זה לא נגמר

הפרק נכתב דרך הפלאפון, סלחו לי.

תודה על 100 צפיות ♡♡

******נקודת מבט סקורפיוס******

"ארגג" נהמתי והמשכתי לדפוק את אגרופי בקיר. לילי הביטה בי במבט חלול,

לא הצלחתי לפרש את מבטה. טוב או רע?  "נמא -" אאוץ'. דפקתי חזק מדי.

הלך הקיר. הבטתי בלילי בשתיקה. היא המשיכה להביט בי במבט חלול, לקחה

את השרביט ולחשה "ראפרו". קמתי בשקט והתיישבתי מולה, היא לא הביטה בי.

רק השפילה את מבטה. "לילי, תסכלי לי בעניים," ביקשתי בתחינה. "ליל'ס!" היא

הרימה את ראשה לאט לאט, והביטה בי. ענייה היו אדומות מאוד. ולחייה רטובות.

אני לא יודע איך לתמוך בא, אני בעצמי לא קלטי מה קורה כאן. איך אעודד אותה כשאני

את עצמי לא מבין? איזה חבר נוראי היא מצאה לעצמה. לילי התקרבה אליי מעט,

פנינו אחד מול השני. וחיבקה אותי בחוזקה, כאילו שאברח לה לאנשהו. כאילו

שאעזוב אותה, הרגשתי שהיא מפחדת. ולפתע ללא כל ציפייה, היא לחשה באוזני

"סקורפ, אתה לא חבר גרוע." התנתקתי מהחיבוק והבטתי בא במבט מופתע.

"ליל'ס? אני חולם או שעשית לי הרגע לי הלטת הכרה?" היא הביטה בי במבט מוזר,

מבט שלא היה מעולם. מבט שיש תמיד על תלמידי סלת'רין. "פתאום אתה משווה

אותי לתלמידי סלת'רין הא?" היא שוב חייכה. התקרבתי אלייה שוב, כך שהיו מילמטרים

ספורים ביני לבינה. "הלטת הכרה מה?" היא הינהנה. "מאין? מאיפה? איך? ממתי?"

שאלתי. "אממ מאז ומתמיד" פי נפער לרווחה ולא הצלחתי לסגור אותו. פשוט הבטתי

בא בשוק. היא נישקה אותי קצרות על שפתיי "אחרי שנתיים רק עכשיו גילת?" צחקה.

"עשית הלטת הכרה למורים?!" התלהבתי. "כן, על המורה לרונות עתיקות. אבל הראש שלה

היה כאילו, מלא רונות!" צחקה. דווקא ממנה לא ציפיתי שתעשה הלטת הכרה על

מורים. היא דומה יותר מדי לדודה של הרמיוני. שומרת החוקים. לומרות שגם היא לא

תמיד הייתה פרפקטו. בעצם, הן דומות אחת לשנייה שתי טיפות מים בהתנהגות.

"התברר שאני דומה לדודה הרמיוני?" צחקתי. "מאז ומתמיד, אבל תפסיקי לעשות לי

הלטת הכרה את בסוף תשלמי על זה" נשמעו קולות מוכרים מלמטה.

******נקודת מבט הארי******

ישבתי בחדר וחיפשתי גיליון קלף. "ג'יני יש לך מושג איפה גיליונות הקלף שלי?" צעקתי.

"כן! הם בסלון" נו באמת, נאנחתי. וירדתי למטה לקחתי גיליון והתחלתי לכתוב מכתב.

דראקו, בו בדחיפות !

אין זמן להסביר, סקורפיוס בטוח.

                                        הארי.

נתתי את המכתב לבלק הינשוף שלי ושל ג'יני והוא יצא לדרך.

"ג'ין, מה יהיה?" נאנחתי. "אל תדאג הארי, וולדמורט לא יחזור

לעולם. וגם נשארו אולי בין 20-40 אוכלי מוות. אתה יכול להרגע."

עדיין דאגתי. "אבל ג'ין, הכל יכול לקרות. מאז מה שסקורפיוס סיפר

אני דואג שמה שהיה בתקופת הוגוורטס יחזור. אני לא רוצה שהם יחוו

את מה שאני חוויתי.." היא הביטה בי במבט עצוב. "אל תדאג, אחרי

הכל אנחנו פוטר. ופוטר אף פעם לא מוותרים" היא ציטטה את אבי.

היא התיישבה לידי ונישקה אותי. אך לפתע נשמע רעש של פקיקה.

"אחמ אחמ" כיחכך בגרונו דארקו. אני וג'יני התנתקנו. קמתי ולחצתי את

ידו של דראקו בעוד ג'יני מחבקת את אסטוריה. "מה פירוש המשפט -

סקורפיוס בטוח?" הארי הורה לו להתיישב. וידע כי זו תהיה שיחה ארוכה..

הפרק הקודם		הפרק הבא