High Hopes

"בוקר טוב, ישנונית." קול מוכר דרך לי לפקוח את עיניי, שהיו יבשות מדי. אותו הקול דיבר בשנית, ואמר, "אם לא תקומי, ליל'ס, אני אקרא למינרווה." זה גרם לי לפלוט צחוק, ספק רצוי ספק לא.
"אני אזרוק את גופתך הג'ינג'ית באגם השחור, אוונס. את לא מכירה אותי..."
"בלונדית, עופי לי מהעיניים." פרעתי את שיערה, התמתחתי וקמתי. "מה השעה?"
"תשע וחצי."
"אז למה את מקימה אותי כל כך מוקדם?"
"חג המולד!" הייתה זו רוזי שרצה אל מיטתי וזינקה עליי. "חתיכת-"
"נהנהנהנה!" קטעה אותי בלה, "קדימה, לקום. אני מרעב מתה."
"הנה, הנה, קמתי, קמתי." מיהרתי לשכנע אותן. בלה זרקה לי מדים, צעיף וזוג כפפות. לבשתי הכל, ובנוסף גם מעיל פלסטיק אדום, ויצאנו כולנו מהחדר.
הלוואי שזה היה חלום, הלוואי שזה היה חלום...
"היי אוונס." פוטר היה מאחורינו כשירדנו במדרגות לאולם הגדול. בלה גלגלה את עיניה החומות והכהות, ורוזי נאנחה. לרוזי יש את המבטא הבריטי הכי נעים ועדין מבין שלושתינו, לבלה הכי כבד ולי ממוצע.
"פוטר, אני מניחה שעוד לא איבדת את כוח הרצון. אתה תוותר בסוף, שהוגוורטס ייגמר." אמרה בלה, ואני ורוזי אמרנו הלוואי וצחקנו.
"באמת?" הוא אמר, יורד מהר יותר במדרגות בשביל להשיג אותנו. "תתפלאי, מילר, אבל אף פעם לא איבדתי את כוח הרצון. וזה, דרך אגב," הוא פנה אליי, "הנאום שלי בחתונה הענקית שלנו, לילי. ואת, איזבלה, תאכלי ת'לב."
"אנחנו בטוחות, פוטר!" בלה צחקה בהגיענו לאולם הגדול. התיישבנו במקומות הקבועים שלנו, ועם כל הוגוורטס, התחלנו לאכול. אני אכלתי חביתת ירק, סלט פירות ומיץ תפוזים – רוזי אכלה פנקייקים עם קצפת, שוקולד חם וסוכריות קופצות שמחליפות צבעים – ובלה אכלה ביצים ובייקון, ומילקשייק תות-בננה.
"תגידי, ליל'ס," לחשה לי בלה, כשפוטר נכנס לאולם, "ממתי פוטי קורא לך לילי, לעזאזל?"
"תשאלי אותו, לא אותי." אמרתי ולגמתי ממיץ התפוזים. דברים כאלה קורים רק בסרטים. לא בעולם האמיתי. אתה לא נתקע במעלית עם מישהו, רב איתו, מתמזמז איתו, יוצא מזה בשלום ואז לא מדבר איתו. טוב, זה עדיין לא קרה בסרט, אבל זו תקרית מהסרטים. אני לא יודעת איך לתקן את המצב המחורבן הזה. השאלה הגדולה היא: אין לי שום רגשות כלפי פוטר, אז למה נישקתי אותו? חלמה לא רציתי להפסיק? 
ולמה אתם לא עונים לשאלה המזוינת הזאת, אלוהים? הוא גורם לי לאבד את דעתי.
"אוונס." הוא ישר מולנו, יחד עם בלק ורמוס.
"איפה פיטר?" שאלה בלה.
"הוא כבר אכל, למרבה הפלא. פיסטוקים ובוטנים." ענה רמוס, ובלה ואני צחקנו. רוזי נעצה את מבטה בצלחת, לקחה פיסה קטנטונת מהפנקייק שלה וזרקה אותו על בלק.
"היי!" הוא ענה, וסילק את הפיסה מרוחת השוקולד מפרצופו. "למה זה היה?"
"הו, אתה יודע מה!" היא ענתה בחיוך מריר, לקחה את כל סירופ השוקולד (למרות שהיא חברתי הטובה ביותר, והיא כעסה, זה היה מצחיק להחריד...) ושפכה על שיערו הפורה.
הוא נשאר שם, יושב במקומו. "מי הולכת אליה?" שאלה בלה. אני משכתי בכתפיי ועניתי, "אתה, בלק. מה עשית לה?"
"זה לא עניינכן, לצערי הרב." הוא ענה לנו בעוקצנות ואני גלגלתי את עיניי. הוא הסיר את סירופ השוקולד משיערו באמצעות לחש כלשהו, הכניס את שרביטו לכיסו האחורי והחל ללכת לעבר פתח  האולם הגדול.
"נראה לי שהוא כבר מטפל בזה," ניחש רמוס, ואני נאנחתי ואכלתי את האוכל של הצלחת שלי. הייתי כל כך רעבה, שלמרות שלא היה לי חשק לאכול בגלל ג'יימס, אכלתי את כל מה שהונח על צלחתי. גמרתי אחרי בלה, שחיכתה לי, ויצאנו מהאולם ביחד. פוטר רץ אחרינו, ממהר ככל יכולתו, מכניס משהו לכיסי ורץ לאימונים.
פתק. כמובן. כמובן שזה פתק. בלה ואני חזרנו למעונות, ששם רוזי לא הייתה. בלה כתבה ביומנה הפרטי ואני סידרתי את המיטה באמצעות לחש, ישבתי עליה וקראתי את הפתק. מסר. הודעה.
"תפגשי אותי באחד עשרה ורבע ביציע של המגרש. אוהב, קרניים"
הלב שלי הלם מהר יותר ממה שהלם אתמול במעלית. הרגשתי שדורסים את ליבי ומנסים להפסיק לגרום לו לפעול, אבל ליבי לא נפגע מדבר, הוא רק מתכווץ והולם מהר יותר. נשכתי את שפתי התחתונה ורגלי הלא דומיננטית רעדה.
"היי, מה קורה?" ניגשה אליי רוזי לפתע. היא נראתה כאילו היא בוכה, וכשהיא בוכה זה אף פעם לא טוב במיוחד. אבל היא נראתה כאילו מישהו ניגב את דמעותיה, וחיבק אותה חיבוק דוב, כזה שגם את תנסה להישאר עצובה ורוגזת, זה לא יעזור לה. כאילו מישהו שיחרר את כל המילים הטובות שלו בחיבוק הזה, עליה.
"רוזי, הכל בסדר?" בלה חדלה לרשום ביומנה ופנתה אל רוזי. היא קמה ממושבה וישבה לצידי במיטה.
"כן, הכל טוב. למה?" 
"למה? את צוחקת, נכון?" גיחכה בלה. "ראית איך יצאת מהאולם? כאילו שבלק רצח את ההורים שלך ואת שונאת אותו שנאת מוות. כאילו... כאילו הוא גרם לזעזוע מוח שקרה לך לפני שבוע,"
"זה שייך לעבר, בנות." רוזי עודדה אותנו להפסיק לדאוג ולתהות מדוע התנהגה מוזר כל כך.
"לעבר שלפני רבע שעה, כן, זה נכון," התעקשתי שאני ובלה צריכות להעמיק בנושא, אבל היא וויתרה. כולנו התחבקנו והמחשבות בראשי התפזרו.

ירדתי ממעונות הבנות בשעה אחד עשרה. רצתי כל הדרך החוצה מהטירה, עד שנפגשתי בילדה האהובה עליי. 
"שרה, זה ממש לא הזמן," אמרתי לה, ממהרת לשכנע אותה לזוז.
"למה, לילי שלי? את מדריכה עכשיו, לאן את ממהרת? את יודעת, ראיתי תלמיד שנה שנייה של רייבנקלו מתגנב למעונות של גריפינדור."
"אלכס תטפל בו. עכשיו, אם תסלחי לי…" דחפתי אותה קלות ורצתי במדרגות לכיוון היציאה. ניצלתי. השעה הייתה אחד עשרה ועשר דקות כשכבר הגעתי למגרש הקווידיץ'. פוטר חיכה לי ביציע ואני ירדתי לשם. המגרש היה ריק לחלוטין, חוץ מילדה בשם אנדי, החובטת של הקבוצה שלנו, משנה חמישית, שיצאה יחד עם החבר שלה.
"כן, מה רצית?" 

הפרק הקודם		הפרק הבא