השמש שוקעת

השמש שוקעת

ריינה

ריינה מלאה את המסמכים שאישרו את תוכנית  בניית המקדשים חדשים בגבעת המזבחים.

עם הרעיון של בניית המקדשים לא היה לה בעיה. אבל כנראה שהסנאט חשבו שמשעמם לה, אז הם מצאו כול מיני בעיות בהצעה, ועכשיו היא הייתה צריכה לעבור על דפים שבהם העלו את היתרונות והחסרונות בדבר, ולאשר אותם לפי שיקול דעתה.

היא קיללה בשקט וחתמה על סעיף נוסף.

למה הכול צריך להיות מסובך?

כשג'ייסון פנה אליה ואל פרנק בבקשה הזאת, היא לא חשבה שזה מה שיקרה.

פרנק נראה כול כך בהלם והוא לא הבין כלום מהכתוב (גם בגלל שהיה רק בלטינית וגם בגלל שהיו בו מונחים מסובכים), כך שהייתה צריכה לקחת את המטלה על עצמה.

הלובן של הנייר צרב לה בעיניים והיא הרימה את מבטה בייאוש.

עוד כמה דפים יש לה לעבור עליהם? היא דפדפה עליהם באצבעה ומשב רוח נשב על פניה.

הרבה. מאוד.

תודה, ג'ייסון. חשבה והעיפה בנשיפה את קצוות השיער שנכנס לה לעין.

ריינה דחפה את הכיסא הרחק מהשולחן והעיפה מבט סביב.

במגורי הפראיטור שלה היה כמה חדרים; חדר שינה, חדר רחצה, מרפסת, חדר אורחים וחדר אחד ששימש כמשרד שלה.

בחדר שינה שלה לא היו הרבה דברים חוץ ממיטה, ארון ושידה, היא לא הייתה מהבנות שצוברות מזכרות מהעבר. גם החדרים האחרים היו סטנדרטיים למדיי.

המשרד שלה לעומת זאת, היה עמוס בחפצים.

קיר שלם היה מכוסה מפות, תוכניות מלחמה וסרטוטים שכתבה עליהם דברים בעט אדום.

ספריית עץ מלאה כתבי יד, ספרים ומגילות בלטינית הייתה ממוקמת ליד שולחן עבודה עמוס במסמכים וקלסרים.

שלוש ספות שסודרו בצורת ח' תפסו את החלל במרכז החדר. הן נראו לא ממש מתאימות בין כול המאפיינים הבוהקים להתמצאות חצוי. ובטח שלא לארון השקוף מאחוריו, שהיה מלא במדליות, שללי מלחמה ומעמד לשריון.

כמו פעמים רבות בשנה האחרונה, הוא היה ריק. כשההגנות של מחנה יופיטר התחילו לקרוס, היא הייתה צריכה להיות מוכנה לקרב כול רגע. היא המשיכה ללבוש את השריון לקראת המלחמה עם מחנה חצויים ופשוט התרגלה למשקל של כול המגנים.

כעת השריון היה לה כעור שני, כמו לבישת בגדים רגילים.

הכובד שהוטל עליה עכשיו הוא לא היה בגלל השריון או בגלל העבודה הסיזיפית שקיבלה, היא פשוט חשה ריקנות.

ריינה קמה מהכיסא ופסעה לכיוון הדלת, היא צריכה אוויר צח.

היא יצאה מהויה פרינקיפליס והתחילה ללכת לכיוון גן בכחוס, המקום האהוב עליה במחנה יופיטר.

החמצן ששאפה הקל על הכאב החם שמילא את ראשה קודם לכן, הוא רענן את מחשבותיה ומיקד אותם.

בסדר, היא חשבה. כבר לא כואב לי הראש. זאת התחלה.

זאת הייתה הדרך שלה להתמודד עם דברים. לא משנה כמה קשה היה לה, היא לא התלוננה. היא אגרה את רגשותיה בפנים וכדי להקל על הנטל היא תמיד חשבה על הדברים החיוביים בכול דבר.

גן בכחוס היה בצד השני של המחנה, ברומא החדשה, כך שהיא הייתה צריכה לחצות כמה קילומטרים ארוכים כדי להגיע לשם.

כמה חניכים רומאים הלכו בקרב מקום, כשעברו לידה, הם הרכינו את ראשם בהכרת כבוד. "פראיטור," מלמלו. היא הנהנה לעברם והמשיכה ללכת.

הנה דבר נוסף; המצב במחנה טוב למרות המכות הקשות של המלחמה. והחיילים רוכשים לי כבוד למרות שעשיתי טאבו.

מצב רוחה של ריינה התחיל להשתפר מקצת, אבל כמו תמיד, היא ידעה שהיא סתם מנסה להסתיר מעצמה את האמת. מנסה להסתיר מעצמה את רגשותיה.

היא התקרבה לגבול הפורמיום והוציאה אוטומטית את פגיון הזהב שלה.

האל טרמינוס שמר על הגבול בזעף כרגיל, והעוזרת הקטנה שלו, ג'וליה, עשתה בעיות כרגיל.

"היי טרמינוס," אמרה בהיסח דעת וסובבה את פרק ידה כדי להראות לו את הקעקוע.

הוא הכיר את כול החיילים והתושבים של רומא, אבל זה היה מנהג קבוע שכולם יודעים שלא יוותר עליו.

"פראיטור," הוא השיב והנהן כשראה את הקעקוע שלה.

ג'וליה הופיעה מאחוריו והושיטה לה מגש שהיו בו כול מיני חפצים שאסור להכניס מבעד לגבול. ריינה חייכה חיוך קטן אל הילדה והניחה את הפגיון שלה על המגש.

"תיהני ברומא החדשה!" ג'וליה אמרה לה וחייכה חזרה. התחילו לגדול לה שתי שיניים קדמיות.

ריינה נשאה את מבטה אל הגבעה הגבוהה ביותר. היא קיוותה שאין שם אף אחד. הגן לא היה מקום פופולארי בהתחשב כול הפעילויות האחרות שאפשר לעשות בעיר, אבל היא לא הייתה היחידה שהולכת לשם.

תחושת המועקה שחשה קודם לכן התחילה למלא אותה פעם נוספת, היא סילקה אותה והתחילה ללכת במהירות רבה יותר לכיוון הגבעה.

גאיה הובסה. החצויים ניצחו. המחנות השלימו. אין אויב נוסף. ההגנות של מחנה יופיטר טובות אפילו יותר מבעבר. אין טינה בין הרומאים ליוונים.

היא רצה במעלה המדרגות והמאמץ הגופני השכיח ממנה לזמן קצר את המאבק הפנימי בו הייתה שרויה.

היא התנשפה בכבדות כשהגיע לגן. קולות שקטים של זמזום דבורים ושל פכפוך מים מלא את אוזניה.

ריינה הזדקפה והניחה את ידיה על המעקה.

היא העבירה את עיניה על פני כול רומא החדשה. העיר הייתה שקטה, אורות בוהקים נצנצו ברחבי הרחובות, ריחות של לחם טרי ושל מאפים חמים הגיעו עד מעלה הגבעה, זה היה ערב נעים.

רומא החדשה ממשיכה לשגשג. יש בה סדר ורוגע שאין כמעט באף מקום אחר בעולם. "עזבי סדר ורוגע. יש בה את משקאות השוקולד הכי טובים בעולם." קול נשמע מאחוריה והקפיץ אותה. אפשר לומר שכמה מטרים.

היא הסתובבה בחדות וידה נשלחה לפגיון שלה. שנתנה לג'וליה.

בחור גבוה עמד שם והביט בה בשעשוע, הוא החזיק כוס שוקו מרומא החדשה. הוא עמד בצל, כך שלא יכלה לראות פרטים מדויקים. איך היא לא שמעה אותו עולה? או שהוא היה כאן מהתחלה והיא לא שמה לב? זה לא הגיוני, היא לא מפספסת שום דבר, אף פעם.

ואז מחשבה נוספת עלתה בראשה. איך הוא ידע מה חשבתי?

הוא לגם מהכוס. "בואי נגיד... שאני אדם מיוחד. אל תפריעי לעצמך, אני פשוט אעמוד כאן והסתכל."

העיניים שלו נצצו מתוך החשיכה, היה ברור שהוא לא מכיר אותה אם הוא מדבר אליה ככה.

"לא, אני יודע מי את. ריינה אווילה רמירז-אריאנו. הפראיטור של רומא," החיוך שלו  התחיל להרגיז אותה. איך הוא ידע את השם המלא שלה?

היא הרגישה שהוא עומד לענות על השאלה הזאת, אבל היא קטעה אותו לפני שהשיב.

"אני הודה לך מאוד אם תפסיק לקרוא את המחשבות שלי. אני גם הודה לך אם תצא מהחושך, אנחנו לא בסרט אימה."

הבחור נע והלך לכיוון האור.

ריינה חשבה לרגע שהיא עומדת לקבל התקף לב.

השיער שלו היה בלונדיני זהוב, כמו קרני השמש עצמם. עיניו כחולות כמו השמיים- לרגע נדמו בהירות ולרגע נדמו כהות.

הקיפה אותו הילת עוצמה עזה עד שהרגישה שהיא רוצה לפסוע כמה צעדים אחורה.

"ג'ייסון?"

הבחור גיחך והתקרב אליה כמה צעדים.

"ג'ייסון זה שם נחמד, אבל אני אוהב שפונים אליי כאפולו. את יודעת, אל השמש הבלתי מעורער. או פרד, מה שמתחשק לך."

תווי הפנים שלו התבהרו והיא הבינה שחוץ מהשיזוף, צבע עיניים והשיער, אין ביניהם נקודות דמיון רבות.

היא גם קלטה שהיא התחצפה לאל. זה מאוחר מידי לכרוע ברך, נכון?

"אפולו... אני מתכוונת, הלורד... מה אתה עושה כאן?" היא שאלה אותו בהיסוס.

אל השמש המשיך להתקרב אליה עד שעמד לידה. הוא נשען על המעקה ושתה לגימה נוספת מהשוקו.

הוא השקיף על רומא החדשה במבט שהיא זיהתה, כמיהה. "אני מניח שאני עושה מה שאת עושה פה. מנסה לשכנע את עצמי ששלווה של אחרים תרגיע אותי."

אחת מהדבורים ששאבו צוף מפרחים הייתה פתאום מאוד מרתקת בשביל ריינה, היא לא רצתה להביט על רומא חדשה או על אפולו.

"את מבינה למה אני מתכוון, נכון?"

היא הרגישה את העיניים שלו עליה, והיא לא המשיכה להביט בדבורה עוד זמן רב.

לכחול של עיניו נוסף גוון אפרורי, כאילו שהצבע משתנה לפי מצב רוחו. כמו שהיו לרוב האלים, היה לו מבט של מרוכז ויודע סבל. מה שעוד הוקרן ממנו היה מרירות וייאוש, ואפילו… מעט שבריריות.

היא לא ידעה למה ציפתה, אבל היא תמיד דמיינה את אל השמש אופטימי יותר. הוא אף פעם לא היה אחד האלים היותר מכובדים של רומא, הוא היה אל מרדן יותר. כמו... הכבשה השחורה של האלים הרומים.

"אני מניחה שכן."

היא תמיד חשבה שזה מוזר איך מצבי רוח של אנשים יכולים להתהפך מהקצה אל הקצה בפחות מדקה. כנראה שזה מתרחש גם אצל האלים.

אפולו, שלפני רגע גיחך, נראה עכשיו מתוסכל עד אפר.

"אז... מה קורה?" היא שאלה.

ריינה קלטה שבריר שנייה אחרי שהמילים יצאו מפיה שזאת השאלה הכי דבילית שאפשר לשאול אל. היא הרגישה דחף עז לסתור לעצמה.

אל השמש נראה גם הוא מופתע מהשאלה, אבל ההבעה המרירה חזרה לפניו כשהרכיב את התשובה, "בואי נראה... אבא שלי רוצה להעיף אותי מהאולימפוס, שאר האלים לא רוצים להתערב כי הם פוחדים ממנו, יש מצב שיסלקו אותי מהמועצה האולימפית, הצאצא שלי עשה לי בושות במסע הנקמה שלו ויצאתי אידיוט בגלל שהאמנתי לו. אבל חוץ מזה הכול סבבה. שכחתי להיות מנומס, רוצה קצת?" הוא הושיט לה את כוס השוקו.

היא הנידה בראשה.

אפולו החזיר את המבט שלו לרומא החדשה ושתק.

ככה הם עמדו הרבה זמן, כשרק קולות אנשים מהעיר מפרות את הדממה. אפילו נדמה שהדבורים השתתקו.

היא לא ידעה למה, אבל היא לא רצתה לעזוב עדיין.

זה בטח בגלל שאין לי כוח לכול המסמכים שמחכים לי.

"את פראיטור, נכון? את מייעצת לאנשים מה לעשות. תייעצי לי." הקול שלו הקפיץ אותה פעם נוספת.

ריינה הביטה בו לראות אם הוא מגחך, אבל הוא רק הביט בה בריכוז.

היא סקרה במחשבותיה אחרי תשובה אפשרית, אחרי הכול, מציאת פתרונות זה חלק מהעבודה שלה.

לא בעיות אולימפיות, אבל עדיין.

"אם יופיטר רוצה לסלק אותך, תוכיח לו שהוא טועה. תראה לו כמה אתה חשוב למועצה האולימפית. בטח הצבעת בעד החלטות שבסוף הצילו את העולם, נכון?"

"אה… בערך. תמשיכי."

"תנסה להעיר את שאר האלים, תגיד להם שאם הם לא ינקטו עמדה יום אחד הם יכולים לעמוד במעמד שלך, יופיטר כועס על כולם. לא רק אתה תשא בעונש, אבל אם תגנו אחד על שני, הוא לא יוכל להטיח בכם את זעמו. אתם תהיו חזקים ביחד. האמנת למה שאוקטאביאנוס הבטיח לך?" עכשיו היא חשה הזדהות, גם עליה האוגור הפעיל מניפולציות. "אתה לא צריך להחמיר עם עצמך, כול אדם, חצוי או אל היו מאמינים לו, היה לו כושר נאום עצום. הוא ידע איך לסחוט ולשכנע אנשים. אתה פשוט צריך לשכוח מזה. זה נגמר."

אפולו הרהר במה שאמרה והעיניים שלו התבהרו.

"להגן אחד על השני? זה לא קרה אף פעם," הוא פנה אליה ושב לגחך "אבל זה נשמע הגיוני."

למרות שהיה לילה, הוא הוציא משקפי שמש ושם אותם על עיניו.

"תודה שהקדשת לי מזמנך, פראיטור." אמר ותפס את זרוע שלה ונישק את ידה, כמו ג'נטלמים מהמאה ה-15.

היא הסבה את המבט כשהוא התחיל לזהור, כי ידעה שאם תסתכל תשרף עד אפר.

ריינה נשענה על המעקה והתנשפה.

עכשיו אני מבינה למה תאליה התכוונה כשסיפרה לי שאפולו לוהט. חשבה.

כשקלטה מה עבר בראשה, היא התחילה לרוץ חזרה אל המשרד שלה.

היא פשוט הייתה חייבת לסיים את העבודה שלה.

		הפרק הבא