השומר ומלכת הקרח

חבר אמת

אולם ההחלקה בחצר הארמון היה רעיון נהדר.

כול התושבים יכלו להיכנס, השערים אף פעם לא היו סגורים.

אנה למדה להחליק מהר מאוד, בעיקר בשביל להישאר בקצב של אלסה.

הבעיה הייתה שכמעט לא היה להן זמן איכות ביחד, כי כול התושבים רצו לפגוש את המלכה באופן אישי.

זה היה מהנה ומתיש באותו זמן.

אלסה בדיוק סיימה שיחה עם מנהלת מוסד ליתומים. המנהלת הייתה אישה צעירה ומקסימה. זה היה פשוט מדהים עד כמה אזרחי הממלכה הם חברותיים.

בכלל לא היה לה מושג שיש כול כך הרבה אנשים.

"אלסה!"

היא הסתובבה בדיוק כשאחותה נפלה עליה.

טוב, אולי היא לא למדה להחליק.

"אנה, איפה היית?"

"איפה הייתי? קודם חיפשתי אותך, אבל אז איזה איש נחמד חילק לכולם גלידת שוקולד, אז הלכתי לאכול גלידה. אחר כך ראיתי ילדה שיודעת להסתחרר באוויר, זה היה פשוט מדהים. ואחר כך המשכתי לחפש, והנה אני כאן!"

אלסה חייכה למרות שלא הבינה חצי ממה שאמרה. "זה נשמע כמו יום מעניין. את נהנת?"

"מאוד! אני אוהבת להחליק על הקרח, בעיקר כשאני לא נופלת."

"זה נהדר, אך יש לי עוד מעט פגישה חשוב עם יועצי האר-"

"מה? אבל לא הייתה לנו הזדמנות לדבר."

אלסה הרהרה מעט. ונזכרה במשחק שהיו משחקות עם ההורים שלהם.

"את זוכרת 'עשרים שניות וחצי לשאלה?"

העיניים הגדולות של אנה הוארו. "בחיים לא הייתי שוכחת!"

עשרים שניות וחצי לשאלה היה משחק ששתיהן היו משחקות עם ההורים שלהן, לפני שהכוחות של אלסה החמירו.

בגלל שאבא ואימא שלהן תמיד מיהרו לפגישה/ לייעוץ/ לנסיעה/ למסיבה/ לאירוע, היה להם מעט זמן לדבר עם אלסה ואנה.

הם המציאו משחק שנקרא עשרים שניות וחצי לשאלה, שבו היו מתעדכנים בהרבה דברים בזמן קצר.

הם שאלו אחד את השני שאלות, והיה צריך לענות עליהם בעשרים שניות בלבד.

החצי זה לא באמת עוד חצי שנייה, זה שאלה שמתעכבים עליה יותר זמן בגלל שהיא חשובה.

זה קרה כשאימא שלהן שאלה את אנה איך היה היום הראשון אצל מורה הארמון. התשובה שלה לקחה יותר מעשרים שניות.

או דקות. הרבה יותר.

המלכה פספסה מסע ומתן עם עיר הרוכלים. כמה חבל.

"בסדר, כמעט לא דיברנו 11 שנה. הצבע האהוב עלייך הוא עדיין צהוב?" שאלה אנה.

אלסה עיוותה את פניה. "אוי, ממש לא. עכשיו זה תכלת. ושלך זה עדיין לבן?"

"לבן מרשמלו! כן, זה עדיין הצבע האהוב עליי."

"אני שואלת את השנייה," המשיכה אלסה. "אני אפילו לא אשאל מה המאכל והקינוח האהובים עלייך… חיה אהובה?"

"ברווזונים קטנטנים, כמו שיש לנו באגם."

"יש לנו אגם?"

"כן, גיליתי אותו כשהייתי בת 14, באביב. יש עוד שמונה שניות! מה החיה האהובה עלייך?"

"לא יודעת, ברבורים?"

לא היו להם ממש חיות מחמד, אבל היא תמיד אהבה לראות ציורים של ברבורים.

אנה משכה בכתפייה. "נו, נחשיב את זה. שאלה שלישית: אני יכולה להשאיל את השמלות שלך?"

"את יכולה, למרות שזה לא קשור למשחק. שאלה רביעית: את שמחה עם כריסטוף? אני יודעת שזאת 'אהבת אמת', אבל… מה את מרגישה?"

"מאושרת, כאילו מצאתי את המקום שלי בעולם."

"אז אני מאוד שמחה בשבילך."

אנה חייכה. "תודה, אלסה. אני שמחה שאת שמחה בשבילי. ואני שמחה שלא שמחת כשהתארסתי להאנס." היא עשתה קול נגעל.

הן צחקו. "טוב, תורך לשאול."

"שאלה חמישית: כול השנים האלו בתוך החדר שלך… לא הרגשת בודדה? היית שם המון זמן, לא רצית לצאת החוצה?"

אלסה הייתה צריכה להתיישב.

אנה התיישבה על הספסל לידה. "זאת שאלת עשרים שניות וחצי, נכון?"

"אני… את יודעת שהרגשתי בודדה. רציתי יותר מכול דבר לצאת החוצה. כול שנייה שהייתי בחדר שלי, רק רציתי לברוח משם. ועשיתי את זה."

"כן, בהכתרה שלך."

"לא, ברחתי לפני ההכתרה. הרבה פעמים במהלך השנים האלו. זה הסיבה שהכוחות שלי לא יצאו משליטה כול השנים האלו."

אנה התקשתה להבין. "אז בתקופה שההורים שלנו עדיין חיו, את היית יוצאת מהחדר? איך הם לא ראו אותך? איך אני לא ראיתי אותך?"

"טוב, בחלון בחדר שלי יש פתח שיכולתי לצאת דרכו. יצרתי מגלשת שלג כול פעם שרציתי לרדת. הייתי הולכת כול פעם למפל בסוף הממלכה. אף אחד לא הלך לשם, ויכולתי להקפיא אותו שוב ושוב ולהשתמש בקסם שלי. ו…"

אלסה היססה. היא לא התכוונה לספר על זה לאף אחד.

אנה שילבה את הידיים שלהן. "אנחנו אחיות. את יודעת שאת יכולה לספר לי כול דבר. אני נשבעת לא לגלות לכריסטוף. או לאולף. אפילו לא לסוואן!"

אלסה צחקה. "בסדר. כול פעם שהייתי הולכת לשם, הייתי פוגשת את החבר היחיד שהיה לי בזמנו."

אנה קפצה על רגליה. "הייתה לך אהבת אמת? למה לא סיפרת לי?!"

אחותה הגדולה משכה אותה חסרה לישיבה. "לא חבר מבחינה זו. חבר אמיתי, יכולתי לספר לו את כול מה שהכביד עליי. הוא תמיד עודד אותי."

אנה עדיין הייתה מעט מאוכזבת. "אני מניחה שגם זה טוב. את הולכת לספר לי את כול הסיפור עכשיו. ולא נורא עם יש לך פגישה עם מועצי הארמון."

"יועצי."

"אני לא שומעת סיפור…" היא זימרה בקול מתנגן.

אלסה חייכה וגלגלה את עיניה. "היה היה פעם… נער שקראו לו ג'ק פרוסט."

		הפרק הבא