שמינית פוסידון

פרק ראשון - העשרים ביוני:
קמתי לבוקר חדש , השמש הפציעה לה ונראתה כמשבשרת רק טוב.
פקחתי את עיניי לאחר שהרחתי ריח פנקייקים מאפאף את כל הבית.
"בוקר טוב חומד," שמעתי במעורפל את אמי אומרת לאחר שירדתי במדרגות.
"נווו, אז אני מביין שיש לי חוש ריח מצוין..לא כך?" התיישבתי על הכסא,ואמרתי במעט התשאות קטנטנה וצחקקתי לי מעט.
אנג'ל - שישבה ליידי הצטרפה לצחוקי כשנרגעה ענתה " סתום כל נעל יכולה לדעת שזה ריח של פנקייק "
"אממאאא אפשר גםם ? איפפה שלייי?? " צעקתי ללא סבלנות
"רגע.." ענתה ובין רגע הופיעה ליידי עם צלחת מלאה פנקייקים .
"אז לכבוד מה החגיגה?" שאלתי (ברור שלא לפני שטרפתי אחד..)
"לכבוד היום שיש היום" ענתה אנג'ל בפשטות כמובן מאליו
"היום יום שני" נדמה לי
"העשריםם ביוני אח שלו" וכשאמרה זאת חיוך ענקי התפשט על פנייה לקח לי כמה שניות לחשוב ואז לעכל..
"היום היום האחרון ללימודים!!" צעקתי באושר וקמתי מהכסא והוא עף הצידה . ואמא נבהלה אבל לא היה לי כ"כ אכפת ,אופסי.
"מת עלייך אחות שלו" והבאתי לה נשיקה בלחי "ומחנה החצויים היום" הוסיפה באגביות כן כן כאילו שלא ידעתי.
עליתי במהירות לחדרי והחלפתי את הפיג'מה במכנסי ג'ינס ארוכות וחחולצת טי שירט כתומה עם סמל בית הספר "צ'ארלס" וירדתי במהירות למטה.
"יאללה אנ'גל שלא נאחר" אמרתי לה הבאתי חיבוק קצרצר לאמא שלי ויצאתי עם אנג'ל בריצה מהבית לכיון תחנת האוטובוס לפני שנפספס..

"ליאם,מה קורה אחי?" אמרתי לו כשאני ואחותי פגשנו אותו את אמה ,שהיא אחות של ליאם,וסופייה ליד הלוקרים.
אנחנו, כמו שאתם יכולים לנחש מין חבורה כזאת - לא הכי מקובלים ופולארים שיש אבל..למי אכפת? יש לנו אחד את השני ואני נותן בהם אמון מלא.
ולא ,לא הגזמתי , כן אנחנו רק שנה ביחד אבל ..
מה שהכי מעצבן אותי זה שאני פשוט לא יכול לספר להם הכל - על מי שבאמת אבא שלי סבא שלי וסבתא שלי זה גם אומר שאני אתראה איתם הקיץ (?)
בינתיים אני ליאם אנג'ל אמה וסופייה רוקנו את הלוקר מכל מיני שטויות ודפים שנערמו בלוקר במהלך השנה.
הפעמון צילצל בשעה שמונה וכולנו מהרנון ללכת לכיוון רחבת האספלט של בית הספר בחצר .
משעה שמונה עד שעה עשר הם פשוט מרחו לנו את הנשמה -
לוגן פל המנהל של הבית ספר תקע נאום ארוך על כמה שהוא מודה לצוות המורים הנהדר של בית הספר ולא להשתולל בקיץ כדי שבשנה הבאה נבוא בריאים ונמרצים לעוד שנה ולא לשכוח את המוטו שלנו
..בלהבלהבלהבלה..
סופיה כמעט נרדמה על אחותי וכל השיער הבלונדיני מתולתל נשפך על רצפת האספלט אבל לא נראה שהיה לה כ"כ אכפת כבר - העיקר לעוף מפה.
"ועכשיו ברשותכם נעבור להופעה שתלמידי כיתה י' הכינו במיוחד בשבלכם ועבדו עליה במשך ימים וממש התאמצו.."סיים לוגן את דבריו ומחיאות כפיים מאולצות עלו מהתלמידים.
לאחר שנגמרה ההופעה ועוד מורים דיברו אל הרמקול לוגן אמר "..שיהיה לכולכם המשך יום נעים התעודות יחולקו בכיתות לאחר ההפסקה.." וכל המון הלך לעבר הכיתות.
והמורה שלנו סוזן הובילה גם כן היא לכיתה שלנו ז'3 (G3)
לאחר שסיימנו לאכול נשארה רבע שעה להפסקה , ואז בכל מקרה מחלקים תעודות ואנחנו בכל מקרה ממוקמים די בסוף הרשימת שמות אז זה לא כל כך משנה לנו לא לחכות במסדרון עד שהמורה תקבל אותנו לקבל את התעודה.
בכל מקרה, ירדנו לחצר ביה"ס שאין שם הרבה דברים בתכל'ס - יש שני סל כדורסל , שני שערי כדורגל , ובצד החצר יש רשת כדורעף .. משום מה החצר הייתה די שוממת ,
מסתבר שרוב התלמידים העדיפו להשאר במסדרונות ולחכות שיקריאו בשמם.
יכול להיות ..
ישבנו על אחד הספסלים ואז אמה קמה פתאום והלכה לה.
"מה?" אנג'ל וסופיה שאלו פה אחד. "חכו רגע כאן , אני כבר חוזרת" אמרה והפנתה את מבטה ללכת משם.
כאילו שיש לי לאן ללכת חשבתי לעצמי. מבטהיין של הבנות הופנו אליי ואל ליאם פרשתי את ידיי כמחפש תשובה " מאיפה אני אמור לדעת" אמרתי
כעבור איזה רגע בערך אמה חזרה ויחד עמה גיר שחור ..
" למה הבאת גיר והעוד שחור" אמרתי " ביחאת אמה לא חבל על הידיים היפות שלך?" שאלתי בצחקוק וראיתי שעולה בזיו פניה חיוך קטן.
"סתום פראסוס" אמרה לי ואז פנתה לכולם- "בואו רגע".
היא התכופפה וכתבה משהו על רצפת האספלט בגיר שבידה.
"מה את כותבת שמה?" שאלה סופייה וניסתה להציץ מבעד לכתפה של אמה אך ללא הועיל ,
לאחר כמה שניות אמא זזה ממקומה ועל הרצפה היה כתוב : "אמה ליאם סופייה אנג'ל ופראסוס היו כאן" סמיילים ..ובשורה מתחת " יום שני ,ה-20 ביוני ,יום אחרון בצ'ארלס"
"ייאייי איזה נדיר" אנג'ל וסופיה התפוגגו .לעומתי " למה כתבת אותי אחרון?" שאלתי במורת רוח . "סתום" אמרה. אמרתי לכם כבר כמה שאני אוהב להתווכח עם אמה?
לפתע ,באמצע קו המחשבות שלי על אמה צל גדול גהר מעליינו,
אני ואנג'ל הסתכנו והרמנו את ראשנו מעלה "שיט" מלמלתי ,זה היה מייסון,המאמן ספורט של השכבות הנמוכות ,
הבטתי היישר בעיניים הכסופות של אחותי - כבר חודשיים שאני והיא פוחדים ממנו פחד מוות ,לא יודע איך להסביר את זה , דיי חשוד לנו..
"קליין ,בראון ,ג'קסונס מה דעתכם לא לצייר על בית הספר?" נבח המאמן מייסון עליינו ,
"אני מצטערת זה אשמתי" אמר אמה בפנים מתחננות למאמן.
"בואו איתי ,כל החמישה - עכשיו " אמר מייסון ובלית ברירה הלכנו בעקבותיו.
"מה יש למאמן נגדך?" שאל אותי ליאם שההינו בדרכנו לאולם ספורט ,מסתבר,
משכתי בכתפיי"לא יודע,אחי" עניתי לו בפשטות -אבל היה בזה מעט שקר.

אשמח לתגובת על הפרק ,וגם בכללי לדעת מה אתם\ן חושבים\בות בכללי , ומה צריך לשפר ! 

<3

הפרק הקודם		הפרק הבא