לא ביקשתי זרקורים OC

טוב אז קודם כל, תודה, אתם מדהימים. הייתי בהרבה אתרי כתיבה קודם, אבל אף פעם לא הגיבו לפאנפיק שלי כל כך טוב. שנית, אני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט זה יצא פרק ממש ארוך, והייתי צריכה הרבה זמן והשראה.

זה פרק ממש מושקע, אז אני מקבע שתהנו ממנו;)

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אין ספק, הארמון היה מדהים.

שורות על גבי שורות של מדרגות זכוכית ורודות וכחולות נצצו על רקע קירות הזכוכית, ובכל מקום היה ציורים ממוסגרים זהב של דיוקנאות של מלכים ובעלי חיים ומלאכים. הפיה הקטנה הובילה אותה ברחבי הארמון, כל הזמן אוחזת באצבעה. היא עזבה אותה מול חדר הרחצה של הבנות.

"את יכולה לחכות לי פה, בבקשה?" פלטה אלה בקול חנוק. היא לא רצתה להשאר לבדה בארמון הענקי והשונה הזה בלי אפילו זוג עיניים אחד מוכר.

כדי להראות לאלה שהיא לא זזה לשום מקום, הפיה החליקה ליד הדלת לישיבה מזרחית.

"תודה." אמרה אלה ונכנסה.

חדר הרחצה היה ענקי, כמצופה, ומדהים ביופיו. מולה השתרעו בריכות מלאות בועות בכל צבעי הקשת, לכל בריכה גוון שונה וריח שונה. לבריכה עם הבועות האדמדמות היה ריח של פרגים, כשמהצד השני שלה היתה בריכה עם בועות צהובות, וריח של לימונים. כל בריכה מקורית ויחודית. הכל היה עוד ריק בגלל השעה המוקדמת.

אלה התלבטה אם להיכנס כשהיא לא לובשת דבר או אם בגדיה התחתונים, ולבסוף החליטה שתכנס כשהיא לא לובשת דבר, במחשבה שבמילא לא יראו שום דבר מתחת להרים העבים של הקצף הצבעוני. היא בחרה להיכנס לבריכה עם הבועות הסגלגלות ועם ריח הלבנדר. היא החליקה פנימה, ורוגע אפף אותה. היא שטפה את פניה במים וקלעה את שיערה הזהוב לצמה.

השעון הזהוב שנתלה על קיר הזכוכית הצביעה עשרה לשמונה, ואלה שיערה שעוד בנות יצטרפו אליה בקרוב.

"איך הם יהיו?" שאלה את עצמה. "האם יהיו נדיבות כשלגיה? או אולי יפות ומפונקות כהנסיכה והעדשה? מה אם כל מה שיעניין אותן יהיה החיצוניות?

אלה לא סבלה בנות  שהשקיעו את כל זמנן ביופי. היא עצמה לא היתה מכוערת, אולי אפילו יפה: עם העיניים האפורות אם הזיק הירוק והשיער הזהוב שגלש על כתפיה, אבל זה מעולם לא עזר לה בחיים, איך שלא יהיה. אמנם ילדים וילדות כן חיפשו את חברתה בגלל זה, אבל היא שנאה ילדים ששופטים לפי המראה החיצוני, ותמיד התרחקה, ואלא הבינו בסופו של דבר.

שעם הילדה הזאת, לא שווה לנסות להתחבר.

עשרות כפות רגליים צועדות נשמעו הולכות ומתקרבות, ואלה ידעה שהגיעו מי שיהיו איתה בלימודים בשנים הקרובות.  היא הסתכלה מאחוריה, אל הדלת הנפתחת, וחיכתה לראות איך הן נראות.

כ60 ילדות מהממות וחטובות נעצרו מול הדלת, והביטו אל הילדה היחידה שעוד לא ראו.

היא שונה: הם ראו מיד. הם ראו את זה ישר בהבעת הפנים החשדנית שלה, בעיניים שלה. הם המשיכו לנעוץ אחת בשנייה מבטים, עד שהילדה שעמדה הכי קרובה פנימה, לפתע חייכה אליה חיוך מעט מזויף, נכנסה לחדר בדילוג, פשטה את שמלתה האדומה, ונכנסה  לבריכה של אלה בקפיצה.

"שלום, קוראים לי לין. את חדשה פה?" שאלה בקול גבוה מתוק.

"כן, היי, אני אלה," אלה הצליחה לעלות על פניה חיוך קטן.

הבנות שבדלת נהרו פנימה, שמחות שהילדה השונה אינה עוינת, החלו לפשוט את שמלותיהן גם כן ולקפוץ לבריכות השונות. עשרה ילדות שונות קפצו לבריכה של אלה והציגו את עצמן אליה, וזו מיד שכחה את השמות של כמעט כולן. היא כן זכרה שלילדה הקטנה המתוקה עם השיער בצבע אגוז ועיני השקד קוראים ג'נה, שלילדה עם השיער השוקולדי שיש לה פס כחול בשיער ועיניים חומות קוראים יוליה, והיא זכרה, כמובן, את לין בעלת התלתלים האדומים הטבעיים והעיניים הכחולות. היה ברור לחלוטין שהיא המנהיגה של כל הילדות האלו. עם הביטחון העצמי שלה, ומעגל המעריצות  שהקיף אותה מהרגע שהיו בתוך המים לא השאירו שום מקום לספק. אבל אלה סלדה ממנה.

היה לה ברור שהיא קבלה אותה רק בגלל היופי החיצוני, ושאם היתה מכוערת היא לא היתה  מתקרבת אליה. אבל באותו הרגע היא החליטה לקבל את לין כמו שהיא, כפי שלין קיבלה את אלה עם השוני הלא ברור שלה. זה היה הצעד הנכון לעשות.

"אז מה אלה, מאיפה את מגיעה? בטח מריינבו גייל, לא?"  יוליה שאלה וקרצפה את שיערה בקצף הסגול.

"ריינבו גייל?" אלה שאלה נבוכה, לא מבינה. מאחוריה ג'נה ביקשה לעשות לה צמה בשיער, ואלה, שלא היתה רגילה לכל כך הרבה חברה ולהיות קרובה פיזית לילדות אחרות, הסכימה.

"נו, ריינבו גייל. רוב הלעדים מגיעים משם."

ההבעה שעל פניה של אלה כנראה הבהירה שהיא לא מבינה שום דבר.

"בבית ספר לטוב ולרע, יש בית ספר אחד לטוב, וכצפוי, בית ספר לרע. התלמידים בבית ספר לטוב נקראים לעדים, שזה אנחנו, ואותנו ילמדו להתנהג כמו נסיכות ואבירים. בבית ספר לרע, לעומתנו, מלמדים להיות מכשפות ונבלים." הסבירה לין.

"ואנחנו נראה את התלמידים של בית ספר לרע?" אלה שאלה.

"לא הרבה. אני חושבת שרק בארוחות אנחנו נראה אותן, ובפעילויות הבית ספריות. אבל אנחנו לא נלמד איתם".

"לא שאנחנו מתנגדות," הוסיפה יוליה. הבנות מסביב הנהנו בהסכמה.

"רגע, אז עוד לא סיפרת מאיפה את." הזכירה לה לין.

"אני מהכפר גבלדון".

הבנות נראו מבולבלות. "גבלדון? איפה זה? זה ביערות האינסופיים?" ג'נה צייצה מאחורי הגב של אלה.

"לא, מה פתאום. זה מעבר ליערות.".

"מהיערות שמעבר?" הבנות נראו מופתעות.  

"כנראה," אלה משכה בכתפיה.

"ומאיזו אגדה המשפחה שלך?"

"אה?" עכשיו אלה היתה מבולבלת ממש. הבנות האחרות החליפו מבטים. לין היתה הראשונה שהתעשתה. "אה! את בטח הקוראת!" אמרה. הבנות סביבי הנהנו בהבנה.

"קוראת?" אלה שאלה.

"ההורים שלנו לא באים מהמקום שאת חושבת שהם באים, אלה. אותנו לא רק ילמדו איך להיות נסיכות, אנחנו נולדנו כאלה." לין אמרה. כל העיניין הזה התחיל להשמע לאלה פחות ופחות הגיוני.

"את רואה את זה?" לין הצביעה על שרשרת כסף עם צדף על צווארה שאלה לא שמה לב אליה עד כה. "אמא שלי נתנה לי את זה, כתזכורת שאף אחד לא יכול לקחת ממני את הזכויות שלי והקול שלי.

לרגע אלה לא הבינה על מה היא מדברת. לא יכול לקחת ממני את הזכויות שלי והקול שלי. הקול שלי...

"אמא שלך היא בת הים הקטנה?!"

"האחת והיחידה," לין חייכה בגאווה.

"ואת-" אלה הסתובבה באחת אל יוליה. יוליה הצביעה על מנורה זהובה קטנה שנחה על שמלתה על ספסל צמוד לקיר. "הג'יני כבר לא נמצא שם," אכזבה היתה בקולה. "אמא אמרה שאבא הבטיח לשחרר אותו לחופשי, ולנסיכים אסור להפר הבטחות.".

אלה סובבה את ראשה בחדות מעבר לכתפה, אל ג'נה  הקטנה והעדינה. "אין לי שום הוכחה להראות לך," ג'נה משכה בכתפיה בהתנצלות. "הייתי מראה לך את הורד של אבא שלי, אבל במציאות כבסיפור הוא נבל..."

אבל אלה לא היתה צריכה שום הוכחה. כי היא כבר ראתה את ג'נה בעבר. היה ציור של מישהי שנראת בדיוק כמוה על כריכת הספר היפה והחיה.

אחת אחת היא זיהתה את הפנים, ומיד ידעה מי בתה של מי. הילדה עם השיער הבהיר הארוך היתה הילדה של רפונזל. הילדה עם השיער הכהה והעור החלבי היתה הבת של שלגיה.

בהתחלה היא התרגשה שכל חברותיה לספסל הלימודים הן בנות הדמויות שהיא גדלה עליהם, אבל מהר מאוד היא התעצבה.

כי הבנות של הנסיכות שהעריצה כלל וכלל לא היו דומות להוריהם נפשית.

והיא, קוראת עלובה ואפסית, לעולם לא תמצא מקום בין כל הנסיכות המזויפות האלה ששוות כל כך הרבה יותר ממנה.

"אל, הכל בסדר?" לין שאלה אותה במבט מודאג. אלה ניסתה לבלוע את הדמעות שחנקו את גרונה וניסתה לחייך. "כן בטח. פשוט אני במים כל כך הרבה זמן, שהידיים שלי ניהיו מצומקות כמו ידי מכשפה, אז כדי שאני יצא..." אלה ידעה שהטענה הזאת תעבוד.

"אה, ברור! תראי, על הספסל שם, יש לי שלושה שמלות שעוד לא בחרתי את מי אני רוצה ללבוש, וכולן שוות בעיני. אז אם אין לך שמלה את יכולה לקחת אחת מהן."

"אה, אוקי! תודה...".

ברגע שהיא ראתה את השמלות,  אלה רצתה להקיא. כל אחת מהן היתה סנובית עוד יותר מהקודמת אותה. אחת היתה ארוכה בצבע ורוד אדום מנצנץ ובעלת כתפיות קצרות. השנייה היתה שמלת מיני קצרצרה בצבע כחול כהה עם פייטים,  והשלישית היתה סטרפלס מסטן בצבע לילך שהגיע לה עד מעט מעל הברכיים. היא כבר רצתה ללבוש את הבגדים שבאה איתם, רק שאלה היו מטונפים, והיא לא רצתה להעליב את לין...

בלית ברירה היא בחרה בסטרפלס מבין השלושה.

איכס, סטרפלס.

אוי אלוהים.

אחריי עוד קצת חשיבה החליטה שהיא בשום אופן לא הולכת להסתובב עם האולדסטאר השחורות המלוכלכות שלה יחד עם שמלת הסטרפלס המפחידה, ולכן החליטה פשוט לצאת יחפה, בתקווה שיחלקו להן נעליים אחרות.

מחוץ לדלת חיכתה לה הפיה שלה, ועוד שתי פיות נוספות שחילקו את התלבושת אחידה ללעדיות ואת הספרים שהן צריכות ואת מערכת השעות. מבט אחד בתלבושת ובמערכת השעות שלה גרמה לבטן שלה להתהפך. מערכת השעות שלה היתה כזאת:

שיעור                                 מורה

1. התייפות                            פרופסור אמה אנמון

2. כללי התנהגות של נסיכות          פולוקס

3. תקשורת עם בע"ח                 הנסיכה אומה

4. ההיסטוריה של הגבורה            פרופסור סאדר

5. ארוחת צהריים

6. מעשים טובים                     פרופסור קלריסה דאווי

7. הישרדות באגדות                  הגמד דוק

(קבוצת היער מס' 5)

הספרים היו גרועים לא פחות והתלבושת אחידה היתה השיא:

שמלת סינר ורודה קצרה באופן שערורייתי מקושטת סביב הכתפיים בפרחי ציפורן,

ויחד איתה חולצה לבנה עם מחשוף עמוק בצורה שלא תתקבל על הדעת.

למה לעזעזל הנסיכות המפונקות האלה לא יכולות להסתפק בתי-שרט וג'ינס?!

היא עלתה למגדל טוהר ופתחה את דלת החדר שהיא כנראה תגור בוא בכמה שנים הקרובות.

היא קפאה.

החדר היה עצום, כמו כל דבר אחר בארמון הזה, כך למדה אלה. מראות גדולות מעוטרות אבני חן הוצבו בכל פינה אפשרית על קירות הזכוכית הורודים, שעליהם צוירו ציורי קיר של נסיכות יפות מתנשקות עם נסיכים נאים. המיטות היו מעוצבות בצורת כרכרות דלעת נוצצות, והתקרה היתה שחורה עם כוכבים בשלל צבעי הקשת שנעו באמצעות קסם. כל המרחב הזה גרם לאלה להרגיש בודדה.

באי חשק היא נכנסה לתוך חדרה ולבשה את התלבושת אחידה המטופשת. לאחר מכן היא שכבה דקות ארוכות במיטתה, וחיכתה שמישהו יגש אליה ויאמר לה שכל זה זה רק מתיחה, או שמישהו יצבוט אותה והיא תגלה שכל זה רק חלום. לין הצטרפה אליה באיזשהו שלב. "מה, אנחנו באותו חדר? איזה מגניב! גם יוליה איתנו בחדר. רק היא עדיין בחוץ." היא אמרה בהתרגשות כשהיא גררה את שתי המזוודות הענקיות שלה המעוטרות ביהלומים לתוך החדר. היא הניחה אותם על המיטה המקבילה למיטתה של אלה, פתחה אותם והחלה לחטט בתוכם כשהיא זורקת מתוחם שמלות, קרמים ותכשיטים אקראיים. "בואי החוצה, כל הבנות עושות החלפות. תביאי את כל הפריטים שאת פחות אוהבת." לין אמרה כשסגרה את המזוודה לבסוף ושמה בשקית אוסף מרשים של חפצים.

"אבל אין לי שום דבר" אמרה אלה במבוכה.

"אה נכון. טוב לא נורא. את יכולה להביא איתך את השמלה הסגולה שנתתי לך. במלא היא לא כל כך מתאימה לי..."

"בטוח?"

"לחלוטין!"

"טוב," אלה מלמלה במחשבה שעם כמות השמלות של לין זו לא תהיה אבדה גדולה, ויצאה יחד איתה למסדרון הצפוף מנסיכות. היה שם מגוון רחב של בשמים, שמלות ואביזרים נוספים כמו תיקים וקשתות לשיער, אבל בסוף אלה החליפה את השמלה בשמלה לבנה פרחונית עם כתפיות שהגיעו לה עד המרפקים, שנראתה לה צנועה יחסית. כעבור זמן קצר הגיע הזמן לטקס קבלת הפנים, והבנות התפזרו לרגע לחדרים כדי לשים שם את מה שלקחו וחזרו, בעוד הפיות מנסות לארגן אותם בשורות מסודרות. כעבור חמש עשרה דקות תמימות הבנות יצאו לעבר התאטרון, שם טקס קבלת הפנים היה אמור להתקיים.

תאטרון האגדות היה חצוי בדיוק באמצע, כדי שללעדים תהיה כניסה נפרדת וללא-עודים תהיה כניסה נפרדת, במטרה למנוע מגע בין שני בתי הספר. החצי של בית ספר לטוב היה החצי המערבי, והוא היה מרוהט בשורות של כיסאות מרופדים בצבעי ורוד וכחול, ומקושט בעיטורי בדולח וזרי פרחים מזכוכית שנצצו ובהקו על הקירות בחצי הזה. להבדיל ממנו הצד המזרחי, של בית ספר לרע, רוהט בספסלי עץ עקומים, הקירות  שם היו מעוטרים גילופי רציחות ועינויים והתקרה היתה חרוכה ומקושטת בנטיפים חדים. אלה סקרה בסקרנות את הלא עודים שזרמו מהכניסה המזרחית. כמעט כולם נראו מבעיתים, שונים בדרך כזאת או אחרת. לאחד היו קרניים קטנות על כל הגוף, לאחר אישונים אדומים. ילדה אחת שנראתה לאלה נורמאלית תפסה את אלה נועצת בה מבטים, הסתכלה בה במבט רצחני וזקרה מולה לשון מפוצלת.

אלה הפסיקה לנעוץ בהם מבטים.

אלה העבירה את מבטה על הבנות שישבו איתה בשורה ושרק דבר אחד עניין אותן וזה: איפה הבנים?

לפני כן אלה לא התייחסה לעובדה שראתה רק בנות בבית הספר שלה. עכשיו כיווצה את גבותיה בתמיהה. הרי לא יכול להיות שיש רק בנות בבית ספר לטוב, נכון?

לפתע נשמעו רעשים חזקים מהמסדרון שמאחורי הדלת המזרחית, כמאה מגפיים רצות לכיוונם במהירות.

היא התכופפה מעט קדימה, מוכנה לתקוף, או לברוח, לפי הצורך. הלעדיות האחרות דווקא הזדקפו במושביהן וסידרו את שמלותיהן ושיערן, והעיפו אחת בשנייה מבטים נרגשים.

"זה הם!" לעדית קטנת קומה אחת לא הצליחה להתאפק וצווחה בהתרגשות.

נשמע קול קרקוש פלדה, ושבעים נערים מהממים הסתערו לתוך התאטרון כשהם נלחמים זה בזה בחרבות. לבושים באפודות בצבע כחול כהה שעל כל אחת רקומה אות אחת בזהב, על גבי חולצות תכולות עם צווארונים נוקשים ומגפיים גבוהות תואמות, הנערים הצליבו להבים כסופים בשמחה. רובם היו גבוהי קומה ונראו לאלה די שוויצרים, כשלפתע נער אחד הסב את תשומת ליבה. היה לו שיער שחור ועיני ענבר, והוא היה נמוך יחסית, כחוש יחסית וצעיר יותר מרוב הלעדים האחרים, בערך בן שתיים עשרה, בן גילה של אלה, והבעת חוסר אונים היתה גלויה על פניו. הוא ניסה להתחמק מהחרבות שנשלחו אליו ולעמוד כמה שיותר בצד, רחוק ככל שיותר מהקרב, אבל באיזשהו שלב שישה נערים גדולים יותר הקיפו אותו, וכשניסה להתגונן ולסגת הוא מעד לאחור והחליק על הרצפה. הלא עודים קראו לו קריאות בוז, הלעדים גיחכו והלעדיות צחקקו או גלגלו אליו עיניים, אבל אלה די ריחמה אליו. גם הוא היה חדש פה ולא הבין מה לעזאזל כל האנשים המוזרים פה רוצים מחייו.

הקרב הגיע לשיא והלעדים דחפו זה את זה בקצה החרב שלהם לכיסאות בצד של בית ספר לטוב, ובמהלך אחרון, כל אחד שלף ורד מדש חולצתו, וזרק אותה ללעדית שמצאה חן בעיניו הכי הרבה בקריאת "גבירתי!".

אלה, שהיתה כל כך  מרוכזת כל הזמן בנער בן השתיים עשרה, שמה לב ברגע האחרון שלא אחד, אלא שני ורדים אדומים נזרקו אליה מכיוון הלעדים ונחתו בידה.

היא הרימה את עיניה בהפתעה. בגבלדון בנים במיוחד, מעולם לא ניסו להתקרב אליה או רמזו לה שהם מעוניינים בחברתה. היא הכירה את כולם עוד מהגן, וכבר מאז הם למדו שצריך להתרחק ממנה ולתת לה את המרחב שלה. כי היא היתה מרוחקת כזאת, תמיד עם ספר או תמיד לבד, לא מעוניינת בחברתו של איש. כאן היה המצב שונה. כאן היא נראתה זהה לכולן, אולי אפילו יפה יותר מכמה בנות, והיא ישבה בשורה של הבנות הכי מקובלות בשכבה.

ניתן היה להבין מה הם יכולים לחשוב עליה.

שני נערים מבוגרים ממנה בשלוש שנים לפחות, חסונים, חייכו אליה חיוך כובש, קרצו לה ונענעו אליה את גבותיהם.

לאחד היה עור שחום, תלתלים כהים ועיניים אפורות נוצצות. לשני, לגבוה מבן השניים, היה עור שזוף, שיער בלונדיני קצוץ ועיניים כחולות בהירות.   שני שוויצרים מושלמים.

היא שמה לב שבנים נוספים מביטים בה, ומגניבים מבטים לשני השוויצרים שזרקו לה את הוורדים שלהם. כנראה פשוט מפחדים מהם. היא ראתה את יוליה תופסת שני ורדים ואת לין שהוסיפה ורד שישי לאוסף הנכבד שלה, ואת ג'נה שקיבלה רק אחד. היא כבר באה להגיד שזה לא משנה כמה ורדים מקבלים ושבמלא כל הבנים פה הם שוויצרים אידיוטים, כשורד שלישי נחת בידה. היא הרימה את עיניה אל עיני הענבר של הילד הצעיר שהסית מיד את מבטו והסמיק. היא ראתה את השניים שזרקו אליה את הוורדים שלהם נועצים בו עיניים נדהמות, ואז זועמות. כאילו הוא המרא את הציווי שלהם או משהו...

בכל מקום לעדיות זזו כדי לפנות מקום ללעדים או משכו אותם לכיסא שלצידן. לרוע מזלה של אלה, לין ויוליה שישבו משני צדדיה זזו כל אחת כיסא אחד רחוק ממנה, ופינו מקום לשני השוויצרים שזרקו לה את הוורדים שלהם. "שלום, בנות." הנער הבלונדיני אמר בקול מלא בטחון עצמי והחליק אל המושב שבין אלה ללין. הנער השני עשה את אותו הדבר בכיסא שבין אלה אל יוליה. "היי." לין אמרה בקול מתחנחן והתחילה לעשות זר מהוורדים שלה, כאילו לוודא שהם רואים כמה ורדים קיבלה. מהצד השני של אלה יוליה עשתה צמה מהפס הכחול בשערה.

"היי," אלה אמרה ביובש, נמנעת מליישר לעברם מבט. עיניה חיפשו את הנער בן גילה, שעכשיו חזר והיה חסר אונים כשאף אחד לא הציע לו לשבת על ידו. לבסוף הוא פחות או יותר ברח מהאולם. אלה הצטערה על העצב שלו. היא רצתה לרוץ אליו ולעודד אותו.

ואז היא הזכירה לעצמה שהיא בכלל לא מכירה אותו.

"אז..." הנער הבלונדיני שלצידה אמר כשהיא המשיכה להתעלם מהשניים.

"אני ג'ונס." עכשיו אלה העיפה בוא מבט, ופגשה חיוך מתנשא שהיה ממיס את ליבה של כל לעדית אחרת באולם. כל אחת חוץ ממנה.

"ואני מייקל," הנער השני אמר בקול חלקלק, ובעיניו האפורות הבורקות היה מין תערובת של יהירות והערצה.

"נאים להכיר, אני אלה." אלה עכשיו חזרה להביט קדימה, רק שעכשיו כשידעה שהנער עם עיניי הענבר לא כאן, נעצה עיניים ישר, רק כדי לא להמשיך להסתכל בשניים המעצבנים.

"אז מה, אלה, מאיזו משפחה את מגיעה?" ג'ונס שאל, עשה כאילו הוא מתמתח והניח את זרועו על כתפיה. אלה שמה לב שלין פתאום כבר לא כל כך שמחה.

"אני לא באה משום משפחה," אלה קיצרה וניסתה להתנער מהזרוע שלו בעדינות. "אני קוראת."

"קוראת, באמת? מוזר..." ג'ונס אמר מהורהר.

"אני לא מבינה, מה כל כך מוזר?" אמרה אלה שעכשיו כבר התחילה ממש להתעצבן.

"זה פשוט שהרבה זמן לא הייתה לנו קוראת שנראת מדהימה כמוך." מייקל ניצל את המצב לטובתו.

"כן, ברור." ג'ונס מייד הסכים, ועכשיו ממש חיבק אותה.

"אתה יכול לזוז קצת? קצת חם כאן." אלה כבר התעצבנה ממש.

בתגובה הוא קרב אותה אליו עוד יותר. ילד מפגר. "זה טוב שחם לך." אמר ואז רחרח את שערה בעדינות. "תגידי, באיזה סבון את משתמשת? זה-"

"אני לא מרגישה טוב." אלה קפצה ממקומה וחצתה את האולם בסערה. "את רוצה שאני אלווה אותך?" היא שמעה את מייקל צועק אחריה, אבל היא התעלמה ממנו. את הכמה צעדים האחרונים שבינה לבין הדלת המזרחית היא עשתה בריצה. הפיה שלה שחיכתה לה בחוץ הרימה אליה עיניים שואלות. "את יכולה לכפות עלי? אני לא מרגישה טוב." אלה אמרה בנשימה עצורה. הפיה לא שאלה שאלות, עם יכלה לדבר בכלל, ועפה בשקט אל תוך אולם התאטרון. אלה עלתה בריצה במדרגות, יודעת שאם היתה שם עוד רגע אחד נוסף, היא הייתה נותנת לג'ונס סטירה, ואז הפיות בטח היו מענישות אותה בכך שהיו הופכים אותה לפטרוזיליה או משהו. מתפוצצת מכעס, היא צעדה ברקיעת רגליים על העקבים במסדרון. בכלל לא מומלץ. היא נפלה וכאב חד הבזיק ברגלה. מסדרון הזכוכית התערפל מול עיניה. הכל נהיה אדום, ואז אלה איבדה את ההכרה.

הפרק הקודם