אדון השושנים

פרק 2

"זו תהיה השנה האחרונה שאני אכהן כמנהלת הוגוורסט"
קולה הרועם של המנהלת מקגוגל הזקנה העיר אותי מהמחשבה שהשפתיים של סקורפיו מאלפוי כנראה  מוצמדות עכשיו  לשפתיים של ג'ימיי שרידן או לפחות הוצמדו לפני כמה רגעים.
המשפט שיצא מן הפה של המנהלת הימם את כולם, אפילו התלמידים משולחן סליתרין שידועים בכך שכל מורה או מנהל מבית גריפינדור לא חביב עליהם בלשון המעטה, היו פעורי פה.
בשולחן המורים יכולתי לראות דמעה גדולה ושמנה נופלת מן עיניו של האגריד  לזקנו הסבוך המאפיר, מה שגרם לי לרצות לבכות בעצמי.
עיינה של המנהלת עברו על פני האולם וחיוך עייף הופיע על פניה והתחלף  לאחד מן המבטים החמורים  והמצמררים ביותר שלה, "אך לפני שאעשה זו קיבלתי הודעה מטרידה ממשרד ההילאים"
הסתכלתי לעבר אלבוס שהסתכל לעברי, מחפש את עיני בעיניו וחושב על אותו אדם  שאני חשבתי עליו, על אבא שלנו שכניראה היה שותף להחלטה לפרסם את ההודעה הזו.
"התגלו עדויות לקבוצה הרואה את עצמה כממשיכי אוכלי המוות מימי לורד וולדמורט, המחשבה הראשונית של משרד הקסמים הוא כמובן הגנה על המטרות העיקריות שצפוי שיותקפו, הילדים של אלו שהביאו לסופו של וולדמורט"
עיניה של המנהלת נדדו לשולחן גריפינדור, נשכתי את שפתי בחוזקה  כשעיניה השתהו עלי אומרות לי מה שכבר הבנתי, ואז הן  עברו להמשך שולחן גריפנדור עם אותו מסר.
"לכן התקבלה החלטה שתלמידים מתקדמים יעניקו תגבור לתלמידים מסוימים בהגנה מפני כוחות האופל, ויותר מכך, הם התלוו אליהם עד להודעה חדשה.
התלמידים הבאים תצטרכו לגשת למשרדי לאחר הארוחה: הוגו ורוז וויזלי, אלבוס ולילי פוטר, סקורפיו מאלפוי, כריסטיאן ורובין סלמנדר ודארן מתיוס"
תלמידים  מסביבי החלו לנעוץ בי מבטים שנראו ספק מאשימים ספק מודאגים וחשתי איך פני מאדימות  רציתי להתכווץ במושבי אך ידו של דארן מנעה
מימני לעשות זאת הוא נענע בראשו לשלילה ובמטרה לומר שאין לי במה  להתבייש, למרות שכלל לא התביישתי, תמיד שנאתי שתשומת לב מרובה מופנית אלי.
התיישרתי בחזרה והחזרתי מבט מאיים לכל אדם שניסה לבהות בי או בדארן.
"ועכשיו לדברים היותר משמחים, פרופסור לוגנבוטום" היא חייכה חיוך קטן וסימנה בראשה  לעבר הדלת שנפתחה  בחריקה.
פרופסור לוגנבוטום שהחזיק את כובע המיון ונראה רציני ביותר כאילו היה בחדר בזמן שהמנהלת אמרה את דבריה, נכנס ואחריו  התהלכו שובל של תלמידי שנה ראשונה מפוחדים למדי, מרלין, מזל
שהם לא היו פה בזמן שהמנהלת דברה, אחד אחרי השני הם התיישבו ומיינו לבתים השונים.
גריפינדור קיבלה חמש עשרה תלמידים חדשים וכל אחד מהם זכה למחיאות כפיים.

-------
 

הלכתי עם דארן לחדר המנהלת כשדארן סיים לאכול, לי לא היה תאבון שום דבר למרות שהכל הריח נהדר, למי כבר יכול להיות תאבון אחרי נמסר לו שיש סיכוי שקבוצה של מטורפים נקמניים  הולכת לנסות לרצוח אותו.
טוב בעצם אני יכולה לחשוב על אדם אחד שכן יהיה לו תאבון בכל מצב, דוד רון.
הגענו לפסל המכוער שפותח את הכניסה לחדר המנהלת , דארן אמר את הסיסמא ונכנסו בשקט שלא אופייני לשנינו.
אלבוס, הוגו, סקורפיו, רוז  כבר היו שם, עם תוספת ( לא רצויה) מבית רווינקלו ג'יימי שרידן. לפני שמישהו הספיק להגיב רוז עם שערה האדמוני והפרוע התנפלה עלי
בחיבוק  חונק שהתגעגעתי אליו "אוי לילי זה נורא, את לא חושבת?" היא התייפחה והתנתקה מימני, רוז היא בשנה השביעית כמו אלבוס סקורפיו וג'ימי, בזמן שהוגו בשנה החמישית כמוני וכמו דארן.
"כן זה נורא" הסכמתי בזמן שהוגו ניגש לתת לי חיבוק,  וחיוך ידידותי שנעלם במהירות וחזר למבט הרציני שהיה  כמעט זהה למבט של הפרופסור האהוב עליו- פרופסור לוגנבוטום.
"אבל אני בטוחה שיהיה בסדר" הרגעתי אותה והחזרתי חיוך להוגו.
"ברור שיהיה בסדר", אלבוס אמר בהינף יד הוא ישב  על אחד הכיסאות בצורה נוחה מידי יחסית למקום שבו צעקו עליו לא מעט.
"אם ההורים שלנו עברו את זה גם אנחנו נוכל" צמרמורת חלפה בי כשהוא אמר את זה, אולי הוא אמר זאת כי הוא לא היה מודע בגלל שהוא יושן
כמו בול עץ  מאז ומתמיד בזמן שאני מתעוררת בקלות אבל כשהיינו קטנים, לאבא ולאמא תמיד היו סיוטים על הימים ההם.
בזמן שאחד מהם היה מתעורר בצעקות השני היה מרגיע אותו במילים מרגיעות ומנחמות.
"וזה גבה מהם מחיר רב , אלבוס סוורוס פוטר" המנהלת מקגוגל אמרה בקול רגוע  בזמן שנכנסה לחדר יחד עם שני התאומים לבית
סלמנדרה שהתהלכו אחריה בהיסוס, שניהם בשנה השישית ועל פניהם יש אותו מבט אדיש שאפשר לראות על אימם לונה סלמנדרה, בזמן שרובין הוא מהפלפאף כריסטיאן הוא בסליתרין.
המנהלת  התיישבה בזמן  שכל מי שהיה בחדר ולא עמד  נעמד, חוץ מאלבוס כמובן  שחייך ונשאר באותו מצב.
"טוב כפי שכבר שמעתם, גברת שרידן, מה את עושה פה?"
המנהלת המופתעת מעט אמרה מבחינה לראשונה בנערה בעלת השיער השטני שנעמדה ליד סקורפיו, " אני...רציתי להיות כאן בשביל סקורפיו "
היא פתחה את פיה האדמוני וגילגלתי את עיני , נייכר שהיא עוד שניה הולכת לבכות באופן מזויף למדי בכדי שהיא תוכל להישאר ולשמוע הכל.
המנהלת נאנחה  ונעצה בג'ימי שרידן מבט כועס שמעביר מסר פשוט- בכי לא יעבוד עליה.
"גברת שרידן צאי בבקשה ותסגרי את הדלת אחרייך" ג'יימי התנתקה מידו של סקורפיו בספק כעס ספק אכזבה היא לחשבה באוזנו של סקורפיו משהו ויצאה.
"טוב אז כפי שהתחלתי לומר, ההורים שלכם לקחו חלק ניכר במלחמה ואתם צפויים להיתקף, סקורפיו, אלבוס, רוז ודארן, ארבעתכם
תלמידים מתקדמים מאוד בהגנה מפני כוחות האופל ואתם תעבירו את שיעורי התגבור לשאר. סקורפיו, אלבוס ורוז אתם גם בסכנה לכן תצתרכו לשמור לא רק על מי שתקבלו אלה גם על עצמיכם-, כן סקורפיו"
המנהלת עצרה בגלל מבטו המבולבל של סקורפיו  וידו המורמת.
"סליחה המנהלת, אבל אני לא מבין, למה אני בסכנה אף אחד מן ההורים שלי לא השתתף בלחימה נגד אדון האופל. כמו שאני מניח שאת יודעת משפחתו אפילו של אבי נלחמה בעדו"
"סקורפיו מאלפוי, כמובן שאתה בסכנה. אל תדבר שטויות לולא סבתך מצד אביך ג'יימס, אלבוס ולילי פוטר לא היו כאן היום, והארי פוטר היה מת"
פניו של סקורפיו הסמיקו מה שאומר שפניו החיוורות תפסו גוון עמוק של אדום בעוד שאצל אדם אחד זה היה לא יותר מאדמומיות קלה.
"אז אני אמשיך" המנהלת נאנחה בעייפות, היא בהחלט שונאת שקוטעים אותה
"רובין סלמנדרה אתה מוצמד לרוז וויזלי, כריסטיאן אתה מוצמד לאלבוס פוטר, הוגו וויזלי אתה מוצמד לדארן מתיוס ולילי פוטר את מוצמדת לסקורפיו מאלפוי"
הגנבתי מבט לעבר סקורפיו, לראות את ההאכזבה בפניו על כך שהוא קיבל אותי אבל לא הייתה שם שום אכזבה הוא הסתכל לעבר
המנהלת המדברת, באותה רצינות של כל השאר וזה גרם לי לחשוב שאני מטופשת  שאני חושבת על דבר כזה במצב הזה.
 "אתם תקיימו את השיעורים בזמן המתאים לכם פעם בשבוע, עד להודעה חדשה, אתם משוחררים עכשיו"
"למה אני לא יכול להיות עם לילי" אלבוס שאל בכעס
"ואני עם הוגו" "רוז הצטרפה באותה נימה
"אתם לא אובייקטיבים לגביהם, ולכן לא תוכלו ללמד אותם בצורה הטובה ביותר, עכשיו תלכו לחדרים שלכם ותתכוננו למחר"
הנימה שלה הייתה ברורה, השיחה נגמרה ואין על מה להתוכח, כולנו יצאנו אני, דארן, סקורפיו רוז, הוגו ואלבוס התהלכנו לכיוון של התמונה של הגברת השמנה, "לילי" סקורפיו לחש ותפס את ידי  דבר שגרם לפרפרים בבטן שלי להשתגע, 
 השאר היו עייפים מכדי להשים לב  שנשארנו מאחור ונכנסו למועדון.
"מה?" שאלתי, לא יודעת למה בדיוק לצפות,  בעיניו  אור העששיות השתקף, אולי זה לא טיפשי כל כך לקוות  שמשהו ביננו יוכל לקרות?.
"יום שלישי אחרי הבית ספר זה בסדר, לשיעורים?"
" כן זה בסדר" הנהנתי והשפלתי את עיני מרגישה את האכזבה שהגיעה אחרי התקווה הקטנה התנפצה, הרי יש לו חברה למה כבר יכולתי לצפות.
"הכל יהיה בסדר" הוא לחש ,מבין לא נכון את המבט המדוכא בעיני ובפעם הראשונה מאז שהיינו ילדים הוא הניח את ידו על גבי ומושך אותי לחיבוק.
פיו כמעט מתחכך באוזני ואומר לי מילים מרגיעות שאני לא מסוגלת להבין כי הלב שלי דופק כמו אחרי משחק מתיש של קווידיץ.
הוא התנתק מימני וחיוך קליל על פניו, חיוך מרגיע שגרם לי לשנוא את העובדה שאני אוהבת אותו.
"שום דבר רע לא יקרה" הוא אמר מעביר את ידו על ראשי כמו שאלבוס וג'יימס נוהגים לעשות, הוא התקדם ושנינו נכנסנו לחדר המועדון ומשם למעונות, מה שאומר שכמו חלום ליל קיץ
הוא הולך להתנהג כאילו דבר מזה לא קרה, כמו שהוא תמיד נהג לעשות כשהייתי במצוקה ולא היה אף אחד אחר בשביל לנחם אותי. 

--------------------

אשמח לתגובות :) 

הפרק הקודם		הפרק הבא