו. הייזל גנחה בעצבנות. "וזה מאוד נחמד לא להיות מת!" פרנק גיחך בחוסר אונים. אפילו המוות לא הצליח לשנות את ליאו ואלדס. "אני מניח שאני חייב לכם כמה הסברים," אמר, "אבל עכשיו זה לא הזמן! הבטחתי להסביר בצורה ארוכה, מסודרת ומפורטת מאוד ברגע שכולנו נהיה ביחד – " לפי הצורה בה אמר את זה ניתן היה להסיק שההבטחה הזו חולצה ממנו עם חרב צמודה לצוואר – "וזה יקרה ממש בקרוב. אני לא יכול לומר תאריך מדויק – בעיקר כי אני לא יודע מה התאריך היום – אבל ברצינות, ואני לא רציני לעיתים קרובות, זה לא יקרה עוד הרבה זמן." ההקלטה התחילה להבהב. "דרישת שלום ממחנה החצויים, מארץ המתים ומכל מה שמעבר. ביי ביי!"
ההקלטה נכבתה בקול 'פופ' קטן והותירה את שלושת החצויים חסרי מילים.
אבל הוא מת!" קרא ניקו, לא מאמין. "הוא מת! אני יכול לומר בוודאות מוחלטת שהוא מת! הרגשתי את המוות שלו!" כמובן, ניקו לא טרח להזכיר את הדבר השונה מעט שהרגיש במוות של ליאו. הייזל רק נעצה מבט לא ברור במגילת הקלף הריקה.
"טוב," פרנק היה הראשון שהתאושש, סביר להניח משום שנזכר במשחק המלחמה שהלך והתקרב ובחובותיו כפראיטור השני של המחנה. "אתם צריכים ללכת להתארגן," אמר והעיף מבט זריז על הסביבה, מוודא שאף אחד לא הקשיב לשיחתם, "ואני צריך ללכת לדווח על זה לריינה." הוא נישק את הייזל נשיקה חפוזה על הלחי ורץ החוצה, שריונו מקרקש ומרעיש. "ניקו, אל תשכח שאתה רק אורח כאן!" קרא מעבר לכתפו. "אתה לא יכול להשתתף במשחק המלחמה, אבל אתה מוזמן להצטרף לריינה. יש מספיק פגאסוסים באורוות."
הנה עוד אחד מהפרטים הקטנים שהשתנו במחנה יופיטר בעקבות המלחמה: אורוות המחנה נפתחו גם לפגאסוסים ולא רק לחדי קרן.
הייזל לא הייתה מסוגלת לדבר. זה זמן רב שהיא זנחה את התקווה שליאו יחזור עם חיוך ממזרי על שפתיו ומשפט שנון ומגוחך להפליא. ליתר דיוק, היא הפסיקה להאמין בכך לפני שנתיים וחצי, כשהבינה שאם לא חזר אחרי חצי שנה הוא כבר לא יחזור. זה היה וויתור קשה. ליאו היה להייזל כמעט כמו אח. הייתה ביניהם מערכת יחסים מיוחדת ומורכבת שכללה הרבה הקנטות הדדיות, ירידות ופה ושם שיחות נפש. הוא היה בשבילה מה שסמי לעולם לא היה; ידיד נפש, אבל רק ידיד. בלי כל המורכבות המעצבנת שבאהבה.
ניקו חיבק אותה ושניהם התמוססו לצל, מופיעים מחדש בחדרה של הייזל. מסע צללים בחברתה תמיד היה קל יותר ממסע צללים לבדו. במקרה הצורך הוא היה נעזר בכוחה.
הוא אחז בשתי כתפיה והתכופף מעט בשביל שעיניהם יהיו באותו הגובה. "את חייבת להתאפס, הייזל." אמר, מנסה להעביר אליה חלק ממאגר כוחותיו המרוקן ממילא. "יש לך משחק מלחמה עכשיו, ואת חייבת להיות מפוקסת. את הקנטוריונית של הקוהורטה החמישית, וסוף כל סוף זה תפקיד עם כבוד. את צריכה להנהיג את הקוהורטה שלך."  
הייזל רק מצמצה בקהות חושים, מנסה להשיב את שליטתה על גופה. "אתה צודק," ענתה בקול חורק כשסוף סוף הצליחה לדבר. "אני צריכה להתאפס. אני צריכה להיות לבד."
"הייזל – " אמר ניקו, חסר אונים. היא קטעה אותו בתנועת יד זריזה. "לך," אמרה והתיישבה בכבדות על המיטה. "אני אהיה בסדר."
היא חילצה משפתיה חיוך עייף בתגובה למבטו הבוחן של ניקו. "קדימה," אמרה בחיבה, "לך לתפוס לך פגאסוס." ניקו רטן בתגובה משהו על סוסים שעפים, פרסי, גבהים ואנשים שלא יודעים מה טוב להם. הייזל כבשה דחף לפרוץ בצחוק.

הפרינפיקה, חמש דקות לאחר מכן

"אתה מצפה ממני להאמין למשהו כזה?" שאלה ריינה, קולה שקט וקר.
"טוב... כן," מלמל פרנק. למרות שעבד עם ריינה כבר שלוש שנים, והשניים הפכו לחברים קרובים, עדיין היו רגעים בהם היא הפחידה אותו עד מוות.
"אם כך," אמרה, "כדאי שנתכונן לביקור ממחנה החצויים." תשובתה הותירה את פרנק המום מעט.
"אז את מאמינה לזה?" שאל בחשש מסוים. "זה ליאו," הייתה תשובתה היבשה למדי, "והוא מספיק אידיוט בשביל להיעדר שלוש שנים ולגלות על זה רק כשהוא חוזר." פרנק לא יכול היה שלא להסכים איתה. ליאו זה ליאו, וכמו שכבר נוכח
לדעת, שום דבר לא יכול לשנות אותו.
"ועכשיו אתה צריך להתכונן למשחק המלחמה." אמרה בקול חמור. פרנק הנהן, התגבר על הדחף להצדיע ויצא בריצה קלה מהפרינפיקה. היא לקחה את הפגיון שלה, שהיה מונח על השולחן לצידה, היטיבה את הגלימה על כתפה ופנתה לצאת מהפרינפיקה גם היא.
ברגע האחרון היא הסתובבה במהירות, צעדה למרכז החדר וסקרה אותו בעיניים מצומצמות.
"אנבת' צ'ייס ופייפר מקלין!" קראה בקול רם וצלול, "החוצה!"
תזוזה נשמעה מצידה החשוך של הפרינפיקה ולאחר מכן קולה המוכיח של אנבת'.
"אמרתי לכם שהיא תבין לפני שנספיק לספר לה! יש לכם מזל שהיא לא חשבה על זה כשפרנק היה פה."
מהפינה החשוכה יצאה אנבת', ואחריה טור של חצויים מבוישים יותר ומבוישים פחות : פרסי, שהלך עם ראש מוכן בחרטה מזויפת, ג'ייסון, פייפר ולבסוף ליאו, גבוה וחסון יותר מהנער הקטן והכחוש שריינה זכרה. אחרי מבט חטוף באחורי הטור הבינה ריינה שליאו לא היה האחרון. מאחוריו הלכה נערה יפה, נסתרת למחצה מאחורי גבו. ריינה החליטה להתעלם מהעניים הזה בינתיים. מזה, ומכלבת השאול הענקית שניסתה להסתתר ללא הצלחה בפינת החדר.
"טוב," אמרה בקול יבש, זהה לנימה בה דיברה אל פרנק מקודם, "אני שמחה שהחלטתם להגיע, הודעה מראש תועיל מאוד בפעם הבאה. אני מניחה שיש לכם תוכנית?" השאלה בדבריה והאמירה שמסרה הייתה ברורה: לא משנה מה הם מנסים לעשות, היא לא תיקח בזה חלק. לא חלק פעיל, בכל אופן. המבט המבויש והילדותי על פניו של פרסי הספיק בשביל לענות על השאלה. בניגוד לחברה, אנבת' רק גיחכה וחיבקה את ריינה, שהחזירה לה חיבוק. פייפר נדחפה, מצחקקת.
"נו, פראיטור," שאלה בחיוך, "איך המחנה בימים אלו?" בדומה לאנבת', ריינה רק גיחכה ולא השיבה.
"אז מה תכננתם?" שאלה, מפנה את מבטה לעבר ליאו, שעמד עם ניצוץ שובב בעיניים. מבין השבעה ההיכרות האישית שלה איתו הייתה הכי פחות טובה, אבל היא ידעה עליו פחות או יותר הכל. אין הרבה דברים שעשה והיום לא מספרים עליהם ליד המדורה במחנה החצויים, בקול מלא געגוע וחיבה.
"אה, את יודעת," אמר, זעורו חובקת את כתפה של הנערה חסרת השם, "סתם משהו קטן. אולי פריצה למצודה, גניבת הדגל, לא משהו גדול במיוחד." ריינה חייכה ופנתה לשולחן. "אלו תרשימי המצודה," אמרה, "וזה – "היא הניחה את אצבעה על חדר מסוים במרכז המצודה – "המקום בו הם מתכננים להחביא את הדגל." היא סקרה במבט ביקורתי את ארבעת החצויים והנערה הלא מוכרת שעמדו מסביב לשולחן.
"ואם מישהו שואל – " אמרה ב'קול הפיקוד שלה', כמו שפרסי נהג לכנות אותו – "אני לא יודעת על זה כלום, מובן?" כולם הנהנו בפנים רציניות, משל הייתה המשימה מבצע קריטי באמצע מלחמה קיומית.
"טוב," אמרה והביטה בשעון שענדה על פרק ידה השמאלית, "המשחק מתחיל עוד שעה. אל תאחרו." כל החצויים היו שקועים בתכנון כשריינה עזבה את הפרינפיקה,  מקפידה לסגור אחריה את הדלת.

שדה מארס, חמישים וחמש דקות לאחר מכן

"רומאים!" קרא פרנק, קולו נישא מעל קהל החצויים שהתאספו בשדה מארס מעט לפני תחילת משחק המלחמה. "שקט!" קול הפטפוט גווע במהירות. נכון שריינה הייתה הפראיטור הראשית וה'מפחידה' מבניהם, אבל גם פרנק היה יכול להיות מפחיד ומעורר יראה לפעמים. העובדה שהיה יכול להשתנות לכל חיה שרצה – ולא היסס להשתמש ביכולת הזאת אל מול פקודיו – גם עזרה מעט.
"היום ננהל משחק מלחמה לזכר כל החצויים שנפלו במהלך המלחמה נגד גאיה. בנוסף, אנו גאים לארח היום את אחינו ממחנה החצויים, שנמצאים איתנו במסגרת חילופי התלמידים בין שני המחנות ופועלת כבר שלוש שנים." פרנק השתתק, והאוויר נמלא בקולותיהם של חצויים שמחים.
"המשחק מתחיל!" כל החצויים הריעו, ופרנק השתנה לנשר שישגיח על המשחק לצדה של ריינה וניקו, שבסופו של דבר הצטרף כאורח על אחד מהפגאסוסים.
הקוהורטה הראשונה והחמישית צעדו לתוך המצודה בעוד השנייה, השלישית והרביעית נשארו בחוץ והתמקמו בעמדות קרב.
באותו הזמן התכוננו ארבעת החצויים - בעזרתה האדיבה של קליפו, שמסתבר שהייתה אסטרטגית מחוננת – לפרוץ אל תוך המצודה. הם לא רצו משהו מרשים בדומה למה שעשה ליאו במחנה החצויים, אלא רק למשוך את תשומת ליבם של הייזל, פרנק וניקו. ואיזו דרך טובה יותר מאשר גניבת הדגל מתחת לאפה של הייזל, הגנבתו מול עיני הנץ של פרנק והעברתו במסע צללים על גבה של גברת אולירי, כשהם יודעים שניקו ישים לב לכל תנועה שעוברת בצל? לא, לא הייתה דרך טובה יותר. ארבעת החצויים השקיעו רבות בתוכנית הזאת, והיא בהחלט הייתה מוצלחת. והרבה-הרבה יותר כיפית מאשר סתם זימונם של הייזל, פרנק וניקו למקום נסתר.
כשמשחק המלחמה התחיל ונשמעה תרועת הקרנות התאספו ארבעת החצויים – וקליפסו – לצידה של גברת אולירי, לבושים שריונות וחמושים לתפארת. מלבד קליפסו, מסתבר. לה היה שריון חזה מרוקע ופגיון כסף אכזרי למראה שהיא אחזה בידה הימנית, ולא הייתה לה שום בעיה עם זה. היא לא הייתה זקוקה ליותר. אחד היתרונות בלהיות תקועה על אי שנמצא מחוץ לזמן, הוא שיש לך המון זמן פנוי.
כולם עלו על גבה של גברת אולירי, דוחפים ונדחפים, מתלוננים על הבל פיו המסריח זה של זה. בסופו של דבר היו כולם ישובים בנוחות על גבה של גברת אולירי, וזו הסתערה בנחישות יוצאת דופן ובזריזות מפתיעה – בעיקר לאור העובדה שנשאה על גבה ארבעה נערים בגילאים שמונה עשרה עד עשרים ואלה בת אלמוות אחת – לעבר הקיר המוצלל.
הם הופיעו בחזרה, מתנשפים ומסוחררים מהמסע הטראומתי מעט, בצל הקיר האחורי של המצודה. לרוע מזלם, נראה היה שהם לא חשבו על האפשרות שניקו יגלה אותם עוד לפני שיספיקו לגנוב את הדגל, יקראה לפרנק ויאסוף את הייזל במסע צללים זריז. כך קרה שעוד לפני שחזרו לעצמם, הם הוקפו בשלושה חצויים חמושים ומסוכנים.
ברגע שהייזל ראתה מי נמצא על גבה של כלבת השאול העצומה – והיא הייתה הראשונה שהבחינה – היא פלטה צעקת כאב, זינקה לכיוונה של גברת אולירי ועוד לפני שמישהו מהחצויים ההמומים הבין מה קורה הפילה את ליאו לקרקע, עם חרב צמודה לצווארו. קליפסו, שנזעקה לעזרתו של חברה, נעצרה על ידי ידה הזריזה של אנבת', שהבינה שהייזל צריכה להתמודד עם ליאו לבדה. טוב, נכון יותר היה לומר שליאו צריך להתמודד עם הייזל לבדו, כי היא הייתה יותר זועמת ורצחנית משמישהו ראה אותה אי פעם. אפילו פרנק היה המום.
למרבה המזל, נראה היה שהייזל שולטת בעצמה מספיק בשביל להצמיד לצווארו של ליאו את צדה השטוח של החרב, אף על פי שנדמה היה שאין לה שום בעיה להפוך אותה.
"תסביר. עכשיו." סיננה דרך שפתיים חשוקות ובעיניים נוצצות מזעם. ליאו, הלחוץ למדי, הצליח לחלץ גיחוך מבוהל משפתיו. "טוב..." אמר, והמבט שהייזל נתנה בו גרם לו לזנוח את כל ההקדמות וההתחכמויות שאין ספק ששמר לרגע הזה.

"מתתי, ואז חזרתי לחיים. מרפא הרופאים הזה היה ממש דפוק, אני לא רוצה לחזור על זה שוב לעולם. אגב, גם ממש גרוע להיות מת. זה ממש כאב. אספתי את קליפסו וחזרתי לכאן, למרות שמסתבר שזה לקח יותר זמן ממה שחשבתי. אבל עכשיו אני כאן, וזה מה שחשוב," הוא סיים בחיוך, מחכה שהייזל תרפה את אחיזתה. היא נשארה קפואה בתנוחתה עוד מספר שניות מתוחות, בהן אנבת' התקשתה יותר ויותר להחזיק את קליפסו ישובה, עד שהתרוממה באיטיות, לא מסירה את מבטה מליאו. אף אחד לא העז לזוז עד שהחזירה את הספאתה שלה לנדן. כל הזעם התנקז מעיניה, וכעט מה שנותר בהן זה אומללות טהורה. ניקו שם לב לכך, אך לפני שהספיק לגשת אליה קפצה קליפסו, החליקה מגבה של גברת אולירי ואספה את הייזל לחיבוק. כולם התבוננו, מופתעים, במחזה הלא צפוי. הייזל בכתה על כתפה של קליפסו, וזו בתורה נדנדה אותה לחשה באזנה מילות נחמה. כשסוף סוף נרגע הייזל מספיק בשביל ללכת עזבה אותה קליפסו, נתנה בליאו מבט חמור שאמר 'יש לנו הרבה על מה לדבר,' וסובבה אותה בעדינות לכיוון המשוער של מגורי החיילים. "אנחנו הולכות לדבר," הכריזה קליפסו, עדיין נועצת בליאו מבט קשה. "כשהייזל תהיה במצב לדבר אתם תדעו על זה." קליפסו תמכה בהייזל הבוכה, חסרת היציבות, והתחילה ללכת באיטיות. כשהתרחקו מעבר לטווח שמיעה התחילו החצויים להתאושש. פעם נוספת הפגין פרנק את יכולות ההתאוששות המהירות שלו כשהיה הראשון שהשתלט על עצמו.
"זה היה... לא צפוי," אמר והביט סביבו. הוא הנהן בברכה לג'ייסון ופרסי, חייך לאנבת' ופייפר והתאמץ שלא לפרוץ בצחוק אל מול מבטו ההמום של ליאו. אחרי שנייה רצינית באופן חלקי פרצו כולם בצחוק משחרר, כשקול צחוקו העמוק של פרנק נשמע בבירור. אפילו ניקו צחק, וגם ליאו שהצטרף קצת באיחור.
כולם קפצו אחד אחרי השני מגבה של גברת אולירי והעניקו לפרנק חיבוק קצר. אנבת' הייתה היחידה שחיבקה את ניקו, שלמרות השינוי שעבר מאז המלחמה עדיין שנא מגע גופני.
כולם פנו להשקיף כאורחים על משחק המלחמה מלבד פייפר, שמאחר שהייזל לא הייתה כשירה להנהיג את הקוהורטה שלה התנדבה להחליף אותה. היא הייתה הבחירה האידיאלית, בעיקר מאחר שכבר מילאה את התפקיד הזה פעם אחת כשהייזל שכבה בחדרה עם רגל שבורה ולא נמצא לה מחליף בזמן למשחק. פרנק השתנה בחזרה לנץ, יודע שריינה לא תשכח לו לעולם אם יעלם למהלך משחק שלם.
כך המשחק נמשך, והחיים נמשכו, וליאו נחלץ מכל העניין רק עם כמה חבורות כחולות וגב כואב.

החיים הטובים.

וחדשות טובות: בסופ"ש (אני מאוד מקווה) אני אעלה לפה עוד חלק, לא ממש קשור, שמסופר בו על השיחה של הייזל וקליפסו. זה כבר כתוב ומוכן, הבעיה היחידה שלי היא שאין לי מלא זמן להקליד אותו למחשב. אבל אני ממש אשתדל.
הסוף קצת צולע, אבל לא נורא. אני לא ממש טובה בסופים.

הפרק הקודם		הפרק הבא