השומר ומלכת הקרח

לפני שנים רבות…

~אי שם בארנדל, אחת עשרה שנים לפני כן~

אלסה קרסה על הדשא הירוק, נשימתה רדודה מהמרחק שעברה בריצה.

הלב שלה התנפץ לרסיסים. היא פגעה באחותה. היא כמעט הרגה את אחותה. אנה הייתה יכולה למות אם אימא ואבא לא היו מביאים אותה אל הטרולים.

ועכשיו היא לא תוכל לראות את אנה יותר.

ההורים אמרו שזה רק ליתר ביטחון.

שזה לטובת שתיהן.

אבל היא ידעה שהם פוחדים שתפגע בה שוב.

"אני מפלצת," מלמלה אלסה. קרח התחיל לכסות את כפות ידיה, ותחושת הקור לא הגיעה.

עננים קודרים התאספו אי שם בשמיים, מסתירים את הירח ואור כוכבים.

שלג התחיל לצנוח מלמעלה ולצפות את כול הירוק, הסגול, הורוד, החום והצהוב בגבישים לבנים קפואים.

היא הורסת הכול. היא עכשיו העלימה את כול הצבעוניות שהיה במפל היפהפה הזה והפכה אותו לצבע אחיד וקודר. לבן.

זה היה הצבע האהוב על אנה. זה היה צבע של שמלות כלה, של בגדים חגיגיים, של חלב חם, של שלג.

אוי, כמה אלסה שנאה באותו רגע את לבן השלג הזה.

דמעות התחילו לזרום במורד פניה, והיא ניסתה לנגב אותם. היד מלאת הקרח שרטה את הפנים שלה.

שלג ירד סביבה. היא הרימה את ראשה ופתיתים צנחו בעדינות על פניה, מתערבבים עם הדמעות.

הכול באשמתה.

ואז הרגישה משב רוח עובר על פניה. קריר, אך שהביא אותו מחשבות עליזות. ילדים שמשחקים מלחמת כדורי שלג ועושים מלאכים, בית ספר שמתבטל, משפחה שיושבת יחד ליד האח ושותה שוקו חם, פתיתי שלג שבריריים שלכול אחד יש צורה שונה.

אלסה הרגישה איך השלג מפסיק לרדת.

היא לא עשתה את זה. היא לא הפסיקה אותו.

היא הרימה את ראשה וראתה נער יושב על עץ בין הענפים. הצללים והעלים הסתירו אותו, עד שכמעט חשבה שאינו שם.

"למה אתה מסתתר?" שאלה אותו.

העיניים שלו נצצו מתוך החשיכה. "את רואה אותי?"

זאת שאלה מטופשת. "כמובן שאני רואה אותך. זה לא שאתה בלתי נראה."

"אני לא?"

"אם היית בלתי נראה, אז לא הייתי יכולה לראות אותך. נכון?"

"אני מניח שיש משהו במה שאת אומרת."

הוא ריחף כלפי מטה, צועד יחף על השלג. היה לו ביד מטה משונה, כפוף בקצה, מכוסה קרח.

הנער כרע על הדשא, וכול האיזור התכסה בשכבה עבה של שלג בין רגע. המפל קפא לגמרי והפך להיות קרח מוצק לחלוטין.

ואילו הקרח שהיה עליה נעלם.

"למה את בוכה?" הוא שאל.

היו לו כוחות כמו שלה, היא קלטה. הוא היחיד שראתה אי פעם שיש לו גם כוחות.

זה גרם לה לבטוח בו ישר. אולי התמימות של ילדה דיברה מתוכה, אולי בגלל שהוא היה היחיד שיכול להבין.

"הקפאתי את אחותי. פגעתי בראש שלה."

הנער קם והביט עליה מלמעלה. היו לו עיניים לבנות-אפורות מלאות באופטימיות נערית, כאב למוד שנים, ותקווה.

"והיא שרדה?"

"כן."

"אז למה את בוכה?"

"זה… מסובך."

הנער חייך חיוך קטן. "מסובך זאת המקצועיות שלי. טוב, האמת שלעשות כיף זאת המקצועיות שלי."

"כיף?"

הוא הנהן. "כיף."

"איך קוראים לך?" שאלה אלסה בסקרנות.

"ג'ק פרוסט. נעים להכיר אותך ילדה."

"אלסה."

"אלסה," הוא חזר על השם שלה. "רוצה לערוך קרב כדורי שלג?"

"אתה לא עומד לשאול אותי למה זה מסובך?" מבוגרים תמיד שואלים ילדים שאלות, גם אם הילדים לא רוצים לשוחח על הבעיות שלהם.

ג'ק נשען על המטה שלו. "אני חושב שמה שאת צריכה עכשיו זה לעשות קצת כיף, לשכוח מהכול. לא לדבר על זה." ג'ק עשה פרצוף מטופש בחלק האחרון של המשפט, מה שגרם לה לצחקק.

אלסה קמה על רגליה והתרכזה. היא הרימה את ידיה, ועשרות כדורי שלג נוצרו לפקודתה ועלו לאוויר.

"רגע," ג'ק עשה תנועות התגוננות עצמית כבדיחה. "לא הכרזנו שמתחילים לשחק."

כדורי השלג עפו לעברו ופגעו בו, מכסים אותו בשלג מכף רגל ועד ראש.

הוא מעד אחורה ונפל.

אלסה רצה לעברו, מנסה לא להיראות יותר מידי משועשעת. "אתה בסדר?"

ג'ק הנהן ושפשף גבישים לבנים מהשיער הלבן שלו. "כן, פשוט הכוחות שלך חזקים. כמעט כמו שלי."

"אז למה לא הגנת על עצמך?"

"כי זה גרם לך לחייך. זה התפקיד שלי. אני שומר על שמחה של ילדים."

אלסה התיישבה לידו. "לכוחות שלך לפחות יש מטרה חיובית. אני רק הורסת דברים."

"על מה את מדברת? בטח ממש כיף לשחק איתך מלחמת כדורי שלג. בעיקר אם נמצאים בצד שלך."

היא חייכה מעט והתחילה למולל שלג באצבעותיה. "אני לא יודעת לשלוט על הכוחות שלי. ועכשיו אסור לי להשתמש בהם יותר. זה נשמע כמו מתכון לאסון."

ג'ק טפח על היד שלה. "את צודקת, זה באמת מתכון לאסון."

היא נעצה בו מבט, שהבהיר שהוא לא עוזר.

"חכי, לא סיימתי. זה באמת מתכון לאסון. אבל, אני יכול ללמד אותך לשלוט בהם. גם לי פעם הייתה בעיה לשלוט בכוחות קרח שלי, אבל גיליתי איך לא לתת להם להשתלט עליי."

אלסה בחנה אותו. "איך?"

"אני חושב שאת צריכה לחזור הביתה. אני אספר לך בפעם הבאה שניפגש פה."

"בפעם הבאה? איך תדע שאני כאן?"

ג'ק נעזר במטה שלו כדי לקום. "אני תמיד מקשיב, אלסה. לכול הילדים. כשתצטרכי אותי, אני אבוא."

הוא חייך אליה ועף משם.

"וככה פגשתי את ג'ק פרוסט." אמרה אלסה לאנה.

אנה השמיעה קול צפצוף משונה. "אלוהים אדירים, את וג'ק מושלמים ביחד."

"אנה, הייתי בת 10."

"תהיי כנה, אלסה. היו לך פרפרים בבטן כשדיברת איתו. לא היה שום ניצוץ כזה?"

"טוב… אולי קצת."

"ידעתי!" 

היי משפפי ג'לסה המגניבים! כאן נוגה.

כפי שאתם יודעים, ג'לסה זה לא שיפ מוכר כול כך בארץ.

אז הנה מה שאתם צריכים לעשות: להכריח את החברים שלכם לראות 'שומרי האגדות' (כי הם בטח כבר ראו פרוזן), לחפור להם על זה, ואז לתת להם לקרוא את הפאנפיק שלי.

טוב, החלק האחרון זאת פרסומת סמויה לפאנפיק. אני הכותבת, ברור שאני אתן פרסומות סמויות.

תודה על הקריאה שלכם, ואל תשכחו להפיץ את ג'לסה!

הפרק הקודם