דרקון

אוקיי, שוב הפסקה.

המורה הלחיצה אותי, אני לא אכחיש את זה.

טוב, מה הסיכויים שאני אהיה 'הנבחרת'?

הייתי אומרת: 0.0.0.1

כלומר: סיכוי ממש קלוש.

דיי, אני סתם מאמינה לשטויות.

המורה קראה את הספר הארי פוטר של המוגלגים, ורצתה למתוח אותנו.

כן, אני יודעת, גם אתם בטח מוגלגים.

ולא, הארי פוטר של המוגלגים זה ממש שונה מהמציאות.

טוב ככה זה ביינתיים.

מה אני מקשקשת על דברים שאני לא מבינה?

דיי, נמאס לי לדבר לעצמי.

אני נכנסת למחסן הפרטי שלי.

יש איזה מין מחסן שכזה, אף אחד לא נכנס אליו, כי הוא מטונף, שאימצתי לעצמי.

כמובן ניקיתי אותו.

לא בשתי ידיי, כן?

אהמ.קסם.אהמ.

לא דיי, אני מתה.

אמילי, הבת שירות, יושבת על אחת הספות במחסן.

אר… איך היא גלתה?

היא חיכתה לי כאילו?

נראה לי שכן.

שאלתי אותה: "מה את עושה פה?"

"חיכיתי לך" היא ענתה בטון נעים למדיי.

"למה?" שאלתי, "כדי לדבר איתך. וכן, אני יודעת את הסוד שלך ושל לונה, ואני לא מוגלגית" היא ענתה.

"נו, אז תדברי!" אמרתי בחוצפה, "אוקיי," היא אמרה, מתעלמת מחוצפתי "תבריזי לשיעור הבא שלך, ותבואי לכאן. משהו חשוב מאוד יחכה לך כאן. אה, וגם לונה אמרה לי לעדכן אותך, בזה שעכשיו לא רק לה קוראים מאחרי הגב 'היא פשוט לא נורמלית', עכשיו קוראים לשתכן מאחורי הגב: 'הן פשוט לא נורמליות'. וזהו, עכשיו אני אלך מכאן."

הפרק הקודם		הפרק הבא