לא ביקשתי זרקורים OC

אלה היא ילדה חרוצה ושדקנית, האינה מחפשת מקום בחברה. יום יום, היא יושבת על עץ הדובדבן שלה וקוראת. קוראת ספרי פנטזיה, ספרי הרפתקאות, רומנים, אבל היא הכי אוהבת אגדות. אך מה קורא כשחייה עושים היפוך של 180 מעלות, והיא עצמה צוללת לתוך אגדה שאין מוצא ממנה? האם תמצא דרך לחזור הביתה?

תקשיבו, זה הפאנפיק הראשון שלי באתר הזה, כך שאני לא יודעת כל כך איך זה עובד באתר הזה. אז אם יש תקלות או משהו לכתוב לי, טוב?

אגב, זה OC

כל הזכויות לדמויות שמורות לסוֹמֵן צַ'יינֵנִי, ואני לא הולכת להרוייח מזה כסף.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אלה סגרה את הספר עמי ותמי בנקישה.

כבר המון זמן לא הגיעו אגדות חדשות לחנות הספרים של דוביל, וכל שנותר לה לעשות זה לחכות בכיליון עיניים ולקרוא את האגדות הישנות.

ואלא לעולם לא נמאסו עליה.

פעם אחר פעם היא קראה על הזאב המתחפש לסבתא של כיפה אדומה, על אלאדין אשר שפשף את מנורת הקסמים ועל הנסיך אשר צווה לעבור מבית לבית ולחפש את האחת שנעל הזכוכית מתאימה לכף רגלה. שוב ושוב קראה כל אגדה ואגדה, וכל פעם היא גילתה דבר חדש. כעת ישבה על עץ הדודבן שלה כשהיא חובקת את האגדה עמי ותמי בשתי ידיה, ולצידה, על ענף נוסף, היתה ערימה גבוה של ספרים. היא הרהרה במכשפה הזקנה שתכננה לבשל את עמי, ועכשיו טיפה הבינה לליבה. לא, אם היא היתה המכשפה הזקנה היא לא היתה מתכננת לבשל את עמי,(היא לא היתה קניבלית), אבל עכשיו כשחשבה על המכשפה לבדה, באמצע היער בבקתה מלאה ממתקים ללא אף אחד לחלוק את זה אתו, נגעה בה. גם היא היתה מתחרפנת מכל כך הרבה בדידות. שריקה חזקה מעל ראשה הזכירה לה שעוד מעט צהריים ושהיא צריכה לחזור לביתה, לארוחת צהריים. היא שרקה חזרה והחלה לאסוף את ספריה ולטפס מטה. היה לה קשר מאוד מיוחד עם ציפורים. אמנם היא לא הבינה בדיוק את שריקתם, אבל כל כך הרבה זמן על העץ לימדה אותה לזהות שריקה של כל ציפור, ולפעמים גם מה שהם מרגישים. היא גם הצליחה לקשור איתם קשר, והם הבינו אותה גם כן. וכשביקשה מהם להזכיר לה משהו או לשיר לה שירים כשהייתה בודדה, עשו את זה. היו להם חיים שלמים לשרוק לה. וכמעט ולא היה להם שום עיסוק אחר.

כשהגיע לענף הקרוב ביותר לאדמה קפצה, ונחתה על הבטן. באסה. לפחות היה לה השכל למנוע פגיעה בראש עם המרפקים שלה. למזלה קמה כמעט ללא פגע, רק כמה שריטות, שזה היה דבר רגיל אצלה, ורצה לכיוון ביתה. הוריה שונאים שהיא מאחרת. גם ככה היא כמעט ולא בבית. אלה העדיפה להתרחק מהאווירה הקודרת והדכאונית שיש בבית 24 שעות ביממה. פעם היא אהבה להיות בבית, לשוחח אם אימא אשר היתה צחקנית, ואביה הבדחן שתמיד הביא לה פרח אשר קטף בדרכו חזרה הביתה והאווירה החמה אשר תמיד שררה שם, טוב, לפחות עד שאחיה הגדול נחטף...

אלה דפקה על דלת ביתה פעם אחת ואז נכנסה בלי לחכות שיפתחו לה. "אני בבית!" צעקה.

לאחר מכן רצה לחדר אוכל ועצרה במקומה בהפתעה: אביה ואמא שניהם היו עסוקים בחסימת כל החלונות בקרשים עבים. לרגע קצר שכחה שהיום צפוי ביקורו של המנהל. בטנה התהפכה.

רק באותו הרגע אימא שמה לב שהיא כבר חזרה. האם מיהרה אל ביתה וחיבקה אותה.

"על תדאגי אלי, אנחנו בחיים לא ניתן לו לקחת אותך."

לא היה צורך לשאול אותה על מי היא מדברת. אלה נשמה את ריח שערה.

"אני יודעת".

"בואי. צריך להכין אותך".

אימא הובילה אותה לחדרה והושיבה אותה מול המראה, והתחילה לבלגן את שערה הבלונדיני ולמרוח את פניה בבוץ.

ואלה שתקה והביטה למראה, כל הזמן דואגת שזה לא יספיק. גם אחריי שאימא טינפה לה את הבגדים והטיזה עליה שום, היה בה יופי שלא היה ניתן לכבות. מין ניצוץ כזה בעיניים, כמו אור.

"זהו. את מסודרת." אמרה אימא כשראתה שכבר אין עוד מה לעשות, אם כי היתה דאגה בקולה.

"בטוח?"

"לחלוטין."

"טוב," אמרה אלה באנחה של תבוסה. "עכשיו נותר רק לקוות לטוב, נכון?" היא ניסתה לחייך.

"נכון." האם נישקה את מצחה, והתפללה שאם יש צדק בעולם, רק שבתה לא תחטף.

בלילה הגיעה סערה. ברקים הבזיקו בשמי הלילה ב20 לפנות חצות ואלה ישבה מכודררת לכדור בפינת החדר שלה, רועדת. הדקות עברו לאט. עוד דקה. ואז עוד אחת. כל אחת מהן נראתה מייסרת ונצחית יותר מקדמותה.

אלה חשבה על כך לעומק והגיעה למסקנה שאם היא תיחטף לא משנה מה יקרה לה, כמה היא תסבול, להוריה יכאב יותר.

אם גם בתם השנייה תיחטף אחרי 4 שנים שהילד הקודם שלהם נחטף, הם לא יעמדו בזה. יאבדו את הטעם לחיות. אסור שזה יקרה, אסור שיקחו אותה מהם. היא חייבת לשמור על עצמה מפניו. מפני המנהל. בשבילם. בשביל ההורים שלה. ואך ורק בשבילם.

הדקות המשיכו לעבור לאט. אחת שנה אחריי השנייה. אבל לבסוף שעון הכיכר צלצל חצות.

והיא שמעה מישהו הולם בדלת.

היא קפאה, אוסרת על עצמה אפילו לנשום, ונעצה את עיניה באימה בדלת חדרה.

עוד מהלומות נשמעו. מנעולים חורקים על ציריהם. דלת נפתחת בשקט...

הוא בתוך הבית שלה.

הלב שלה פעם בקצב טורף והיא עצמה את עיניה בחוזקה, מצפה לגרוע מכל.

ואז היא הרגישה שהצל מרים אותה ושהיא כבר לא בביתה.

"עזוב אותי!! תניח לי!! הצילו! הצילו!!!"

אלה נאבקה בצל שתפס אותה, התחננה שיניח לה, קראה לעזרה ובכתה במקביל.

בנתיים הוא נשא אותה בתוך הכפר, מחפש אחר השותף השני אשר יבוא איתה לבית הספר, בין אם הוא ילך לטוב ובין אם הוא ילך לרע.

הוא הסתובב בין השכונות, עובר אחת אחת בחיפושים. בכל שכונה שבה עבר אלה חשבה מי יכול להיות שהוא יקח מהשכונה הזאת, כי הניחה שלא יקחו אותה לרע. משכונת פרח הניחה שהוא יקח את סטיב, הילד שמחביא מלכודות לילדים הצעירים ממנו בבית ספר. משכונת לילה היתה בטוחה שיקח את פנילה, שנהגה להרביץ לאחיותיה הקטנות ממנה בארבע שנים.

אך הוא עבר על כל השכונות ברפרוף, לא מוצא את אשר חיפשה נפשו.

עד שנשאר רק עוד רחוב אחד.

ואלה ישר ידעה את מי המנהל בחר לקחת.

פיליפ נקסוס, הבריון שפעם התעלל באלה עד שלמדה לתפס על עצים, ישב כעט מכורבל במיטתו, מבוהל כשפן שראה אריה.

הוא אפילו לא צרח באימה כשהמנהל שלף אותו ממיטתו. לא. הוא היה משותק מפחד.

לכן רק אלה היא אשר עיכבה את המנהל כשמיהר להמלט מהכפר. היא נאחזה בעצים, בסלעים, בצמחים, ובכל דבר שהיה ממשי וניתן היה להיאחז בוא. ידיה היו שרוטות ומלאות דם כשהמנהל גרר אותם אל מחוץ לכפר אל תוך היער החשוך. אלה צרחה, ובעטה ,ובכתה.

בכתה בעוצמה של שלושה אנשים.

כי ידעה שהכאב שלה יכאב אצל שלושה אנשים. אצלה, אצל אביה, ואצל אמא.

ובכתה גם מדאגה, שלעולם לא תדע, מה עלה בגורל משפחתה.

באיזה שהוא שלב, אחריי זמן שנדמה נצח, כשהשמש כבר נראתה באפק, אלה הרגישה שקורה משהו. היא הרגישה שהם עפים גבוה יותר וגבוה יותר, תופסים גובה...

ואז משהו השתנה.

הם כבר לא עפו.

הם נפלו.

היא הספיקה לראות בחטף אגם הנוצץ באור ראשון,

ואז היא שקעה.

היא התעוררה בטלטלה כששפכו עליה מים קפואים.

היא שכבה על הגב בשדה חרציות מודאגות ושלושה פיות גחנו מעליה, משחו מישחות על השריטות שלה וניקו את הבוץ אשר מרחה על פניה יום קודם לכן.

היא מצמצה.

היא בטח הוזה.

אין בכלל ספק שהיא הוזה.

בטח כשהיא שקעה בנהר הראש שלה נחבט באיזו אבן. כי המחזה שנגלה אליה היה פשוט לא מציאותי.

הפיות והחרציות כולם ראו שהיא ערה ונאנחו יחד בהקלה.

פיה אחת שמה לה מטפחת קרה על המצח, להקל לה על הכאב ראש.

רק שפתאום  היא כבר בכלל לא היתה מעוניינת בתשומת הלב הזאת.

זיכרונות מאתמול החלו לצוף בראשה... המנהל.... הוריה...

לא לא לא לא לא.

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא....

היא חייבת לחזור להורים שלה.

חייבת.

אין לה שום ברירה אחרת.

היא קמה מהמעגל הקטן בצעד נחוש והלכה בכיוון היער.

הפיות באו בעקבותיה וניסו לעצור אותה.

דמעות חנקו את גרונה.

"עזבו אותי." מלמלה אליהן והחלה ללכת יותר מהר.

הם תפסו אותה וגררו אותה חזרה.

כל העצב שהחזיקה בליבה התפרץ ממנה.

"עזבו אותי!!! עזבו אותי!!! די!!! אתן לא מבינות!?!?"

צרחה אליהן מתייפחת וניסתה לגונן על עצמה מהן.

לפתע הרגישה תפיחה קטנה ברגל.

היא השפילה את מבטה לרצפה.

פיה קטנה, זעירה יותר מהאחרות, עמדה ליד כף רגלה והושיטה לה מטפחת.

משהו בצורת הפנייה שלה, ובעדינות שהיא הפגינה, גרם לאלה לכרוע על הברכיים לצידה.

היא הביטה לתוך העיניים הכחולות, המבינות של הפיה,

הפיה הושיטה לה את ידה הקטנה, ואלה הצמידה את אצבעה אל היד שלה, וידעה, שלא משנה מה, היא לא תיהיה לבד.

		הפרק הבא