תיכון החצויים חסרי הזיכרון

פרולוג

וויכוחים סוערים התנהלו באולימפוס.

"אנו לא יכולים לעשות את זה!" התרגזה אפרודיטה.

"זהו המעשה הנבון והצודק. זה חייב לקרות," אמרה אתנה בשלווה קרה.

שאר האלים הסכימו בנהימות והנהונים עם אלת החכמה.

"אבל… הרה! בבקשה!" ביקשה אלת האהבה ופנתה לאלת המשפחה.

מלכת האלים הביטה בה בהשתתפות. היא היחידה שהסכימה איתה. "אני מצטערת, אך נאסר עליי להשתתף בדיון הזה." היא נעצה מבט זועם בבעלה, זאוס.

אל השחקים הביט באשתו. "אנא ממך, אל תפתחי את הדיון זה פעם נוספת."

אפרודיטה הבינה שבעלת הברית היחידה שלה בעניין הזה לא יכולה לעזור והמשיכה להתווכח לבדה.

"אני מסרבת לכך בחומרה! לא אסכים שתפרידו בין כול החצויים הללו! שתי הקבוצות כבר יצרו קשרים חזקים!"

ארטמיס שילבה את ידיה ונשענה אחורה בכיסאה, ממנה לא ציפתה לתמיכה כול שהיא.

"אינך רוצה שבתך ובן יופיטר יופרדו… איך שהוא פעם נוספת חזרנו לדבר על אהבה."

אפרודיטה התרעמה "שתקי אלה איוולת שכמותך! אולי כולכם מזלזלים בי כרגע, אך עוד תבינו שאני צודקת. גם אם תנסו למחוק להם את הזיכרון, הם לא ישכחו. האהבה חזקה יותר מכול הכוחות של כול האלים שנוכחים גם בחדר. אפילו יותר מהמוות. אפילו יותר מהתבונה."

האדס הזעיף את פניו "תסלחי לי? אין כוח שחזק מהמוות."

"או מהתבונה." הוסיפה אתנה.

"אני מוכנה לעשות עם כולכם התערבות. אם הוכיח לכם שהאהבה יכולה להתעלות מעל כול הקשיים, אתם לא תפרידו בין היוונים והרומאים. אתם לא תמחקו את הזיכרונות שלהם מהמלחמה עם גאיה והם יוכלו ליצור קשר אחד עם השני."

זאוס הרהר "זה יכול להיות מעניין…"

"אבא!" התקוממה אתנה.

מלך השחקים הביט באלת האהבה הסוערת. "על מה חשבת בדיוק?"

אפרודיטה חייכה בסיפוק.

פרסי התעורר בבהלה.

הוא התיישב במיטתו והתנשם בכבדות.

משהו היה לא בסדר… הראש שלו ממש כאב.

בהתחלה הוא חשב שזה סתם מהמעבר המהיר בין ישיבה לשכיבה אבל אחרי מעט זמן הבין שזה משהו אחר.

הוא עצם את עיניו כשהפעימות התגברו וניסה להרגיע את ליבו הדוהר.

מה קרה? הוא חשב ופקח את עיניו.

הפעימות נפסקו לרגע. אבל זה היה מוקדם כדי לשמוח.

פרסי צרח ונפל מהמיטה כשהרגיש כאילו ראשו מתבקע לשניים. הוא התפתל על הרצפה העוד כאבים מייסרים כמו פגיונות תוקפים את מוחו.

הוא נתקל בשולחן שליד המיטה שלו בכוח וחפצים נפלו עליו והתנפצו סביבו.

צעדי ריצה נשמעו מבחוץ, אימו ואביו החורג נפרצו דרך הדלת.

"פרסי! פרסי, מה קרה?" שאלה אמו וניסתה לעצור את עוויתותיו.

הוא ניסה לפתוח את פיו לענות לה אך הכאב חסם את גרונו.

העיניים שלו התמלאו דמעות בעוד הסבל שלו התגבר, הוא הרגיש כאילו שורפים לו את כול הזיכרונות.

"פול, תתקשר לאמבולנס!" שמע במעומעם את אמו צועקת.

אביו החורג דיבר במהירות לתוך הטלפון אבל פרסי כבר הפסיק לשמוע.

הוא היה בעולם שרק הוא והכאב היו שם.

פרסי הרגיש כאילו המוח שלו מתרוקן, והבין במאוחר מה קורה.

הזיכרונות שלו התחילו להיעלם.

לא, לא שוב! רצה לצרוח. בבקשה! תעזבו אותי ואת הראש שלי!

אבל תחינתו לא נענתה.

החוויות שלו מהקיץ התחילו להישכח והשאירו חללים גדולים מאחוריהם.

הוא ראה פנים של נערים ונערות נשלפים מזיכרונו, אך אחרי שנעלמו כבר לא זכר אותם.

התמונות ממחנה חצויים נעלמו מראשו.

הרפתקאותיו התפוגגו ממוחו וכך כול האנשים שהכיר, ראה ופגש בעקבותם.

כול הדברים הטובים, כול הדברים הרעים שעבר, נמוגו כלא היו.

עד מהרה זיכרונותיו מכול החמש שנים האחרונות נעלמו.

התמונה האחרונה שאבדה לו הייתה ילדה בלונדינית עם עיניים אפורות שהביטו בו בשעשוע.

אנבת'… חשב ואיבד את הכרתו.

"פרסי? אתה יכול לשמוע אותי?" קול שאל אותו.

הוא הרגיש שהוא שוכב בתוך מיטה נוקשה. ריח סירופ שיעול ואבק מילא את אפו. בית חולים.

הוא פקח את עיניו והסתנוור מהאור העז שכוון אליהם.

הרופא בדק את תפקוד האישונים שלו עם פנס. וכיבה אותו אחרי מספר שניות.

"הוא בסדר," אמר לנוכחים בחדר.

אימא שלו התקרבה אליו וחיבקה אותו "חשבנו שכבר קרה משהו."

"אל תדאגי, כנראה הייתה לי מיגרנה ממש חזקה," חייך.

הרופא עזב אותו ואת ההורים שלו לבד.

פול, אביו החורג הביט בו בדאגה "אתה היית מעולף כמה ימים, פרסי."

"באמת?" הוא הופתע.

אמו הנהנה "ולא הפסקת למלמל שמות. מי אלה הייזל, פרנק, ג'ייסון, פייפר וליאו?"

"מי?" שאל פרסי בבלבול.

אביו החורג משך בכתפיו "אתה אמרת אותם בתוך שינה כמה פעמים, אבל על שם אחד חזרת כול הזמן."

"איזה?" הוא התעניין.

"מי זאת אנבת'?"

ניצוץ של זיהוי חלף בראשו של פרסי.

אולי זאת דמות מאיזה סרט שראיתי פעם בבית ספר ונרדמתי באמצע. חשב.

"לא יודע," הוא ענה.

אבל הוא קפץ את אגרופיו סביב השמיכה. מי זאת, באמת?

		הפרק הבא